אומברטו קסטלו ברנקו

קסטלו ברנקו
Humberto de Alencar Castelo Branco

לידה	20 בספטמבר 1897 פורטלזה, סיארה, הרפובליקה הברזילאית הראשונה
פטירה	18 ביולי 1967 (בגיל 69) פורטלזה, סיארה, הדיקטטורה הצבאית בברזיל
מדינה	ברזיל
השכלה	Escola Militar do Realengo Escola de Comando e Estado-Maior do Exército Escola de Aperfeiçoamento de Oficiais École supérieure de guerre
מפלגה	הברית להתחדשות לאומית
בן או בת זוג	Argentina Vianna Castello Branco
נשיא ברזיל ה־26 15 באפריל 1964 – 15 במרץ 1967 (שנתיים) → פסקואל רניירי מזילי ארטור דה קוסטה אה סילבה ←
ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים של ברזיל 13 בספטמבר 1963 – 14 באפריל 1964 (215 ימים) → ז'וזה מצ'אדו לופז דסיו פלמיירו אסקובר ←
פרסים והוקרה
אביר הצלב הגדול עם חגורה של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (8 בספטמבר 1965) צווארון מסדר הנסיך אנריקה (21 ביולי 1964) Grand Officer of the Military Order of Avis (12 באוקטובר 1945) אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית מסדר ההצטיינות של הצי הברזילאי מסדר ריו ברנקו הצלב הגדול של מסדר הצלב הדרומי
חתימה

אוּמבּרְטוֹ דֶה אלנְקר קָסְטֶלוֹ בְּרָנְקוֹ (בפורטוגזית: Humberto de Alencar Castelo Branco; ‏20 בספטמבר 1897 – 18 ביולי 1967) מנהיג צבאי ופוליטיקאי ברזילאי; שימש כדיקטטור הצבאי הראשון במהלך תקופת הדיקטטורה הצבאית בברזיל. קודם להפיכה הצבאית בשנת 1964 היה ברנקו ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים של ברזיל והיה בדרגת מרשל ברזיל (מקביל לדרגת פילדמרשל). ברנקו היה מראשי ההפיכה שהפילה את ז'ואאו גולאר מנשיאות ברזיל. אף על פי שתחילה פעל להשיב את הדמוקרטיה לברזיל בהדרכת משטר צבאי זמני, ראשים נוספים בתוך הכת הצבאית התנגדו לכך והיה על ברנקו להעביר את הממשל לידיו של המרשל ארטור דה קוסטה אה סילבה, שהמשיך את הדיקטטורה.

קסטלו ברנקו נולד למשפחה בעלת מורשת צבאית במדינת סיארה, הרפובליקה הברזילאית הראשונה, בשנת 1897. ברנקו התחקה אחר אביו, שהיה קצין בשירות הכוחות המזוינים של ברזיל, בגיל 21 החל ללמוד באקדמיה הצבאית הברזילאית בפורטו אלגרה, בירת מדינת ריו גראנדה דו סול בדרום ברזיל^[1]. ברנקו החל לשרת בצבא ברזיל (חיל הרגלים של הכוחות המזוינים) ב-1918. במהלך שנות השלושים המאוחרות, תקופת המשטר הדיקטטורי של ז'טוליו ורגאס, היה נספח צבאי ברפובליקה הצרפתית השלישית ולמד בבית הספר למלחמה של סופרורי (École Superiore de Guerre) בפריז. בהמשך היה מוצב בפורט לוונוורת' במסגרת תפקידו בתור נספח צבאי בארצות הברית.

