אדוארד גלזר
 | |
| לידה | 15 במרץ 1855 פודבוז'אנסקי רוהוזץ, צ'כיה  |
|---|---|
| פטירה | 7 במאי 1908 (בגיל 53) מינכן, הקיסרות הגרמנית |
| ענף מדעי | ארכאולוגיה, לימודי ערבית, מזרחנות |
| מקום לימודים | אוניברסיטת וינה |
  | |
אדוארד גלזר (15 במרץ 1855 - 7 במאי 1908) היה מזרחן וארכאולוג יהודי אוסטרי - צ'כי, אחד האירופאים הראשונים שחקרו את דרום ערב (אנ'). אסף אלפי כתובות בתימן, המוחזקות כיום בידי המוזיאון לתולדות האמנות (וינה).
מבין הנוסעים במזרח במאה ה-19, נחשב גלזר למלומד החשוב ביותר שחקר את תימן. הוא תרם לקידום המחקר ההיסטורי והתרבותי, חשף את ההיסטוריה העתיקה שלה, ותיעד את מסורותיה שבכתב ושבעל פה. תימן ריתקה אותו, הציתה את דמיונו, החל מביקורו הראשון במדינה (1882–1884). הוא חזר לשם בשלוש הזדמנויות נוספות (1885–1886, 1887-1888 ו-1892–1894). בתימן, הוא התחפש למוסלמי בשם ״אל-פקיה חוסין בן עבדאללה אל-בראקי״ (המלומד חוסין בן עבדאללה מפראג).
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדוארד גלזר נולד בכפר הבוהמי דויטש רוסט ב־15 במרץ 1855, למשפחת סוחרים יהודית. המשפחה עברה לז'אטץ כשאדוארד גלזר היה עדיין ילד. הוא עבר לפראג בגיל שש עשרה. על מנת לפרנס את עצמו, החל לעבוד כמורה פרטי בבית משפחת אצולה, ובמקביל למד מתמטיקה בפוליטכניקה בפראג, לצד פיזיקה, אסטרונומיה, גאולוגיה, גאוגרפיה, גאודזיה וערבית. את לימודיו השלים בשנת 1875. פרסומים על מסעותיו של דייוויד ליווינגסטון באפריקה ברבע האחרון של המאה ה-19, עוררו בתוכו דחף ושאיפה דומה לצאת למסע בחיפוש אחר תרבויות עתיקות.
בווינה השלים גלזר בהצלחה את לימודיו בערבית ונרשם לאחר מכן ללימודי אסטרונומיה. משנת 1877, שימש כעוזר במצפה הכוכבים בווינה במשך שלוש שנים. נקודת מפנה חשובה בהשכלתו האקדמית הייתה בשנת 1880, כאשר השתתף בשיעוריו של דוד צבי מילר, מייסד לימודי דרום ערב באוסטריה, לחקר הדקדוק השבאי. מילר הציע לו לנסוע לתימן, בתוספת קצבה שניתנה על ידי האקדמיה למדעים בווינה לצורך העתקת כתובות שבאיות. אף שמעמדו במצפה הכוכבים העניק לו תחושת ביטחון כלכלי, הוא העדיף להתפטר מתפקיד זה בשנת 1880 ובמקום זאת להקדיש את שארית חייו לחקר ההיסטוריה העתיקה של דרום ערב. כשהתברר לו כי משימתו תתעכב בשל שילוב של בעיות טכניות ואישיות, הוא השתמש בקשריו עם אישים בצרפת. מלגה מטעם ה-Académie des Inscriptions et Belles Lettres בפריז אפשרה לו לנסוע לתימן בשנת 1882. התנאי של נותני החסות הצרפתים שלו היה שהם יקבלו את תוצאות ממצאיו, במיוחד את הכתובות שהוא זכה להעתיק. ב־11 באוקטובר 1882 הוא הגיע לנמל חודיידה (תימן).
מכיוון שגלזר נאלץ להמתין חודשים רבים בצנעא לפני שיוכל לקבל היתר שיאפשר לו להסתובב בתימן, הצרפתים הטילו ספק אם אי פעם יעביר להם את הכתובות שהובטחו, ובסופו של דבר, הם הפסיקו את תמיכתם הכספית בו בשנת 1883. נוכח משבר הכלכלי שפקד אותו, הוא כתב מכתב לקייזר פרנץ יוזף הראשון, שתיאר את חשיבות משימתו והזכיר בו את קשייו הכלכליים. הקיסר הקצה לו מהקרן האישית שלו סכום צנוע של 800 דולר. חרף התמיכה מהקייזר, גלזר נאלץ לקצר את שהותו בתימן.
