אבא בנדויד

אבא בנדויד (פאירשטיין)

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	3 בדצמבר 1911 י"ב בכסלו ה'תרע"א
פטירה	28 בדצמבר 1994 (בגיל 83) כ"ה בטבת ה'תשנ"ה
ענף מדעי	בלשנות
מקום מגורים	פולין, ישראל
תאריך עלייה	1934
פרסים והוקרה	פרס ביאליק לחוכמת ישראל (תשכ"ז) פרס רשות השידור (1974) פרס מנהל הרדיו (1982)
תרומות עיקריות
חוקר הלשון העברית, יועץ הלשון של קול ישראל בשנים 1959–1982

אַבָּא בֶּנְדָּוִיד (פָאיֶרְשְׁטֵין, י"ב בכסלו ה'תרע"א, 3 בדצמבר 1911 – כ"ה בטבת ה'תשנ"ה, 28 בדצמבר 1994) היה חוקר הלשון העברית, יועץ הלשון של קול ישראל בשנים 1959–1982. בתפקיד זה עיצב את הנורמות הלשוניות הנהוגות בשידורי הרדיו בישראל, הן בניסוח הן בהגייה. חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת תשכ"ז.

בנדויד נולד בשם אַבָּא פָאיֶרְשְׁטֵין (קרא: פוירשטיין) בדצמבר 1911. למד בבית הספר "תחכמוני" בוורשה, ושם קיבל השכלה יהודית רבנית משולבת בחינוך כללי. ב-1934 עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. בתחילה שימש מודד קרקעות וסייע במיפוי אזור ים המלח. ב-1942 התגייס לצבא הבריטי ושירת ביחידת הנדסה באיטליה. לאחר תום מלחמת העולם השנייה שב לירושלים ועבד במחלקת המדידות של ממשלת המנדט. במלחמת העצמאות סייע להכין מפות ומדידות שסייעו לחיילים בחזית.

ב-1952 פרסם את המהדורה הראשונה של ספרו, "לשון מקרא או לשון חכמים", ולשם כך עברת את שמו ל"בנדויד", על שם אביו, דוד. הספר עוסק בהשוואה בין לשון המקרא ולשון חז"ל ובעמידה על הדומה והשונה ביניהן. הספר נחשב לספר יסוד במחקר לשון חכמים; ואף על פי שהוא כתוב במתכונת שונה מספרי הדקדוק והמחקר הבלשני המקובלים, הוא מלא בתובנות מקוריות שאין למצוא במחקרים האחרים. המחבר כָּלל בסוף הכרך הראשון תשעה פרקים שכותרתם "בדרך לעברית אחידה", ובו התווה את השקפתו על דמותה הרצויה של העברית בימינו – החלק הזה הוא מקור חשוב לחקר הנורמטיביזם בעברית החדשה. מהדורה שנייה של הספר יצאה ב-1967 בכותרת "לשון מקרא ולשון חכמים". על ספר זה זכה בפרס ביאליק לחוכמת ישראל לשנת תשכ"ז.^[1] ב-1972 יצא ספרו "מקבילות במקרא", שבו העמיד זה כנגד זה פסוקים דומים מחלקים שונים במקרא (כגון הפסוקים המקבילים בספר מלכים ובדברי הימים).

ב-1953 החל לעבוד ביד ושם במחקר ותיעוד של השואה, וניסה בלא הצלחה למצוא פרטים על גורל משפחתו שנספתה בשואה.

בסוף 1959 הזמינה אותו האקדמיה ללשון העברית לשמש יועץ לשון מטעמה בשידורי קול ישראל, ושימש בתפקיד עד 1982. ב-1971 החל לערוך את הפינה "רגע של עברית", וב-1974 זכה בפרס רשות השידור על פינה זו. באותה שנה הוציא עם הדסה שי את הספר "מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה", ובו פירוט נרחב של כללי ההגייה והניסוח שקבע בשידורי קול ישראל. המדריך משמש עד היום את שדרי קול ישראל וקרייניו. ביולי 1982 פרש לגמלאות, ואז החליפה אותו רות אלמגור-רמון. עם פרישתו זכה בפרס מנהל הרדיו על פועלו.

