אדום-החזה

אדום-החזה
מצב שימור
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	עופות
סדרה:	ציפורי שיר
תת־סדרה:	דמויי־דרור
משפחה:	חטפיתיים
סוג:	אדום-החזה
מין:	אדום-החזה
שם מדעי
Erithacus rubecula ‏ליניאוס, 1758
תחום תפוצה

אֲדֹם-הֶחָזֶה או אֲדֹם-חָזֶה (שם מדעי: Erithacus rubecula) הוא ציפור שיר קטנה שמאפייניה הבולטים הם פנים, גרון וחזה בגוון אדום-חלודה המופיע כאשר הפרט בוגר. אדום-החזה שייך למשפחת החטפיתיים, ובעבר היה שייך למשפחת הקיכליים. כמו כן הוא נחשב למין היחידי בסוגו, לאחר שהמינים אדום-חזה יפני (E. akahige) ואדום-חזה ריוקיו (E. komadori) עברו לסוג Larvivora.

המין נקרא באנגלית European robin. בכתביו של שייקספיר מוזכר בשמות Red-breast או Ruddock. בערבית נקרא אבו אלחינאא' (נשמע אבו אלחינאי). משמעות השם הלטיני "Erithacus rubecula" הוא "הבודדת האדומה הקטנה", בשל התנהגותו הטריטוריאלית של המין.

אורכו של אדום-החזה 12.5 - 14 ס"מ, אורך הזנב 5 - 7 ס"מ, מוטת כנפיו 20 - 23 ס"מ. משקלו 16 - 22 גרם. פרטים בוגרים קלים לזיהוי בשל הניגוד בין קדמת הגוף האדומה והבולטת לבין הבטן הלבנה. חלקי הגוף העליונים והזנב בגוון חום-זית. על כנף המתבגרים מופיע פס צהבהב צר. הראש גדול יחסית. המקור חרוטי, צבעו חום ובסיסו בהיר. העיניים חומות וגדולות יחסית. הרגליים ארוכות למדי ודקות, צבען חום בהיר.

אצל אדום-החזה שני המינים (זכר ונקבה) זהים בהופעתם, הנמשכת לאורך כל השנה ללא שינוי. הניגוד בין החזה האדום לשפה האפורה המקיפה אותו, משמשים להבלטתו בשטח. ניגוד זה נראה בתנאי אור שונים, על כן משרת את אדום-החזה בשטחים פתוחים וכן ביערות בהן התאורה חלשה. שינויים אלו בניצוי, משמשים סימנים לבחירת בן-זוג על פי גילו.

פרטים צעירים הם בעלי גוון חום-זית, כאשר הבטן, החזה, הגרון והראש מנוקדים. בחילופי הנוצות הראשונים מופיע הגוון האדום. מתבגרים זהים לבוגרים בהופעתם. אדום-החזה נוטה לסמר את נוצותיו (לחימום הגוף), דבר המשווה לו מראה גוצי ועגלגל. על הקרקע, הוא מקפץ בזריזות כאשר כנפיו שמוטות, רגליו צמודות וזנבו נוטה מעלה מעט. נוהג לקפוא במקום, לבצע תנועות תזזיתיות ולקפוא שנית.

(האותיות E. r. מייצגות את שם המין בלטינית).

