היסטוריה של אוקראינה: אוקראינה העצמאית

	ערך ללא מקורות
	בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

	יש לעדכן ערך זה.
	ייתכן שהמידע המצוי בדף זה אינו מעודכן, אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עדכון

במהלך סוף שנות ה-80 של המאה ה-20, גברה הדרישה לעצמאות בקרב תושבי אוקראינה. אסון צ'רנוביל והתמוטטות החומה בברלין וכמו כן ניצחון תנועת הסולידריות של לך ואלנסה בפולין העניקו לתנועות הלאומיות של מערב אוקראינה דחיפה להרים את ראשם ולהשמיע את קולם, בשנת 1991 עם התמוטטותה של ברית המועצות זכתה אוקראינה לעצמאות מלאה.

בכל שנות ה-90 של המאה ה-20 אוקראינה חוותה ירידה משמעותית באיכות החיים של אזרחיה, תוחלת החיים ירדה, כמות הלידות והתוצר המקומי הגולמי ירדו גם כן. בשנת 1989 התמ"ג האוקראיני היה גבוה יותר משכנותיה ממערב (פולין) וממזרח (רוסיה) אך התמוטטות ברית המועצות פגעה בכלכלה המקומית יותר מבכל מדינה אחרת.

בסוף שנות ה-90 לאחר כעשור של ירידה בתוצר המקומי, התמ"ג הגיע לכ-40% מגודלו לפני פירוק ברית המועצות, פגיעה אנושה יותר מהשפעת השפל הגדול על ארצות הברית. עם זאת, את תחילת המאה ה-21 אוקראינה החלה ברגל ימין, עם עליות בתוצר המקומי שהיו גבוהות יותר אפילו משל רוסיה, ללא המשאבים הטבעיים שיש ברשות שכנתה ממזרח. על פי התחזיות אוקראינה תמשיך ליהנות מאחוזי צמיחה גבוהים גם בעתיד.

בסוף 2004 אוקראינה חוותה את המהפכה הכתומה שהביאה להפלתה של הממשלה המושחתת של ליאוניד קוצ'מה והביאו לשלטון את ויקטור יושצ'נקו ויוליה טימושנקו בעלי נטיות פרו-מערביות (הצטרפות לאיחוד האירופי ולברית נאט"ו).

ממשלה שהוקמה לאחר בחירות ברשות יוליה טימושנקו החזיקה מעמד פחות משנה, בעקבות מריבות והתנצחויות פוליטיות שהיו בין שני בעלי הברית, יוליה טימושנקו נאלצה לעזוב את המשרד וכבר בספטמבר 2005 קמה ממשלה ברשות מושל מחוז דנפרופטרובסק, יורי יחנורוב. עם זאת בגלל הסכמים פרלמנטריים גם ממשלה זאת הוחלפה תוך פחות משנה על ידיר ויקטור ינוקוביץ', יריב לשעבר של ויקטור יושצ'נקו שניצח בבחירות לפרלמנט.

המצב הפוליטי המעורער לא הסתיים עם סופה של המהפכה הכתומה וזהות ראש הממשלה השתנתה מספר פעמים עד סוף העשור הראשון של המאה ה-21. המדינה מפולגת על פי הקווים הטריטוריאליים ההיסטוריים של המאה ה-17, כאשר המזרח והדרום תומכים במדיניות פרו-רוסית (אזורים אלו גם מאוכלסים באוכלוסייה אתנית רוסית רבה), המערב והמרכז לעומתם תומכים במדיניות פרו-מערבית (אזורי האכלוס של האוכלוסייה האתנית האוקראינית, עם מיעוט רוסי זניח). דהיינו אזור השליטה התרבותי של פולין בימי האיחוד הפולני-ליטאי תומך באיחוד האירופי והצטרפותה של המדינה לברית נאט"ו, ואזור השליטה התרבותי של רוסיה תומך בעמדותיה ורואה בה כפטרונה.

משנת 1991 ועד 2007 האוכלוסייה האוקראינית קטנה בכ-6 מיליון אזרחים (מ-52 מיליון ל-46), בשנת 1991 האוכלוסייה ממוצא רוסי היוותה כ-23 אחוזים מסך האוכלוסייה, כיום חלקה מתקרב לכ-15 אחוזים, האזורים המזרחיים והדרומיים של אוקראינה איבדו כ-30 אחוזים מסך תושביהם משנת 1991 בעיקר בשל הגירה לרוסיה. לעומת זאת אוכלוסיית מערב אוקראינה כמעט ולא השתנתה ואפילו באזורים מסוימים גדלה מעט.