בזמן מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1944–1945, שימש כקולונל בכוח המשלוח הברזילאי והיה מעורב בחזית האיטלקית. בשובו לברזיל עלה המוניטין שלו בתור מפקד מוכשר ואינטלקטואל צבאי. לנוכח מוניטין זה והידע הרחב שרחש אודות צבאות מערביים בימיו כנספח צבאי, ברנקו הפך למעורב בארגון המכללה הצבאית העליונה של ברזיל אשר הוקמה בשנת 1949. ברנקו נהג להבדיל עצמו ממפקדים צבאיים אחרים בהתנגדותו להפלת הממשלה הדמוקרטית. לאחר שמונה ב-1963 לראש המטה הכללי על ידי הנשיא ז'ואאו גולאר, החל ברנקו להתערב בתוך הפוליטיקה הלאומית והחל להשתתף בתוכנית להפיל את הממשלה לנוכח החשש כי הנשיא גולאר עתיד להביא למהפכה קומוניסטית.

במשך מספר שנים נעשה המצב הפוליטי-כלכלי בברזיל נואש יותר ויותר לנוכח תסיסה אזרחית ומשבר כלכלי. גולאר הזדהה יותר ויותר עם השמאל הלאומני והקיף את עצמו ביועצי שמאל, ואילו קצינים צבאיים החלו להזדהות באופן גלוי יותר עם האופוזיציה המתונה והשמרנית. גולאר ביקש לנטרל את הכוחות המזוינים על ידי ערבוב תדיר של מבנה הפיקוד ופיתוח מעקב אישי בקרב קצינים ומגויסים חדשים. קצינים צבאיים רבים ומנהיגים פוליטיים באופוזיציה, משוכנעים כי גולאר מתכנן להביא לדיקטטורה שמאלנית, החלו במזימת הפיכה נגדו בשנת 1963 באזורים שונים במדינה. המושל ז'וזה פינטו ממדינת מינאס ז'ראיס ומרשל ברנקו, התגלו מאוחר יותר כמארגנים הראשיים של הקנוניה^[2]. תחילה ההנהגה הצבאית של המטה הכללי חולקה בין אלו שהאמינו כי גולאר יקריב את ברזיל לקומוניזם אוטוקרטי ובין אלו שטענו כי ישמור על המשטר הקיים ועל הדמוקרטיה^[3]. גולאר ביקש אישור של הקונגרס להכרזת מצב חירום לאומי, פעולה שנועדה לחזק את סמכויותיו, וכאשר הקונגרס סירב הוא פנה ישירות לעם בבקשה לתמיכה. בעצרת המונית בריו דה ז'ניירו במרץ 1964, הוא הודיע על תוכנית רפורמה חקלאית שנויה במחלוקת ותכנן להלאים בתי זיקוק נפט שונים בבעלות פרטית. מאוחר יותר באותו החודש סירב ממשלו לאשר דיכוי של שביתה של מגויסים חדשים בחיל הים; האופוזיציה זעמה על חוסר המעש הזה, משום שהיא ראתה בסמכות ובמשמעת הצבאית את החסם האחרון לשאיפותיו לכאורה של גולאר.

ב-31 במרץ 1964 הכריז ז'וזה פינטו על מרד נגד הממשלה על ידי מנהיגי האזרחים וכוחות הצבא במינאס ז'ראיס; אליו הצטרפו פוליטיקאים מרכזיים מספסלי האופוזיציה ורוב ההנהגה של הכוחות המזוינים כולל המטה הכללי תחת ברנקו. ההפיכה כנגד גולאר (ראו הפיכת 1964 בברזיל) וביאה את האחרון לברוח מברזיל לגלות ולהותיר את משרד הנשיא הברזילאי ריקה ללא ראש מדינה, תפקיד אשר תוך זמן קצר נלקח בידי הצבא. בעקבות הפיכה זו התמנה פסקואל רניירי מזילי לנשיא זמני (כיהן 15 ימים בלבד). מחשש להפיכה קומוניסטית, ברנקו מונה על ידי הקונגרס (שהיה אז בשליטת הצבא) ב-15 באפריל לנשיא ברזיל, תפקיד בו כיהן עד ל-15 במרץ 1967. הצבא ראה את כהונתו של קסטלו ברנקו כתקופת מעבר שבמהלכה הממשל המעין-צבאי יחוקק רפורמות פוליטיות וכלכליות גורפות.