ב-1983, כאשר כבר לא היה עובד האקדמיה ללשון העברית, נבחר לחבר האקדמיה, והשתתף בישיבותיה ובהחלטותיה.

בנדויד הלך לעולמו בכ"ה בטבת ה'תשנ"ה, 28 בדצמבר 1994.

כאמור, בשנים 1959–1982 שימש בנדויד יועץ הלשון של קול ישראל מטעם האקדמיה ללשון העברית. בנדויד ניסח את הכללים שחייבו את כל הדוברים בשידורי קול ישראל מבחינת ההגייה, הדקדוק והניסוח.

בנדויד ניסח את כללי ההגייה הנהוגים בפי שדרני הרדיו וקרייני החדשות. הוא קבע ארבע רמות שונות של הגייה הנדרשות מן הדוברים בקול ישראל:

1. הרמה שנדרשה מקרייני החדשות, ממגישי החדשות ותוכניות התוכן והמוזיקה, מפרקי הקריאה והתסכיתים. ברמה זו חויבו הדוברים להקפיד על הגיית כל השוואים הנעים וכל הדגשים החזקים, וכן על הגיית ע' וח' לועיות. זאת מלבד הדרישות שנדרשו ברמות הנמוכות יותר.
2. הרמה שנדרשה מכתבים, פרשנים ובעלי תוכניות קבועות. ברמה זו נדרשה הגיית ר' לשונית, שווא נע בתחילת מילה, וכל מה שנדרש ברמות הנמוכות יותר. כמו כן נקבע כי "בהזמנת מועמדים [לשידור ברדיו] יועדף מי שמתקרב יותר אל רמה 1 (ע, ח, שווא+דגש), ובתנאי שאין המועמד נופל מן המועמדים האחרים בשאר התכונות הנדרשות".
3. הרמה שנדרשה מכל מי שהוזמן לדבר ברדיו. נדרשה הגיית ה' כהלכה, שמירה על כללי הדקדוק והטעמה דקדוקית נכונה (למשל הטעמת "אמריקנים" במלרע).
4. כלשון בנדויד: "רמה ד – מתחת למינימום. רמה זו מותרת לשידור רק בדיבור המוקלט של איש חוץ, כגון מרואיין, נואם וכיוצא בזה, שברור למאזין כי דיבורו של האיש הוקלט ושודר רק מפני ערכו התיעודי".

במשך השנים הלכו ופחתו הדרישות, וכיום הן כבר אינן חובה לקריינים ולכתבים, וּודאי שלא למרואיינים. אצל הקריינים הוותיקים עדיין אפשר לשמוע הגייה של ר' מתגלגלת ושל ח' וע' לועיות.

בנדויד השגיח בקפדנות על ניסוח החדשות, הכתבות והידיעות בשידורי קול ישראל. הוא דחף לשפת שידורים ברורה, מדויקת וקצרה, ועם זאת לא משובשת. בקיאותו במקורות עמדה לו להתיר צורות שנחשבו עד אז לשגיאות; הוא לא התעקש לפסול כל צורה חדשה או "עממית", אלא רק לוודא שיש כדוגמתה במקרא, בתלמוד או במקורות קדומים אחרים. ברור היה לו, שהלשון הנשמעת בשידורי הרדיו (ולימים בטלוויזיה) יש לה השפעה עצומה על הלשון בפי הדוברים בקהל הרחב, ומכאן החשיבות שנודעת לתקינות לשון השידור.

הוא קבע שגם לשון הפרסומות תחויב לעמוד במבחן התקינות הלשונית. עם זאת הוא הבחין בין פרסומות שנקטו לשון רשמית ובין פרסומות שהשתמשו בסלנג, והתיר בהן לעיתים חריגות מן הנורמה. על פי רוב התיר חריגות דקדוקיות מטעמים של חריזה ומשקל.

באחת הישיבות של מליאת רשות השידור אמר: ”תפקידה של הנורמה הוא לשמור מפני הניתוק. טיפוח זה של המסורת הוא שיקים את הגדר בין העבר להווה, והמכשיר האדיר ביותר לביצוע המלאכה הזאת הלא הוא שירות השידור”.

