אדוארד הווארד (אדמירל)
 | |
| שלט האצולה של אדוארד הווארד | |
| לידה | 1476 |
|---|---|
| נהרג | 1513, נהרג בקרב (בגיל 37 בערך) |
| מדינה | אנגליה |
| בת זוג | אליזבת סטייפטון; אליס פארקר |
| צאצאים | אין |
| תקופת הפעילות | 1492–1513 (כ־21 שנים) |
| דרגה | אדמירל |
| תפקידים בשירות | |
| אדמירל, לורד אדמירל של הצי | |
| פעולות ומבצעים | |
| קרב סן מתייה (1512) | |
| עיטורים | |
| מסדר הבירית | |
סר אדוארד הווארד (באנגלית: Edward Howard; 1476 - 25 באפריל 1513) היה אדמירל אנגלי, בנם של תומאס הווארד, רוזן סארי הראשון (לימים דוכס נורפוק) ואשתו הראשונה אליזבת טילני, ואחיו הצעיר של תומאס הווארד, דוכס נורפוק. הוא היה הראשון מבני הווארד שזכה לתהילה ופרסום כאדמירל. הווארד פיקד על הצי האנגלי בקרב סן מתייה (1512) נגד הצי הצרפתי, אשר נחשב לקרב הימי הראשון שניטש בין אוניות שירו מתותחיהן דרך אשנבים בדפנות. הוא נהרג זמן קצר לאחר מכן במהלך התקפה על גליאות של הצי הצרפתי ליד ברסט.
שנותיו הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנת הולדתו של הווארד אינה ידועה בוודאות, ודבר אינו ידוע אודות ילדותו וחינוכו. הוא החל את הקריירה הצבאית שלו ב-1492, בגיל חמש-עשרה, כשהשתתף תחת פיקודו של סר אדוארד פוינינגס במצור על סלויס (Sluys).[1] ב-1497 קיבל אביו, אז רוזן סארי, פיקוד צבאי בסקוטלנד והוא נטל עמו את שני בניו תומאס ואדוארד.[2] הוא העניק תואר אצולה לתומאס ולאדוארד ב-30 בספטמבר 1497 בטירת אייטון, לאחר חתימת חוזה לשביתת נשק עם ג'יימס השני, מלך סקוטלנד.[3][2] ב-1503 היה אדוארד בין אלו שליוו את מרגרט טיודור אל סקוטלנד לנישואיה עם המלך ג'יימס הרביעי.[דרוש מקור]
המלך הנרי השביעי מת ב-21 באפריל 1509. הווארד מילא תפקיד מרכזי בתחרויות שנחוגו לכבוד הכתרת המלך החדש, הנרי השמיני, וב-20 במאי 1509 מונה לנושא הדגל (standard-bearer) של המלך.[2]
הקריירה הימית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין יוני לאוגוסט 1511 ניתנו להווארד למעלה מ-600 לירות שטרלינג כדי לצייד אוניות ולצאת ל"מסעות ימיים מסחריים" ('merchant adventures'). הכרוניקן רפאל הולינשד מספר כי במהלך אותם מסעות ימיים לקחו הווארד ואחיו תומאס בשבי את אוניותיו של הפריבטיר הסקוטי אנדרו בארטון, וגם "הבלדה על אנדרו בארטון" מציינת זאת.[2] בארטון, שקיבל כתב הרשאה מלכותי לתקוף ולשדוד אוניות פורטוגליות, הפליג עם אוניית המלחמה שלו "לאיון" (Lion), אליה נלוותה הספינה "ג'נט אוף פורווין" (אוניית שלל דנית לשעבר). שתי האוניות נתפסו ונלקחו אל בלקוול, והוא עצמו נהרג במהלך שבייתן.