קסטלו ברנקו ביטל את המפלגות בפרלמנט ובמקומן הציב את מפלגת הצבא - "מפלגת חידוש הברית הלאומית" ומפלגת האופוזיציה "התנועה הדמוקרטית הברזילאית". פועל יוצא של מדיניות זו היה ביטל זכויות וחירויות רבות וכן הגליה והעלמה של אנשי מקצועות חופשיים שסיכנו כביכול את יציבות השלטון. ב-27 באוקטובר 1964 חתם קסטלו ברנקו על החוק המוסדי השני, אשר השעה את כל המפלגות הפוליטיות הקיימות, החזיר את סמכויות החירום של הנשיא למשך שארית כהונתו, וקבע את 3 באוקטובר 1966, כמועד הבחירות לנשיאות חדשות.

לאחר שקיבל על עצמו את הנשיאות, הטיל קסטלו ברנקו אמצעי צנע נגד האינפלציה שגאתה בקצב מסחרר מאז נשיאותו של ז'וסלינו קוביצ'ק. האינפלציה הגיעה למאה אחוז בתוך שלושה חודשים בלבד בשנת 1964, והייתה תוצאה ישירה של ניסיון לשלם חובות שנוצרו מהלוואות של ברזיל למעצמות. בנוסף, ברנקו קיווה שהתחייבות הממשל שלו לשמרנות שדמתה אידאולוגית למדיניותו של פסקואל אניירי מזילי, תעורר תמיכה כספית של מלווים זרים חזקים, כמו ארצות הברית והבנק העולמי. תהליך זה אכן התרחש. הנשיאים לשעבר קוביצ'ק, ז'אניו קואדרוס וגולאר התחייבו כולם לבלום את האינפלציה, אך לבסוף זנחו תוכניות מרחיקות לכת עקב חוסר הפופולריות של התוכניות בקרב הברזילאים. עם זאת, מבלי שיצטרך לחשוש מבחירות ישירות או לעמוד בפני התנגדות משמעותית של קונגרס אשר כלל אופוזיציה אפקטיבית, ברנקו וממשלו יכלו להעביר רפורמות אלו ללא התדיינות עם דעת הקהל. המערכת הפוליטית בתקופתו של ברנקו פעלה במטרה להביא ללגיטימציה של המדיניות הנוקשה^[4].

רוב הרפורמות הכלכליות של ברנקו וקיצוץ התקציב נפלו על כתפי העובדים העירוניים והכפריים. אמצעי הצנע הסתיימו בסובסידיות לסחורות בסיסיות כמו חיטה ושמן, הקפאת השכר ובקרת המחירים בענפים מסוימים. יתרה מכך, הממשלה החדשה תקפה מיד את פוטנציאל העובדים להתנגד ביעילות לרפורמות על ידי העמדת איגודי עובדים לפיקוח פדרלי קרוב יותר, טיהור מנהיגי עבודה אסרטיביים ודיכוי מחאות האיגודים. הברזילאים העשירים והמעמד הבינוני תוסכלו גם הם מהאסטרטגיה הכלכלית של ממשל ברנקו לאחר שהתחייבות חדשה לגביית מיסים פגעה בחסכונותיהם, הקטינה באופן דרסטי את הגישה לאשראי, והקשתה על ניהול העסקים. כל מגזרי החברה הברזילאית סבלו או עברו מצב של סטטיות, בעוד ההון הזר נהנה מאקלים ההשקעה הנוח של ברזיל, שכלל שכר נמוך ותחרות מוגבלת מצד משקיעים מקומיים. האינפלציה נפלה תחת הסדר הממשל וירדה מ-87.8 אחוזים עלייה שנתית בשנת 1964 ל-28.8 אחוזים בשנת 1967. הפחתה זו של האינפלציה באה על חשבון הצמיחה והפופולריות של הממשלה הצבאית.