חייו ועבודתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]משנת 1895, ועד מותו, התגורר גלזר במינכן. הוא הקדיש את רוב זמנו להכנת החומר המדעי שלו לפרסומים. ממשלת טורקיה התעניינה בהערותיו של גלזר על ערב, גם שנים רבות לאחר שעזב את האזור, בעוד שבשנת 1907 התבקש גלזר על ידי המוזיאון בקושטא לסייע בקטלוג אוסף הכתובות השבאיות שלהם. [1] [2]
לאחר מותו דאג מילר שחלק גדול מהמורשת המדעית של גלזר יירכש על ידי האקדמיה למדעים בווינה (Akademie der Wissenschaften). האוסף ידוע בשם Der Corpus Glaserianum או Sammlung Eduard Glaser (SEG), 1944–1961. חלק קטן מאוסף כתבי היד של אדוארד גלזר נרכש על ידי מכללת דרופסי בפילדלפיה בשנת 1923 (לימים הפך לחלק מהארכיונים של מרכז הרברט ד' כץ ללימודי יהדות מתקדמים באוניברסיטת פנסילבניה). המורשת שהשאיר גלזר מתימן לבדה מסתכמת בכ־990 עותקים והטבעות (שיטת העתקה "סחיטה", בה נעשה שימוש בעיסת נייר בהפקת עותקים של תבליט) של כתובות שבאיות, 17 כרכים של יומנים ו-24 כתבי יד. את הכתובות השבאיות פענח חיים חבשוש עבור גלזר, ובנוסף, תעתק אותן לכתב עברי-אשורי על מנת שיהיה קל יותר להבינן.[3] הקיסר וילהלם הראשון רכש את כתבי היד של גלזר בשביל אוסף הספרייה הפרוסית בברלין. האבנים עם הכתובות השבאיות והפסלים היו תרומה של המו"ל רודולף מוס. האוספים של גלזר תרמו רבות לשימור המוניטין של וינה כמובילה בחקר דרום ערב. [4] [5] [6] בשנת 1922 פרסם המלומד הגרמני-צ'כי אדולף גרוהמן בווינה עבודה מקיפה שכותרתה Südarabien als Wirtschaftsgebiet (דרום ערב כאזור כלכלי), בה הוא משתמש בעיקר בהערות שהשאיר אדוארד גלזר במהלך סיוריו בדרום ערב.
השכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנוסף לידיעותיו בלטינית, ביוונית וברוב השפות האירופיות החשובות, גלזר היה בקיא הן בערבית קלאסית והן בערבית מדוברת, והכיר גם רבים מהניבים שלה. הסקרנות הטבעית שלו הביאה אותו לנתח את התהליכים ההיסטוריים וההשפעות התרבותיות הרלוונטיות, ובסופו של דבר סיפקה לו את הכלים הדרושים לחקירת תימן - ארץ שהוא ראה כמקום האידיאלי למציאת קווי דמיון בסיסיים בין מנהגי התושבים המקומיים לבין אלה של בני ישראל בעת העתיקה. הוא קיווה גם לזהות את השמות הגאוגרפיים המוזכרים במקרא. גלזר היה מומחה בכתובות השבאיות. יתר על כן, הידע שלו בהיסטוריה החבשית ושפתה דחף אותו לבחון את הקשרים בין חבש (אתיופיה של ימינו) לתימן בימי קדם. העניין העמוק של גלזר בקשרים הפוליטיים והמסחריים של העמים היושבים בין מסופוטמיה לאוקיינוס ההודי עורר בו תחושת הזדהות עם תרבויות העבר וזיקה משותפת אליהן.
המסע הראשון לתימן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן שהותו של גלזר בתימן, הכיבוש העות'מאני שלט במדינה. תקופה זו אופיינה במלחמות בין הצבא הטורקי הפולש לבין כוחותיו של האימאם אל-מנסור מוחמד ב. יחיא חמיד א-דין (נפטר בשנת 1894) ובנו יחיא חמיד א-דין (נרצח בשנת 1948).