• E. r. melophilus - אנגליה ואירלנד.
• E. r. rubecula – אוסטריה, אוקראינה איטליה, איי פארו, האיים האזוריים, איי מדירה, האיים הקנריים, איסלנד, אירלנד, אלבניה, אנגליה, אנדורה, אסטוניה, אסיה הקטנה, בולגריה, בוסניה והרצגובינה, בלארוס, בלגיה, גרמניה, דנמרק, הולנד, הונגריה, טורקיה, יוון, ירדן, ישראל, כרתים, לטביה, לבנון, לוקסמבורג, ליטא, ליכטנשטיין, מולדובה, מלטה, מקדוניה, נורווגיה, סוריה, סלובניה, סלובקיה, ספרד, סרביה, פולין, פורטוגל, פינלנד, צ'כיה, צרפת, קרואטיה, קפריסין, רומניה, רוסיה, שוודיה, שווייץ.
• E. r. withebyi – אלג'יריה, תוניס, לוב, מאוריטניה, מרוקו, מצרים, סרדיניה, קורסיקה.
• E. r. tataricus – מערב סיביר, קזחסטן.
• E. r. valens. – חצי האי קרים.
• E. r. caucasicus – יפן, סין, גאורגיה, ארמניה, טג'יקיסטן, מדינות הקווקז ועבר הקווקז.
• E. r. hyrcanus – דרום מזרח עבר הקווקז, וגם איראן, עומאן, ערב הסעודית, עיראק, כווית.
• אדום-חזה קנרי E. r. superbus - גראן קנריה וטנריפה. סווג על ידי ברגמן (2001) כמין נפרד, אך מרבית החוקרים רואים בו נכון ל-2006 תת-מין אנדמי.

משערים כי למין אוכלוסייה כלל עולמית פורה המונה 87 - 170 מיליון פריטים. לא נמצא שום תיעוד ברחבי העולם על ירידה מספרית, כתוצאה מהתערבות האדם בשטח המחיה או כתוצאה מתנאים טבעיים. אוכלוסייתו האירופאית והים-תיכונית של המין לא נמצאת בסכנת הכחדה כלשהי. מספר הפריטים אף גדל ב-20% משנות ה-80.

בית הגידול של אדום-החזה הוא חורש, פארקים, גינות וכדומה. במקומות בהם אוכלוסייתו מבוססת ומתרבה, הוא מתקרב אף למשכנות האדם, לעיתים אף מזדמן לתוך בתי מגורים ומקנן בתוך חפצים עזובים.

האוכלוסייה חצי-נודדת, אזורי החריפה משתרעים מאירלנד ובריטניה מערבה עד מרוקו ודרום מזרח דרך אירופה. הזכרים נוטים לישיבת קבע (בגלל ההגנה על נחלותיהם). מרבית האוכלוסייה באי הבריטי אינה נודדת.

בישראל ארבעה תת-מינים:

• E. r. rubecula – נודד וחורף מצוי במרבית אזורי הארץ.
• E. r. hyrcanus - חורף נדיר ומבקר במרבית אזורי הארץ.
• E. r. caucasicus- חורף נדיר במזרח הארץ.
• E. r. tatricus – ארעי ביותר בצפון הארץ ובמרכזה.

בישראל אדום החזה נודד דרך שטחי הארץ בשלב בוגר יחסית, ולא מקנן בה.^[2] האוכלוסייה החורפת מגיעה לישראל מסוף אוקטובר ובמשך נובמבר, ונודדת חזרה בחודש מרץ. מאחר שהאוכלוסייה בישראל חורפת בעיקרה או חולפת, לא קל להבחין בפריטים רבים, וזאת מכיוון שהמין ממעט בהתנהגות טריטוריאלית כאשר הוא חורף. הוא אינו משמיע שירה קצובה, אלא מעין צליל תקתוק שמטרתו הזדהות בפני אדומי-חזה אחרים. בישראל כמעט ולא ייצפה בשטח פתוח, אלא בשיחים סבוכים.

ציפורים חורפות גם לא מגלות נטייה לחיזור ולקינון, פעולות שבהם משקיע אדום-החזה את שירתו היפה. מטרתה העיקרית של החריפה היא הישרדות ומציאת מזון ותנאי קיום, עד בוא האביב לארץ המוצא. קבוצות קטנות מגיעות לישראל אף בנדידת האביב ששיאה בחודש מרץ. הוא חוזר לארצות המוצא לפני חודשי הקיץ ונדיר לראותו בעונה החמה.