בנוסף לתיקון האסטרטגיה הכלכלית של ברזיל, ברנקו יישם שינוי דרסטי במדיניות החוץ הברזילאית. מעל לכל הוא השתדל לתקן את יחסיה של ברזיל עם ארצות הברית, שהידרדרו בהדרגה מאז תום מלחמת העולם השנייה. הזנחתה של ארצות הברית את ברזיל לאחר המלחמה, למרות העובדה שהייתה המדינה היחידה באמריקה הלטינית שתרמה אנשי צבא למאמץ המלחמתי של בעלות הברית, נחשבה לפגיעה קשה ביחסים. האליטה הכלכלית של ברזיל הייתה מתוסכלת מחוסר הרצון של ארצות הברית לתרום באופן משמעותי לדחיפה ההתפתחותית של ברזיל לאחר המלחמה. במקביל, ארצות הברית סירבה לאשר תפקידי מפתח לברזיל בכל הנוגע לנושאים בינלאומיים - בעיקר מושב במועצת הביטחון של האו"ם, רעיון אשר פגש בהתנגדות מצד ברית המועצות. בתגובה, ז'אניו קואדרוס וז'ואאו גולאר, שני הנשיאים שקדמו לברנקו, נקטו במדיניות חוץ עצמאית שסירבה להכפיף את האינטרסים הברזילאים ליעדי המדיניות של ארצות הברית באזור. עם זאת, כאשר הושבע לנשיא, הבהיר ברנקו כי הוא מתנגד לאי-יישור קו עם ארצות הברית והיה מסור להחזרת האינטימיות המסורתית בין שתי המדינות, וושינגטון שמה באופן מיידי את תמיכתה מאחורי הממשלה הצבאית החדשה, בין לבין מכיוון שהיו גם בתוך הממשל האמריקאי חששות להפיכה קומוניסטית בחסות ממשל גולאר.

השתתפות ארצות הברית בתכנון ההפיכה ככל הנראה הקלה על החזרה המהירה ל"יחסים המיוחדים", זאת לנוכח העובדה כי רמת המעורבות האמריקאית בהפיכה נתונה לוויכוח^[5]. ברנקו עשה את שלו כדי להחזיר את היחסים הידידותיים על ידי שבירת קשרים דיפלומטיים עם קובה ביולי 1964, תמיכה בארצות הברית בפלישה לרפובליקה הדומיניקנית בשנת 1965 והצהרות פומביות שחגגו את הישגיה הכלכליים והפוליטיים של ארצות הברית. התמיכה הכספית והפוליטית המיידית של ארצות הברית עודדה מוסדות הלוואות בינלאומיים אחרים, כמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, לחדש הלוואות לברזיל ולסייע לשכנע מדינות מערביות חזקות אחרות, כגון צרפת (הרפובליקה החמישית) וגרמניה המערבית, להכיר בלגיטימיות של הממשלה הצבאית בראשות ברנקו ולהגדיל את סך ההשקעה הבינלאומית בכלכלתה של ברזיל. ייתכן שקשריו של ברנקו עם בכירים צבאיים ודיפלומטיים בארצות הברית, אימונים בפורט ליוונוורת' בימיו כנספח צבאי, והשתתפות בכוח המשלחת הברזילאי, הגבירו את התמיכה והסימפתיה שנרכשה לו בוושינגטון. לאורך השנים הראשונות של הדיקטטורה, השגריר האמריקני בברזיל לינקולן גורדון השמיע תמיכה ציבורית תכופה במשטר ברנקו.