בנדויד ספג ביקורת רבה ונטען שהוא מגזים בתיקוני לשון, ואולם הכללים שאסף ב"מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה", וכן במאמר ששמו "לתקנת לשון העיתונים", שפורסם בכתב העת "לשוננו לעם", עומדים גם היום לנגד עיניהם של עורכי החדשות.

• לשון המקרא או לשון חכמים?, תל אביב: מחברות לספרות, תשי"א.
  • מהדורה מתוקנת ומורחבת: לשון מקרא ולשון חכמים, מהדורה מתוקנת ומורחבת, 2 כרכים, תל אביב: דביר, תשכ"ז–תשל"א.^[2]
• כתיב מלא החל מכיתה א’, ירושלים: המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית ("לשוננו לעם"; מחזור י, קונטרס ד, צו), תשי"ט.
• תרגום ותעתיק של מלים גרמניות ונאציות, ירושלים: יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, הקד' תשכ"א.
• מקבילות במקרא: תורה, נביאים, כתובים; התקין: אבא בנדויד, 3 כרכים, ירושלים: כרטא, 1965–1969. ("ההיסטוריוגרפיה המקראית למן בריאת העולם ועד ימי עזרא ונחמיה בצורה סינופטית העורכת את כל המקורות המקבילים אלה לעומת אלה".)
• לשון כסה ועשור: לשון שלוש הרגלים; לשונותיה של חנוכה; לשונות למועדים, ט"ו בשבט ופורים, ירושלים: המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית ("לשוננו לעם": קונטרסים עממיים לענייני לשון: סדרת 'מלשון מועדי ישראל'), תשל"ו. (אסופת מאמרים מהרבעון "לשוננו לעם".)
• שלום קרמר, רגע של עברית: לקט תיקוני לשון ששודרו בקול ישראל; ערך: אבא בנדויד, ירושלים: משרד החינוך והתרבות – המחלקה לחינוך מבוגרים, תש"ם. (הופיע לזכרו של שלום קרמר)

• משה בר-אשר (עורך), מחקרים בלשון, ב–ג: מוגש לאבא בנדויד במלאת לו שבעים וחמש שנה, ירושלים: האוניברסיטה העברית ירושלים: המכון למדעי היהדות, תשמ"ז. (ספר יובל)

ביבליוגרפיה של כתביו:

• אסתר גולדנברג, כתבי אבא בנדויד, בתוך: מחקרים בלשון ב–ג (תשמ"ז), עמ' 3–7.

• אבא בנדויד, דף שער בספרייה הלאומית
• אבא בנדויד, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• אבא בנדויד באתר האקדמיה ללשון העברית
• רשימת הפרסומים של אבא בנדויד, בקטלוג הספרייה הלאומית
• רשימת המאמרים של אבא בנדויד באתר רמב"י
• א. ח. אלחנני, סיפור חיים, דבר, 12 בינואר 1968
• אסתר גולדנברג, אבא בנדויד, בתוך: מחקרים בלשון, כרכים ב-ג, תשמ"ז (הכרך מוקדש לאבא בנדויד), בהוצאת המכון למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית בירושלים
• הספרים של אבא בנדויד, באתר "סימניה",
  • הספרים של בנדויד אבא, באתר "סימניה"

מפרי עטו

• לשון של עתונים, דבר, 7 בינואר 1966

מאמרים

• אבא בנדויד, כיצד סדר נושא ונשוא, לשוננו לעם, כרך ט חוברות ג–ו (תשי"ח), עמ' 67–75 (ג), 97–107 (ד), 149–165 (ה–ו), באתר האקדמיה ללשון העברית
• אבא בנדויד, פרי הדר, לשוננו לעם, כרך כח, חוברת ז–ח (תשל"ז), עמ' 215–217, באתר האקדמיה ללשון העברית
• אבא בנדויד, לשונות חג השבועות, לשוננו לעם, כרך כה חוברת ח (תשל"ד), עמ' 199–212, באתר האקדמיה ללשון העברית