אונייה מדרגה שלישית

אונייה מדרגה שלישית (באנגלית: Third-rate) היה הכינוי בו השתמשו בצי המלכותי הבריטי כדי לאפיין אוניית קו בעלת שני סיפוני תותחים, שנשאה (מאז 1720) בין 64 ל-80 תותחים ימיים. ניסיון השנים לימד את הבריטים, כי אוניות מדרגה שלישית משלבות תכונות שיט (מהירות, קלות תפעול), עוצמת אש ועלות כספית בצורה טובה יותר מאוניות שאר הדרגות. על כן, אף על פי שאוניות מדרגות ראשונה ושנייה היו גדולות ובעלות עוצמת אש גדולה יותר, אלו מן הדרגה השלישית היו הנפוצות ביותר.

ערך מורחב – שיטת דירוג האוניות בצי המלכותי הבריטי

כאשר הונהגה לראשונה שיטת דירוג אוניות המלחמה ב-1620, אופיינה אונייה מדרגה שלישית כמי שצוותה מונה 200 איש לפחות, אך לא יותר מ-300; קודם לכן נקראו אוניות מסוג זה בשם "אוניות בינוניות" (middling ships). ב-1660 הוחלף הקריטריון ממספר אנשי הצוות למספר התותחים המונחים על עגלות, ואוניות מדרגה שלישית הוגדרו כמי שנושאות בין 48 ל-60 תותחים. במפנה המאות הגדילו את המספר, ואונייה מדרגה שלישית נחשבה לזו הנושאת יותר מ-60 תותחים, אונייה מדרגה שנייה בין 90 ל-98, אונייה מדרגה ראשונה – 100 תותחים ומעלה, ואונייה מדרגה רביעית בין 48 ל-60. עד המחצית השנייה של המאה ה-18 מנה צוותן בין 500 ל-720 איש.

אוניות מדרגה שלישית היו הרבות ביותר בצי, משום שבקטגוריה זו נכללה אוניית 74 התותחים (Seventy-four), זו שהפכה עם הזמן לאונייה המלחמה הנפוצה ביותר הן בצי המלכותי הן בציי מדינות אחרות. השטת האונייה הייתה קלה הרבה יותר בהשוואה לאונייה מדרגה ראשונה או שנייה, ובעוצמת האש שעמדה לרשותה יכלה להשמיד כל אוניית אויב בקרב אחת-מול-אחת להוציא אונייה תלת-סיפונית. הפעלתה של אונייה מדרגה שלישית הייתה גם זולה יותר.

שיטת דירוג זו הייתה נהוגה בצי המלכותי בלבד, אך עדיין ניתן להיתקל בסופרים בריטיים ואחרים, המשתמשים במונח "אונייה מדרגה שלישית" כשהם מתייחסים לאוניית-74 צרפתית (אף על פי שלצי הצרפתי הייתה שיטת סיווג משלו, בעלת חמש דרגות או rangs). עד סוף המאה ה-18 אופיינו אוניות קו בדרך כלל על פי מספר תותחיהן, כשלפעמים משמש המספר עצמו כשם הסוג, כמו בביטוי "שייטת של שלוש אוניות-74" ("a squadron of three 74s"). שיטת הדירוג שונתה ב-1817, והוסיפה להתקיים עד סוף עידן המפרשים.