למרות הכרזת הכבוד לחוקת ברזיל והתחייבות איתנה לקיים תהליכים דמוקרטיים, ברנקו הפר שוב ושוב את החוקה והדריך את ברזיל בהדרגה רחוק יותר מהדמוקרטיה הייצוגית בשלוש שנות כהונתו בנשיאות. מחשש לחזרה למנהיגות פופוליסטית אם הצבא יישמור על תהליכים דמוקרטיים ויאפשר בחירות ישירות, הכיר המרשל בחוסר שביעות רצון מההנהגה הכלכלית שלו ועקף את עיקרי חוקת ברזיל כדי להבטיח כי פקידים נאמנים (משמע אנשי הכת הצבאית השלטת) יישמרו בשלטון. ראשית, לאחר שקיבל את הנשיאות בחסות ההפיכה הצבאית, ביולי 1964, עודד ברנקו את הקונגרס המטוהר והלא לגיטימי לאשר תיקון חוקתי שיאריך את המנדט שלו לנשיאות ב-14 חודשים, עד למרץ 1967. בהמשך, כעבור למעלה משנה, תבוסות המועמדים של המפלגה הצבאית לקונגרס הלאומי של ברזיל גרמו לברנקו להכות מכה נוספת בדמוקרטיה הברזילאית^[6]. אזרחים וקצינים צבאיים כאחד הצביעו במשאל עם על השלטון הצבאי, ועם סיום התוצאות, כמה קצינים רצו לאסור על כניסת מושלים נבחרים לתפקידם. ברנקו שכנע את פלג "הקיצוניים" הללו לקבל את תוצאות הבחירות, אך תוך כדי כך הוא הביא ב-27 באוקטובר 1965 לתיקון חוקתי שאפשר לממשלה לבטל את תוצאות הבחירות ואת לגיטימיות המפלגות הקיימות. בנוסף, התיקון לחוקה הגדיל את הכוח הביצועי של מוסד הנשיאות על חשבון הקונגרס ושינה את מערכת המשפט כך שהצבא היה בעל השפעה נרחבת עוד יותר על בית המשפט העליון של המדינה. רצונם של אנשי הכת הצבאית לא להכי בדרישות הדמוקרטיות של תושבי ברזיל היו בעלי השפעה מועטה ביחס לשינוי החוקתי אשר כלל מניפולציות ארוכות טווח שפגעו בדמוקרטיה הברזילאית בשיטה פחות נראית לעין.

במסמך שנרשם בידי שגרירות ישראל בברזיליה נכתב אודות ההפיכה כי: "ההפיכה בוצעה במהירות ובתכנון להפליא והביאה, למעשה, במשך 24 שעות, לא רק לנפילתו של גולאר [הנשיא הנבחר], אלא גם לדיכוי כל האלמנטים השמאליים (…) ברזיל נמצאת היום במצב מעבר שאפשר להגדירו כדיקטטורה צבאית עם מעטה פרלמנטרי^[7]." ברנקו וכלל שדרת השלטון של הכת הצבאית ראו במדינת ישראל שותפה פוטנציאלית לפיתוח צבאי, בין לבין גם של נשק גרעיני. ביולי 1966 אירח ברנקו את נשיא מדינת ישראל, זלמן שזר, בעת ביקורו בברזיל^[8].

לבסוף, בתום המנדט הנשיאותי המורחב שלו ולאחר שבחירות עקיפות הבטיחו כי גנרל ותיק אחר ייקח את הנשיאות, אישר ברנקו חוקה חדשה שהציבה את תוכן התיקונים שהעביר לחוקה במסגרת חוקתית רשמית. סמכויותיו השרירותיות של הצבא, שהיו אמורות לפוג בתום נשיאותו של ברנקו, היו קיימות כעת ללא הגבלת זמן. הממשל השיג רבים מיעדיו, כמו קביעת דירוג האשראי הבינלאומי של ברזיל, הפחתת האינפלציה ועזרה בהעלאת התוצר הלאומי הגולמי. עם סיום כהונתו (בחודש מרץ 1967) החליף את קסטלו ברנקו שר הביטחון בממשלתו, ארטור דה קוסטה אה סילבה. ב-18 ביולי 1967, זמן קצר לאחר סיום כהונתו, מת קסטלו ברנקו בהתרסקות מטוס עם מטוסו הפרטי^[9].