עם פרוץ המלחמה עם צרפת באפריל 1512 מונה הווארד לאדמירל של הצי, כשלפיקודו סרות 18 אוניות, ונשלח על ידי המלך לתור את הים בין ברסט ושפך התמזה. הווארד תפס בשבי כלי שיט של מדינות שונות בתואנה כי הן מובילות סחורות צרפתיות. בתחילת יוני ליווה אל ברטאן את חיל המשלוח ששיגר הנרי לצרפת תחת פיקודו של מרקיז דורסט כדי לכבוש מחדש את גוויין (Guyenne). אחר כך ערך פשיטות מן הים על לה קונקה וקרוזו בחוף הברטאני. בחודשי יוני-יולי 1512 שלט הווארד ללא מצרים במימי התעלה האנגלית, ומסופר כי תפס בשבי למעלה מ-60 ספינות. באוגוסט נאסף צי צרפתי בברסט והווארד יצא להתקיפו. בקרב שנתלקח, המכונה קרב סן מתייה, טבעו שתי האוניות הגדולות ביותר בשני הצדדים, "ריג'נט" ו"מארי דה לה קורדלייר", לאחר התפוצצות מחסן התחמושת של האונייה הצרפתית. הצרפתים נסוגו למרות שלא נוצחו. ב-10 באוקטובר העניק המלך להווארד לאות הוקרה קצבה שנתית של 100 מארק ואת זכות ירושת המשרה של הלורד אדמירל העליון בה החזיק באותו זמן ארל אוקספורד.[2]
בשלהי סתיו 1512 הורה לואי השנים עשר, מלך צרפת לאדמירל פְּרֶזֶ'ן דה בִּידוֹ להעביר 6 גליאות מן הים התיכון, ולקראת סוף מרץ 1513 נאסף בברסט צי מלחמה צרפתי גדול. ב-10 במרץ 1513 מת ארל אוקספורד, והווארד מונה ללורד אדמירל. ב-19 במרץ יצא הווארד בראש אוניותיו מן התמזה, וב-5 באפריל הגיע אל פלימות'. הוא יצא לים מבלי להמתין לאוניות האספקה ואומנם מצא את הצי הצרפתי, אך הלה סירב להתעמת ונסוג אל ברסט. אחת מאוניותיו של הווארד אבדה כשעלתה על סלע חבוי. ב-22 באפריל תקפו הגליאות הצרפתיות את הצי האנגלי והצליחו להטביע בתותחיהן הכבדים אונייה נוספת. ב-25 באפריל החליט הווארד לתקוף את הגליאות באמצעות סירות המשוט הקטנות שלו (row-barges), כשהוא עצמו מוליך את ההתקפה על ספינת הדגל של בידו. במהלך הלחימה נדחף מסיפונה של הגליאה לים וטבע בשל משקל השריון שלגופו. שלושה ימים אחר כך נמצאה גופתו ומשרוקית הכסף שלו, סמל משרת הלורד אדמירל, והועברו לידי בידו בלה קונקה. בידו שלח את השריון כשלל מלחמה אל הנסיכה קלוד, בתו הבכורה של לואי השנים-עשר, ואת המשרוקית למלכה אן.[2]
האוניות האנגליות, שרוח אנשיהן נפלה בשל מות הווארד והמחסור באספקה, נסוגו אל פלימות', שם נטל תומאס, אחיו של הווארד, את הפיקוד על הצי. הצרפתים לא הצליחו לנצל את מותו של הווארד לטובתם, ולאחר ניצחונות צבאיים אנגליים בפיקרדי ובסקוטלנד חתמו הצדדים על שביתת נשק (מרץ 1514).[2]
הווארד נבחר לאביר מסדר הבירית ב-1513, אך מת קודם שהוענק לו התואר.[2]
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Childs, David (April 2007). "Shock and Oar: Mary Rose and the Fear of the French Galleys". History Today 57 (4).
- Cokayne, George Edward (1936). The Complete Peerage, edited by H.A. Doubleday IX. London: St. Catherine Press.
- Ellis, Steven G. (2004). Poynings, Sir Edward (1459–1521), administrator, soldier, and diplomat. Oxford Dictionary of National Biography.
- Head, David M. (2008). Howard, Thomas, second duke of Norfolk (1443–1524), magnate and soldier. Oxford Dictionary of National Biography.
- Loades, David (2008). Howard, Sir Edward (1476/7–1513), naval commander. Oxford Dictionary of National Biography].
- Richardson, Douglas (2004). Plantagenet Ancestry; A Study in Colonial and Medieval Families, ed. Kimball G. Everingham. Baltimore, Maryland: Genealogical Publishing Company Inc.
- Riordan, Michael (2004). Howard, Lord Thomas (c.1512–1537), courtier. Oxford Dictionary of National Biography.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "Sir Edward Howard - Admiral of England" in: Tudorplace.com.ar. Accessed 03-07-2013.
- " Howard, Edward (1477 ? - 1513)" by John Knox Laughton. Dictionary of National Biography, 1885-1900, vol. 28. Digitized copy in wikisource.