אדום-החזה נחשב מין טריטוריאלי ביותר לאורך כל השנה. בחורף מגנים הזכר והנקבה על הטריטוריה הפרטית שלהם ביחידאיות (כל אחד על שלו). ההגנה על הנחלה נעשית באמצעות שירה רמה המבוצעת ממקום אסטרטגי במרכז הנחלה, ובהצגה מוגזמת של החזה האדום. מחקרים הראו כי זכרים מכריזים לעיתים על מספר נחלות בעונה יחידה ומגנים עליהן בהתאם, אולם המין נחשב מונוגמי. גודלה של הנחלה הוא 2 - 10 דונמים בהתאם לכמות המזון ומקומות המסתור בה. נהוג לחשוב שבמהלך החורף מגן אדום-החזה ביתר חריפות על הטריטוריה שלו, בשל היעדר מזון.

לעיתים קרובות יתקפו אדומי-החזה מבקרים לא רצויים ויניסו אותם מהנחלה. המין אגרסיבי ביותר אל בני מינו ואף אל מינים אחרים שהוא רואה בהם מתחרים על מזונו. בישראל ניתן לראות התנהגות תוקפנית במיוחד כלפי ציפור השיר ירקון. תחילת המריבה בין אדומי-חזה יריבים שנפגשו כוללת מהלומות באמצעות הכנפיים והרגליים, שמטרתן להזיז את היריב ממקום מושבו. בהמשך המריבה שני היריבים מתגלגלים על האדמה כדי לצבור תאוצה, אז הם מזנקים על יריבם ומטיחים אותו על האדמה כאשר הם צמודים יחד. מרבית המריבות נמשכות פחות מדקה, כאשר המפסיד (לרוב הפרט שפלש לנחלה) מתעופף מהמקום, אולם נצפו מריבות חוזרות ונשנות הנמשכות שעות ואף ימים. המריבה מסתיימת לעיתים בפציעה חמורה, עיוורון בגלל מהלומות לאזור הפנים או מוות.

על פי רוב, הזכר שומר על הטריטוריה שלו למשך כל חייו ואילו הנקבה הנבחרת עוזבת את נחלתה בעונת הרבייה וחוברת אליו. בתקופה שבה היא נמצאת בנחלתו, הנקבה כמעט לא תרה אחרי מזון, והוא מסופק לה על ידי הזכר כחלק מחיזורו אחר הנקבה (Courtship feeding), כנראה כהכנה לכך שהיא לבדה דוגרת על הביצים. להתנהגות זו חשיבות רבה - חלוקת התפקידים הברורה בין המינים מסייעת להיווצרות הטלות מרובות במהלך עונת הרבייה וכן לשרידותם של הגוזלים בכל הטלה.

סברה מוטעית בארצות אירופה היא שאדום-החזה פעיל יותר בחודשי החורף. זאת מכיוון שמספרם הכללי של העופות באזור מסוים נוטה לרדת (בעקבות נדידה ושאר גורמים) ואז אדום-החזה בולט יותר לעין ולאוזן.

עונת הרבייה משתנה באזורי התפוצה השונים: באנגליה ובאירלנד מאמצע מאי עד אמצע יוני, באיים הקנאריים ממאי עד יוני, מאפריל עד מאי בצפון אפריקה ומאפריל עד יוני בשאר אירופה.

הקן נבנה על ידי הנקבה, בצורת ספל ומורכב מעלים יבשים, עשב, טחב, סיבי פירות, שיער ונוצות. הקן מונח לרוב בצמוד לגזע עצים ומוסתר בסבך 5 מטרים מעל הקרקע. הקן עשוי להיות ממוקם גם במקומות לא שגרתיים כגון כלי בית שהושלכו (קומקומי ברזל וכיוצא באלה), כיסי חולצות ומעילים ועל גבי מדפים. המין נוטה לקנן גם בתיבות קינון.