ויקטור ינוקוביץ', נבחר בשנת 2010. יוליה טימושנקו, דמות האופוזיציה העיקרית לינוקוביץ', נכלאה במה שכונה "רדיפה פוליטית" על ידי משקיפים בינלאומיים, מה שהוביל לאי שביעות רצון מהממשלה.

במרץ 2012 ניסחו ממשלת אוקראינה והאיחוד האירופי הסכם מחודש בין אוקראינה לאיחוד בדבר שיתוף פעולה ואפשרות להצטרף לאיחוד, לאחר שנציגי אוקראינה החלו במגעים להצטרף לאיחוד כבר בשנת 2007, תחת נשיאותו של ויקטור יושצ'נקו. ההסכם המחודש עליו דנו הנציגים במרץ 2013, נועד להחליף הסכם ביניים קודם שנחתם בין הצדדים בתקופת הנשיא יושצ'נקו, כשההסכם החדש נועד לאפשר ולהקל את דרכה של אוקראינה להצטרפות לאיחוד האירופי. רוסיה מצידה, יצרה לחץ על אוקראינה, בהתחלה על ידי סנקציות קלות ולבסוף, באוגוסט 2013, עצרה רשות המכס הרוסית כניסת סחורות מאוקראינה לחלוטין. תחת איום לנתק את אספקת הגז מרוסיה לאוקראינה, נערכה בקבינט האוקראיני הצבעה, שבסיכומה הוחלט לדחות את החתימה על ההסכם לשיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, דבר שגרר אחריו מחאה עממית רחבה נגד החלטת הממשלה. בנובמבר 2013, סירב ויקטור ינוקוביץ' לחתום על הסכם ההתאגדות עם האיחוד האירופי, אמנה שהייתה בפיתוח כבר כמה שנים וינוקוביץ' אישר עקרונית קודם לכן. ינוקוביץ' במקום זאת העדיף קשרים הדוקים יותר עם רוסיה.

ב-21 בנובמבר 2013, החלו הפגנות יברומאידאן שהגיעו לשיאם ב-18–20 בפברואר 2014, עת נהרגו כ-125 בני אדם בקרבות רחוב בין פעילי מידאן למשטרה. בעקבות האירועים הודח ינוקוביץ'. הוא ברח ויוליה טימושנקו שוחררה מהכלא. לאחר תקופת מעבר נבחר במקומו פטרו פורושנקו.

בשנת 2014 פרצה מלחמת האזרחים באוקראינה על רקע שאיפתם של אוקראינים ממוצא רוסי בחצי האי קרים ובמחוזות המזרחיים של המדינה לפרוש מאוקראינה. המורדים זכו לתמיכתה של רוסיה. בפברואר-מרץ 2014, רוסיה פלשה לחצי האי קרים וסיפחה אותו, בעקבות משאל עם שלא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית (בהתבסס על החלטת האו"ם 68/262). במקביל, קבוצות בדלנים התקיימו בחלקים אחרים של מזרח ודרום אוקראינה. בדלנים מקומיים, חלקם מונחים וממומנים על ידי שירותי הביטחון הרוסיים, ניצלו את המצב והשתלטו על בנייני ממשלה במחוזות דונצק, לוהנסק וחרקוב בתחילת מרץ 2014. ממשלת אוקראינה הצליחה לדכא להשיב את הסדר לכנו בחרקוב ואודסה עד 10 במרץ.

לעומת זאת, בדונצק ולוהנסק (דונבאס), הגובלים ברוסיה, פתחו ארגונים חמושים בהתקוממות בדלנית באזור בחסות רוסיה וביססו ישויות בדלניות, הרפובליקה העממית של דונצק והרפובליקה העממית של לוהנסק. ב-2015, הסכמי מינסק הפחיתו משמעותית את הלחימה והותירו את הבדלנים בשליטה על כשליש מאזורי דונבאס באוקראינה.

על רקע ההידרדרות ביחסי אוקראינה-רוסיה, הכנסייה האורתודוקסית של אוקראינה נוצרה והתפלגה מהכנסייה האורתודוקסית הרוסית.

בפברואר 2022 פלש הצבא הרוסי, בהוראתו של הנשיא פוטין, אל אוקראינה. עם הכרזת המלחמה מצד הצבא הרוסי כוחותיו פלשו ממזרח, מדרום וגם מכיוון צפון, דרך בלארוס, במטרה לכבוש את קייב הבירה, ולהפיל את השלטון הפרו-מערבי.

היסטוריה של אוקראינה
רוס של קייב • האיחוד הפולני-ליטאי • האימפריה הרוסית • הרפובליקה העממית • אוקראינה הסובייטית • אוקראינה העצמאית אוקראינה