גלזר הכיר באופן אישי חמישה מושלים טורקיים. הוא יעץ לטורקים לעודד את המחקר באזור מאריב (שבא העתיקה), כדי להראות בכך שהסולטן מעוניין לתרום למחקר המדעי של תימן. הוא הציע לשקם סכר במאריב במטרה להגדיל את מספר התושבים במזרח, וכן על מנת לחזק את נוכחות הסולטן העות׳מני (השער הנשגב) בתימן. שני הצדדים נהנו מקרבתו לכוח הצבאי והמינהלי באזורים השולטים בעות'מאן. כשהוא מחופש לפקיד טורקי, ליווה גלזר את המושל יזיד פאשה בקרבותיו במחוזות חאשד וארחאב. יזיד פאשה תמך בגלזר, הן ברכישת אספקה וציוד והן בסיוע כספי. מערכת היחסים שלהם הייתה מערכת יחסים של תן וקח. בסיוע הצבא הטורקי הוא יכול היה לממש את תוכניותיו ומאמציו המדעיים. הוא היה מסוגל לנסוע ברחבי אזורים בלתי נגישים רבים שהיו מוגבלים לזרים, וכך הצליח להעתיק מאות כתובות, הן בשבאית והן בערבית.
אף על פי שגלזר ראה בחיוב את הרפורמות שיזמו הטורקים, שנגעו כמעט בכל היבט בחיי היומיום בתימן, כולל הפחתת המגבלות שהיו בעבר על היהודים, הוא הביע לא אחת ביומנו ביקורת על צבא טורקיה ועל יהירותם בהתמודדות עם אוכלוסיית תימן. [7]
בניגוד ליוסף הלוי, שהתרכז רק בעבר המפואר של המדינה, גלזר צפה ותיעד את כל מה שראה בתימן. הוא ביצע מחקר על הטופוגרפיה, הגאולוגיה והגאוגרפיה, הכין מפות קרטוגרפיות, רשם הערות אסטרונומיות ואסף נתונים על מטאורולוגיה, אקלים וסחר כלכלי וכן על משלחי היד במדינה. הוא אסף מידע על המבנה החברתי והפוליטי הנוכחי של תימן, ניתח את מקורות הכוח של הנהגות השבטים, את היחסים בין שבטים מסוימים לממשלת טורקיה או בין השבטים לאימאם. יתר על כן, הוא בחן וניתח את שיטות המשפט השונות הנהוגות על ידי השבטים, האימאם והעות'מאנים בתימן. [8]
יחסיו הידידותיים של גלזר עם המושל המקומי, חוסיין ממאריב, סייעו לו לבצע את המחקר באזור מאריב. גלזר היה הראשון שלימד את ילידי תימן את הכתב השבאי. בעת שסייר באזור עם בניו של המושל המקומי, גילה כמעט מאה כתובות קטבניות (Qatabanian). תיאורו הטופוגרפי-גאוגרפי של המסלול למאריב נחשב עד היום כתרומתו החשובה ביותר. [9]
המסע השני לתימן
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המסע השני שלו לתימן, הוא פיתח אסטרטגיה חדשה. הוא הציע למסור למוזיאונים ולארכיונים פריטים מסוימים מאוספי כתבי היד, היומנים וההטבעות של הכתובות השבאיות, כולל החומר האתנוגרפי שלו, על מנת "להחזיר" את ההשקעה וההוצאות שבמסעו האחרון, כמו גם להשגת מימון למסעו הבא לתימן. האוספים של גלזר העשירו ארכיונים ומוזיאונים אירופיים בלונדון, פריז, ברלין ווינה. [10] התמורה הכספית, לעומת זאת, לא הסתכמה בהרבה. אף על פי שהיא כיסתה את הוצאותיו, מה שנותר מהכסף לא הספיק למימון נסיעותיו הבאות. חרף הקשיים הללו, גלזר ראה במחקר שלו שליחות קדושה שיש להמשיך.
המסע השלישי לתימן
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם שובו ממסעו השלישי לתימן בשנת 1889, הציע גלזר למשרד החוץ של אוסטריה לכבוש או לקנות מהטורקים העות'מאניים מקום שהוא זיהה כאתר המקראי אופיר, כדי להפוך אותו למושבה אוסטרית (מאותה סיבה האדמירל וילהלם פון טגטהוף העלה הצעה דומה עשרים שנה קודם לכן לרכוש את סוקוטרה) . [11] [12]
מוֹרֶשֶׁת
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר במהלך חייו הוכר גלזר כחוקר דגול של דרום ערב, ובעיקר כאספן ומפענח של כתובות שבאיות. [13] עם זאת, למרות כישוריו בערבית, הידע הרב שלו בכתב השבאי ואוצר הכתובות הגדול שהביא לאירופה, כולל כתבי היד והחומר האתנוגרפי שצבר, כמו גם הנתונים על מחקר השדה שערך בתימן, נשלל ממנו תפקיד אקדמי מתאים והוא נותר מחוץ לחוגים האקדמיים של אוסטריה, גרמניה וצרפת. עקב כך, לא היה מפתיע, כי כתוצאה מאותו בידוד, צרכיו הבסיסיים קופחו, והוא נאלץ לגייס תמיכה מצד אחיו, גיסותיו וחבריו.