למרות כישלונו להשיב את הדמוקרטיה בברזיל, ברנקו שמר לעיתים קרובות על מוניטין של תומך החוקיות השלטונית בספרות על הדיקטטורה בעיקר בהשוואתו ליורשיו ארטור דה קוסטה א סילבה ואמיליו גרסטזו מדיסי. אסכולה אחת לפרשנות של הדיקטטורה, המגדירה אותה במונחים של ניגוד בין כוחות מתונים וסמכותנים, מקשרת לכאורה קצינים "מתונים", "חוקיים" ו"ליברלים" לסיעת "קסטליסטה" (השם נגזר מקסטלו) של הצבא. "קסטליסטות", המכונות מדי פעם כ"קבוצת סורבון" בזכות היות העובדה שכללו את ההנהגה האינטלקטואלית של הצבא, מוצבות באופוזיציה ל"סמכותנים" צבאיים, שזהותם הפוליטית קשורה לרוב להפרות זכויות האדם בידי המשטר ולהליכים האנטי-דמוקרטיים שהתפשטו במהלך שנות השלטון הצבאי. תומכי ה"קסטליסטה" הבולטים כוללים את הנשיא הרביעי של הדיקטטורה ארנסטו גייזל ואדריכל תורת הביטחון הלאומי של המשטר הצבאי, ארנסטו גולברי דו קוטו א סילבה. בין אם ברנקו החזיק מחויבות אישית איתנה בתהליכים דמוקרטיים ובין אם לאו, המניפולציה ההדרגתית שלו בחוקה הברזילאית ובמוסדות הפוליטיים של האומה סותרת את סיווגו כתומך חוקה מתון. בגלל מותו בטרם עת ובצורה בלתי צפויה - בתאונת מטוס שישה חודשים לאחר שהעביר את הנשיאות ליורשו - מעולם לא היה לברנקו אפשרות לשקף את החלטותיו ולהבהיר כיצד מעשיו הלא-דמוקרטיים חיזקו כביכול את הדמוקרטיה הברזילאית.

• כוח המשלוח הברזילאי
• היסטוריה של ברזיל: דיקטטורה צבאית (1964–1985)
• ז'ואאו גולאר
• ארטור דה קוסטה אה סילבה

מדיה וקבצים בנושא אומברטו קסטלו ברנקו בוויקישיתוף

• אוּמבּרְטוֹ דֶה אלנְקר קָסְטֶלוֹ בְּרָנְקוֹ, ביוגרפיה - ברזיל; חמש מאות של שינוי, באתר אוניברסיטת בראון (באנגלית)
• אומברטו קסטלו ברנקו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

נשיאי ברזיל
הרפובליקה הישנה	דאודורו דה פונסקה • פלוריאנו פיישוטו • פרודנטה דה מוראיס • קמפוס סאלס • רודריגס אלווס • אפונסו פנה • נילו פסניה • ארמס דה פונסקה • ונססלאו בראז • רודריגס אלווס • דלפים מוריירה • אפיטסיו פסואה • ארתור ברנרדס • וושינגטון לואיס • ז'וליו פרסטס
עידן ורגאס	ז'טוליו ורגאס • ז'וזה ליניארס
הרפובליקה השנייה	גספאר דוטרה • ז'טוליו ורגאס • קפה פיליו • קרלוס לוז • נראו דה אוליביירה • ז'וסלינו קוביצ'ק • ז'אניו קואדרוס • רניירי מזילי • ז'ואאו גולאר
הדיקטטורה הצבאית	רניירי מזילי • קסטלו ברנקו • קוסטה אה סילבה • אמיליו גרסטזו מדיסי • ארנסטו גייזל • ז'ואאו פיגיירדו
הרפובליקה החדשה	טנקרדו נווס • ז'וזה סרניי • פרננדו קולור דה מלו • איתמר פרנקו • פרננדו אנריקה קרדוזו • לואיז אינסיו דה סילבה • דילמה רוסף • מישל טמר • ז'איר בולסונארו • לואיז אינסיו דה סילבה