הטלת הביצים (גודל התטולה נע בין 4 ל-6 ביצים) מתרחשת בסוף חודש מרץ, הביצים חצי אליפטיות וחלקות, בעלות גוון לבן או כחלחל בהיר וניקוד אדמדם שלעיתים פזור, לעיתים מופיע ככתמים ולעיתים מכסה את כל הביצה. הנקבה דוגרת עליהן במשך 15 ימים לערך. בבקיעתם מהביצים, הגוזלים עירומים וחסרי ישע. בתקופה זו הם מואכלים על ידי שני בני הזוג. שלושה ימים מבקיעתם מופיעה פלומה על גופם. חמישה ימים מבקיעתם הם מתחילים לפקוח את עיניהם. הנקבה צמודה לקן ולגוזלים, בעוד הזכר מביא להם מזון בסבבים של שלוש פעמים לשעה. הנקבה ניזונה לעיתים מקליפות הביצים הבקועות, המכילות סידן החשוב לחיזוקה בתקופה זו. גידול הנוצות מתרחש במהרה, וכעבור 15 ימים מבקיעתם גדלות הנוצות המסייעות לתעופה והגוזלים מתנסים בהם בעזרת הוריהם, עד לרכישת המיומנות. הצעירים נהיים עצמאים כעבור שלושה שבועות, ומגיעים לבגרות מינית בגיל שנה.

לאדום-החזה שני מחזורי הטלה בממוצע בשנה, לעיתים קרובות שלושה מחזורים, ולעיתים רחוקות אף ארבעה. לפיכך, בשעה שהנקבה מתחילה מחזור הטלה נוסף, הזכר הוא הממשיך להגן ולהאכיל את הגוזלים מההטלה הקודמת. מיד לאחר שהגוזלים מההטלה האחרונה פורחים מהקן, נפרדים בני הזוג, והנקבה חוזרת לנחלתה הפרטית.

אחוזי התמותה אצל אדום-החזה גבוהים יחסית: כ-60% מהגוזלים פורחים מקן הוריהם ורבים מהם אינם שורדים את שנתם הראשונה. אמנם נצפה פרט אדום-חזה מטובע שחי 8.5 שנים, אולם תוחלת החיים של הבוגרים היא 18 חודשים. הלחצים הגורמים לכך הם פגעים סביבתיים, היעדר מזון, קן ארעי וחשוף ולחץ טריפה מוגבר מצד ציפורים אחרות, זוחלים כלטאות ונחשים ויונקים טורפים.

אנשים רבים מאמינים שאדום-החזה פוקד את גינותיהם שנה אחר שנה. עם זאת, מרבית הסיכויים שאלו אדומי-חזה אחרים בעלי אותם צבעים ומזג רוח, שהזדמנו לטריטוריה לא מיושבת. באזור מגורי האדם הטריטוריות הן פחות מוגדרות, בגלל לחצים טבעיים מוגברים מצידו.

לא נצפה הבדל בטיפוסי השירה בין שני הזוויגים, אולם לכל פרט שירה ייחודית. נקבות ממעיטות בשירתן מרגע שנמצאות בנחלת הזכר, הזכר ממשיך בשירתו, שמסמלת כי הוא מצא בת זוג ומוכן לרבייה (סמל סטטוס). אדום-החזה שר מהנץ החמה ולעיתים עד אמצע הלילה, אם הוא קרוב למקור אור בהיר (תאורת רחוב וכדומה).

הקריאה המזוהה עם המין היא "טיק" נוקשה, שמושמע בסדרות קצרות ומהירות. קריאת האזהרה היא "סיי" חד ביותר. פריטים הנודדים בלילה משמיעים "טסי" קצר וחלש. השירה כוללת צלילים ארוכים ודקים המשולבים בסלסולים נמוכים. מחוץ לעונת הרבייה, השירה חלשה ופחות מאולצת.

תזונתו של אדום-החזה מתבססת בעיקר על חרקים, חיפושיות, נמלים ועכבישים, אך הוא ניזון גם מתותים שונים ומזרעים במהלך החורף. בהיעדר גישה למזון טבעי, הוא נצפה בקרבת מתקני האכלה המותקנים על ידי צפרים.

אדום-החזה עט על מזונו ממקום מושבו על ענפי העצים, ובולע אותו לאחר שחוזר שוב למקום מושבו. דרך נוספת היא איסוף מהקרקע, אך לעיתים רחוקות הוא מזיז עלים או ענפים כדי למצוא את מזונו. הוא אוכל רק את שנראה לעין. בחלקים באירופה בהם נפוץ יותר, הוא נצפה עוקב אחר גננים וחקלאים אשר הופכים את האדמה וחושפים תולעים ושלשולים, שלולא פעילותו של האדם, לא היו חלק מתפריטו של אדום-החזה. לעיתים נצפה תופס מזון בעת תעופה, בדומה למרבית בני משפחתו הטקסונומית.