נכון להיום רק כמחצית מהכתובות של גלזר פורסמו, ורק חלק קטן מיומניו (כיום בספרייה הלאומית בווינה) וממצאיו המדעיים נחקרו. יש להניח שאחת הסיבות לעיכוב זה היא שהם נכתבו בשיטת כתיבה מסוג קצרנות. דו״ח המסע של גלזר למאריב פורסם על ידי מילר ורודוקאנאקיס. מריה הופנר (אוניבסיטאות גראץ וטובינגן) החלה לחקור ולפרסם את כתובותיו של גלזר בשנת 1944. וו. דוסטאל (אוניברסיטת וינה) חקר ופרסם את הנתונים האתנוגרפיים של גלזר שנלקחו מיומניו. דוסטאל פרסם גם קטעים על מסעו של גלזר לחאשד וארחאב. המסע של גלזר למאריב פורסם בפעם השנייה על ידי דוסטאל, לאחר שאדולף גרוהמן פענח את הכתב. בשנות ה-60 פורסמו מחקריו האסטרונומיים של גלזר על ידי אנדרה גינגריץ' (אוניברסיטת וינה). הופנר ודוסטל, שקידמו את פרסום עבודותיו וממצאיו של גלזר, תרמו להתעניינות מחודשת בחקר לימודי שפת דרום ערב ושבא באוניברסיטאות אירופה. [14] [15] [16] משנת 1961 עד 1981 פרסמה האקדמיה האוסטרית למדע 14 כרכים מאוסף גלזר. [16] עד עצם היום הזה, חוקרים רבים עדיין עסוקים בעבודה על האוסף של גלזר ובפענוח הכתובות שהעתיק. [17]
אוניברסיטת גרייפסוולד העניקה לגלזר בשנת 1890 תואר דוקטור לשם כבוד, ושמו נכלל בלקסיקון המדענים הגרמנים. גלזר כובד גם כחבר באקדמיה למדעים גאוגרפיים במינכן. הוא זכה גם במדליה המלכותית הטורקית (מסדר המג'ידיה). [18] [19]
מוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]גלזר סבל ממחלות לב ומבעיות בדרכי הנשימה, עד שנפטר במינכן ב־7 במאי 1908 מהתקף אסתמה. בין הסופדים בהלווייתו היו הפרופסורים פריץ הומל וזיגפריד ליכטנשטדטר. ההספד של הומל היה: "הו מדענים, אבירכם נפל! מי שראה במדע מטרה קדושה, נפל! הוא היה האציל, הגיבור בין המלומדים! בספר המדע של מינכן, שמו יהיה חסר במידה ניכרת! ". ההספד של פרופ' ליכטנשטדטר על קברו של גלזר כלל את המילים: "האדם הגדול מכולם עזב אותנו". [20] על מצבתו נכתב בכתב הדרום ערבי העתיק: "חוסיין בן עבד אללה" (השם בו השתמש כשהיה בתימן).[21]
פרסומים נבחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Glaser, Eduard (1884). "Meine Reise durch Arḥab und Hâschid". Petermann's Mitteilungen (בגרמנית). 30: 170–183, 204–213.
- Glaser, Eduard (1886). "Von Ḥodeida nach Ṣan'â vom 24. April bis 1. Mai 1885. Aus dem Tagebuch des Forschungsreisenden Eduard Glaser". Petermann's Mitteilungen (בגרמנית). 32: 1–10, 33–48.
- Glaser, Eduard (1895). Die Abessinier in Arabien und Afrika, auf Grund neüntdeckter Inschriften (בגרמנית). München: H. Lukaschik. OCLC 6885795.
- Glaser, Eduard (1897). Zwei inschriften über den Dammbruch von Mârib. Ein Beitrag zur geschichte Arabiens im 5. u. 6. Jahrhundert n. Chr (בגרמנית). Berlin: W. Peiser. OCLC 22423304.
- Glaser, Eduard (1897). "Der Damm von Mârib". Österreichische Monatsschrift für den Orient (בגרמנית). 23 (11): 126–128.
- Glaser, Eduard (1899). Punt und die südarabischen Reiche (בגרמנית). Berlin: W. Peiser. OCLC 22414260.
- Glaser, Eduard (1905). Suwâʿ und al-ʿUzzâ und die altjemenischen Inschriften (בגרמנית). München: Lukaschik in Komm. OCLC 42936456.
- Glaser, Eduard (1913). Müller, David Heinrich; Rhodokanakis, Nikolaus (eds.). Eduard Glasers Reise nach Mârib (בגרמנית). Wien: A. Hölder. OCLC 6885116.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Dostal, Walter (1990). Eduard Glaser: Forschungen im Yemen: Eine quellenkritische Untersuchung in ethnologischer Sicht (בגרמנית). Wien: Verlag der Österreichischen Akademie der Wissenschaften. ISBN 978-370011746-9.
- Janata, Alfred, ed. (1989). Jemen : im Land der Königin von Saba ; Museum für Völkerkunde Wien 16.12.1989 - 10.6.1990 ; eine Ausstellung des Bundesministeriums für Wissenschaft und Forschung (בגרמנית). Wien: Museum für Völkerkunde Wien. OCLC 27397691.
- Lichtenstädter, Siegfried (1909). "Eduard Glaser". Jahrbuch für jüdische Geschichte und Literatur (בגרמנית). 12 (1): 135–179.
- Maigret, Alessandro de (2002). Arabia Felix : an exploration of the archaeological history of Yemen. translated by Rebecca Thompson. London: Stacey International. ISBN 1-900988-07-0.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Gratzl, Emil (1916). Die arabischen Handschriften der Sammlung Glaser in der königl. Hof-und Staatsbibliothek zu München (בגרמנית). München: Bayerische Staatsbibliothek.
- Höfner, Maria (1961). Solá Solé, J.M. (ed.). Eduard Glasers Inschriften aus dem Gebiet zwischen Mârib und den Gôf (בגרמנית). Wien: Böhlaus: Österreichischen Akademie der Wissenschaften. ISBN 978-3-7001-1507-6.
- Hommel, Fritz (1889). Eduard Glaser historische Ergebnisse aus seinem südarabischen Inschriften (בגרמנית). München: J.G. Cotta: Reprint from the supplement to the "Allgemeine Zeitung", no. 291.
- Weber, Otto (1909). "Eduard Glasers Forschungsreisen in Südarabien". Der Alte Orient (בגרמנית). Leipzig: J.C. Hinrichs. 10 (2): 1–32.
- Wissmann, Hermann von (1964). Zur Geschichte und Landeskunde von Alt-Südarabien (בגרמנית). Wien: Böhlaus: Österreichischen Akademie der Wissenschaften. ISBN 978-3-7001-1406-2.
- Rohrbacher, Peter (2006). ""Wüstenwanderer" gegen "Wolkenpolitiker" – Die Pressefehde zwischen Eduard Glaser und Theodor Herzl". Anzeiger der Philosophisch-historischen Klasse (בגרמנית). Wien. 141: 103–116.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Lichtenstädter 1909, p. 156.
- ^ Dostal 1990, p. 30.
- ^ Shelomo Dov Goitein, The Yemenites – History, Communal Organization, Spiritual Life (Selected Studies), editor: Menahem Ben-Sasson, Jerusalem 1983, p. 170. ISBN 965-235-011-7
- ^ Lichtenstädter 1909, pp. 168, 171.
- ^ Janata 1989, p. 79.
- ^ Janata 1989, pp. 28–29.
- ^ Dostal 1990, pp. 26–29.
- ^ Dostal 1990, pp. 47–58.
- ^ Maigret 2002, p. 49.
- ^ Dostal 1990, p. 20.
- ^ Janata 1989, pp. 22–25.
- ^ Dostal 1990, p. 35, note 47.
- ^ Janata 1989, p. 29.
- ^ Janata 1989, pp. 64, 65, 79.
- ^ Dostal 1990, pp. 5, 61-126.
- ^ 1 2 Maigret 2002, p. 50.
- ^ Dostal 1990, pp. 46, 92.
- ^ Lichtenstädter 1909, p. 170.
- ^ Janata 1989, p. 28.
- ^ Lichtenstädter 1909, pp. 135–178.
- ^ Hatke, George; Ruzicka, Ronald (2019-04-25). Ancient South Arabia through History: Kingdoms, Tribes, and Traders (באנגלית). Cambridge Scholars Publishing. p. 84. ISBN 978-1-5275-3370-7.