הפילוסוף היווני אריסטו שהבחין בהתנהגותו הטריטוריאלית של המין, טבע את האמרה: "אין שני אדומי-חזה דרים באותו שיח". אריסטו, שלא הכיר את תופעת הנדידה, הניח כי אדום-החזה משנה את צבע נוצותיו עם בוא החורף וכך הניח בעצם שחכלילית עצים ואדום-החזה הם אותו מין.

אדום-החזה מקושר לפולקלור ולאגדות העם של בריטניה. הוא מייצג מזל טוב ומזל רע כאחד, חיים ומוות. סיפורים רבים מנסים להסביר איך קיבל את סינרו האדום והבולט. אחד מהם מספר כי אדום-החזה צייץ באוזנו של ישו כאשר זה היה תלוי על הצלב, ודמו דבק בחזהו. הוא נחשב לאחד מסמליו המובהקים של חג המולד, ועל כן הוא מופיע בכרטיסי ברכה רבים. הדוורים הראשונים באנגליה נקראו "Robins", ולכן הוא מצויר לעיתים קרובות מחזיק מעטפה במקורו. בסקר שנערך על ידי עיתון טיימס בשנות השישים, רוב האנגלים טענו כי הם רצים להפוך את אדום-החזה לצפור הלאומית של בריטניה, אך הממשלה הבריטית אינה נוקטת בצעדים לקראת אמוץ צפור לאומית אנגלית כלשהי באופן רשמי.

אדום-החזה, יחד עם הגדרון, הם שני המועמדים הבולטים ביותר לתואר הצפור הלאומית של אירלנד.

בסרט ההוליוודי "מרי פופינס" מוזכר אדום-החזה, אולם הציפור המשונה שמופיעה בהקשר זה היא בעצם קיכלי אדום-חזה (Turdus migratorius או כפי שהוא מכונה לעיתים בטעות, "אדום-החזה האמריקאי"), שתפוצתו בארצות הברית. הימצאותו בסצנה הלונדונית היא פרי דמיונם של מפיקי הסרט. כמו כן הוא מוזכר פעמים רבות בספר סוד הגן הנעלם של ברנט כשומר הסוד של הגן.

גיבור הקומיקס רובין, שותפו של באטמן ללוחמה בפשע, נקרא על שם אדום-החזה ולובש חליפה אדומה. מקור השם הוא במשפחת האקרובטים "הגרייסונים המעופפים" שכונו גם "אדומי-החזה" עקב חליפתם האדומה ולהטוטי האקרובטיקה האווירים שלהם (עם ובלי טרפז). הם הופיעו בקרקס עד שנרצחו בידי דו-פרצוף. דיק גרייסון שרד את הרצח, וברוס ויין/באטמן לקח אותו תחת חסותו והפך אותו לעוזרו בלחימה בפשע. מאז נטלו את תפקידו וגלימתו של רובין מספר אנשים שונים בהם ג'ייסון טוד וטים דרייק.

בחבל הבסקים, אדום-החזה (txantxangorri) הוא סמל לעידוד השימוש בשפה הבסקית.

• דוד לק, חיי אדום החזה, תרגם ד"ר חיים בן-עמרם, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ב - 1961
• מיכה לבנה, לקסיקון החי והצומח של ארץ ישראל, כרך שני, עורך - עזריה אלון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1995

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אדום-החזה
טקסונומיה בוויקימינים: Erithacus rubecula

• אדום-החזה, באתר ITIS (באנגלית)
• אדום-החזה, באתר NCBI (באנגלית)
• אדום-החזה, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• אדום-החזה, באתר Internet Bird Collection (באנגלית)
• אדום-החזה, באתר GBIF (באנגלית)
• אדום חזה, המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית