אבו מוראלס

אבו מוראלס
Evo Morales

אבו מוראלס
לידה	26 באוקטובר 1959 (בן 65) אורינוקה, אואורו, בוליביה
שם לידה	Juan Evo Morales Ayma
מדינה	בוליביה
מפלגה	תנועת הסוציאליזם (MAS)
נשיא בוליביה ה־65 22 בינואר 2006 – 11 בנובמבר 2019 (13 שנים) סגן נשיא בוליביה אלוורו גרסיה לינרו → אדוארדו רודריגז ז'אנין אנייס ←
פרסים והוקרה
מפתח הזהב של מדריד (2009) Llaves de la Ciudad de Mexico (2009) Grand Cross with Collar of the Order of the Sun of Peru (14 באוקטובר 2010) אורח כבוד של מקסיקו סיטי (2019) קצין גבוה במסדר קונדור האנדים מסדר אוגוסטו ססאר סנדינו עיטור המשחרר של ונצואלה הפרס הבין-לאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי העיטור הלאומי חוסה מרטי בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
חתימה

חואן אֶבוֹ מוראלֶס אַיימָה (בספרדית: Juan Evo Morales Ayma; נולד ב-26 באוקטובר 1959) הוא מדינאי בוליביאני, שכיהן כנשיא בוליביה ה-65, בין השנים 2006 ל-2019. מוראלס נחשב לנשיא האמריקאי ילידי הראשון של בוליביה. ממשלו פעל לקדם מדיניות שמאל תוך התמקדות בהגנה משפטית ובשיפור התנאים הכלכליים של האוכלוסיות הילידיות במדינה שלטענתם נדחקה לשוליים, תוך דחיקת ההשפעה של ארצות הברית ותאגידים בינלאומיים במדינה. נחשב סוציאליסט, ומוביל את התנועה הסוציאליסטית של בוליביה מאז 1998.

נולד למשפחה איימרית, בעיירה אורינוקה. שירת בצבא בוליביה את שירות החובה הנדרש, ובשנת 1978 עבר למחוז צ'פרה, בו החל לעבוד באיגודי עובדים וכמגדל קוקה. עלה לגדולה בתפקיד זה בשל היותו לסמל למאבק נגד ממשלות בוליביה וארצות הברית למיגור גידול קוקה כחלק מהמאבק בסמים, אליו הוא התנגד בשל היותו פגיעה של כוחות אימפריאליים באוכלוסיות הילידיות. מעורבותו בהפגנות ישירות נגד הממשלה הכניסה אותו למעצר מספר רב של פעמים. הוא נבחר לקונגרס הבוליביאני ב-1997, והפך למנהיג המפלגה הסוציאליסטית של בוליביה ב-1998. הוא פעל בסוגיות שהשפיעו בעיקר על האוכלוסיות הילידיות והעניות, דגל ברפורמה לחלוקה מחדש של קרקעות ומשאבי טבע, והתבלט בשל מאבקים אלה. בשנת 2002 הגיע למקום שני בבחירות לנשיאות המדינה.

לאחר שנבחר לנשיאות בשנת 2005, הגדיל מוראלס את המיסוי על תעשיית הפחמן כדי לחזק את ההשקעות הממשלתיות בחברה הבוליביאנית, תוך שימת דגש על שיפור מצב האנאלפביתיות, עוני ואפליה מגדרית במדינה. הוביל את כלכלת המדינה לכלכלה המערבת יותר נוכחות ממשלת בשוק. ממשלתו התרחקה מארצות הברית, והתקרבה לממשלי שמאל סמי-דמוקרטיים בדרום אמריקה, דוגמת ונצואלה של הוגו צ'באס וקובה של פידל קסטרו. הוא בנה מערכת יחסים חזקה יותר עם מדינות הגל הוורוד בדרום אמריקה, ובתקופתו הצטרפה בוליביה לארגון קהילות מדינות אמריקה הלטינית והקריביים. הוא זכה בבחירות ב 2005, 2009 ו2014. בעקבות הבחירות השנויות במחלוקת בשנת 2019 והמחאה שבאה בעקבותן, מוראלס הסכים להתפטר. לאחר גלות זמנית, ולאחר ניצחונו של לואיס ארסה, שר האוצר לשעבר בממשלת מוראלס, בבחירות, חזר מוראלס לבוליביה. ב-2023 הביע מוראלס רצון לרוץ בבחירות לנשיאות בבוליביה בשנת 2025,^[1] אך בית המשפט פסל אותו מהתמודדות זו.^[2]

תומכיו של מוראלס רואים בו מודל לחיקוי לנתינת זכויות לילידים, התנגדות לאימפריאליזם, וזכה לביקורות חיוביות בשל צמיחה כלכלית, הפחתת העוני והשקעות נרחבות בבתי ספר, בתי חולים ותשתיות במהלך כהונתו. מתנגדיו מצביעים על נסיגת הדמוקרטיה בבוליביה תחת כהונתו, על מדיניות שאינה מימשה בפועל את ערכי ההגנה על הילידים, וכי הגנתו על ייצור קוקה תרמה לייצור קוקאין לא חוקי.

מוראלס נולד למשפחה איימרית,^[3][4][5]בעיירה אורינוקה, במחוז אורורו שבאלטיפלנו, רמה במרכז האנדים. משפחתו סבלה מעוני קיצוני, ומתוך שבעה אחים, רק שלושה הגיעו לבגרות.^[6][7]אמו כמעט מתה מדימום לאחר לידתו.^[8] בילדותו למד את שפת האיימרה, אם כי יצוין שבמהלך כהונתו כבר לא היה דובר שוטף של השפה.^[9][10]

משפחתו של מוראלס הייתה משפחת חקלאים, ומגיל צעיר עבד כחקלאי ורועה צאן, בשומרו על עדרי הכבשים והלמות שלהם. כפעוט, למד במכינה של אורינוקה ובגיל 5 החל ללמוד בבית הספר יסודי.^[11] בגיל 6, בילה כחצי שנה בצפון ארגנטינה יחד עם אביו ואחותו, שם החל ללמוד ספרדית.^[12][13]בילדותו, היה הולך עם אביו באפן קבוע למחוז אראני, מסע שנמשך שבועיים על גבי למות, שם החליף האב מלח ותפוחי אדמה בתירס וקוקה.^[14] כילד, מוראלס שיחק רבות כדורגל וכבר בגיל 13 פתח והפך לקפטן של קבוצה מקומית. בגיל 15, החלל לאמן את הקבוצה באזורו מה שנתן לו אפשרות להתנהל כמנהיג מגיל צעיר.^[12]

לאחר שסיים את החינוך היסודי, מוראלס למד במכון הטכני החקלאי של אורינוקה, והשלים את כל הלימודים מלבד שנתו האחרונה.^[15] לאחר מכן, שלחו אותו הוריו ללימודי תואר באורורו. למרות שלא הצטיין בלימודים, הצליח לסיים את כל הקורסים והבחינות עד 1977, ובצד לימודי הרוויח כסף במגוון עבודות: רועה צאן, אופה, עושה לבנים ואף חצוצרן בלהקה המלכותית. תפקידו האחרון אפשר לו לנסוע ולסייר ברחבי בוליביה.^[16] בסוף לימודיו, לא הצליח לאסוף את התואר שלו.^[15] אף על פי שהתעניין בעיתונות, הוא לא עסק בכך כמקצוע.^[16]

מוראלס שירת את שירות החובה הצבאי שלו בין השנים 1977 ל-1978. שנתיים אלו היו שנתיים לא יציבות פוליטית בבוליביה, עם חמישה נשיאים ושתי הפיכות צבאיות.

לאחר שירותו הצבאי, חזר מוראלס אל בני משפחתו, שבינתיים עברו, כמו תושבי הרים אחרים, לשפלה הטרופית במזרח בוליביה. מוראלס ומשפחתו התיישבו בצ'פארה, והקדישו את חייהם לחקלאות, בין השאר של עלי קוקה.^[17] כאן מוראלס למד לדבר קצ'ואה, השפה המקומית. הגעתה של משפחת מוראלס הייתה חלק מהגירה רחבה הרבה יותר לאזור; בשנת 1981 מנתה אוכלוסיית צ'פארה 40,000 נפש, אך עד 1988 היא עלתה ל-215,000. בוליביאנים רבים קיוו להקים חוות שבהן יוכלו להתפרנס מגידול קוקה, שחווה עלייה מתמדת במחיר וניתן לגדל אותו עד ארבע פעמים בשנה; חומר רפואי ופולחני מסורתי בתרבות האנדים, הוא נמכר גם בחו"ל כמרכיב המפתח בקוקאין. אזור צ'פארה נותר מיוחד למוראלס במשך שנים רבות; במהלך כהונתו הוא דיבר על כך לעיתים קרובות בנאומים וביקר בקביעות במקום.

בצ'פארה, הצטרף מוראלס לאיחוד מגדלי קוקה, ומונה למזכיר ספורט מקומי. הצטרפתו לאיחוד השפיעה עליו גם, בין היתר, מפני שב-1980 עלה לשלטון הגנרל הימני לואיס גרסיה לאחר הפיכה צבאית, אסר על מפלגות פוליטיות אחרות והכריז על עצמו כנשיא. עבור מוראלס, "אירוע יסוד ביחסיו עם הפוליטיקה" התרחש בשנת 1981, כאשר קמפסינו ( כינוי אנדי למגדל קוקה) הואשם בסחר בקוקאין על ידי חיילים, הוכה ונשרף למוות.

בשנת 1982 תפסו את השלטון השמאלני הרנן סילס זואזו והאיחוד הדמוקרטי והפופולרי, בבחירות דמוקרטיות, לפני שיישמו רפורמות קפיטליסטיות נאו-ליברליות והפריטו חלק ניכר מהמגזר המדינתי בתמיכת ארצות הברית; ההיפר-אינפלציה הגיעה לשליטה, אך האבטלה עלתה ל-25%. מוראלס הפך לפעיל יותר ויותר באיגוד בין השנים 1982 ל-1983. בשנת 1983 נפטר אביו של מוראלס, ולמרות שהחמיץ את ההלוויה, הוא נסוג זמנית מעבודתו באיגוד כדי לטפל בענייניו של אביו.

כחלק מהמלחמה בסמים, ממשלת ארצות הברית קיוותה לעצור את הסחר בקוקאין על ידי מניעת ייצור קוקה; הם לחצו על ממשלת בוליביה למגר אותה, ושלחו חיילים לבוליביה כדי לסייע להם. כוחות הביטחון הבוליביאנים היו שורפים יבולי קוקה, ומכים מגדלי קוקה שהתנגדו להם. בכעסו על כך, מוראלס חזר לאיגוד מגדלי הקוקה, וכמו רבים מחבריו, סירב לפיצוי של כ-2,500 דולר בעבור כל דונם של קוקה שיושמד. המגדלים לא רצו לאבד את גידול הקוקה שהיה פרנסתם המרכזית, וגם מסורת שורשית שלהם. עבורם, המאבק נתפס כמאבק על ריבונות לאומית, נגד ארצות הברית המייצגת את האימפריאליזם, ולכן סיסמתם הייתה: "יחי הקוקה! מוות ליאנקיז!".

החל משנת 1984 החל מוראלס לעלות בדרגות באיגוד. משנת 1984 עד 1991, פתחו מגדלי הקוקה בשורה של הפגנות נגד השמדה כפויה של שדות קוקה על ידי כיבוש משרדי ממשל מקומיים, הקמת מחסומים, שביתת רעב וארגון מצעדים והפגנות המוניות. מוראלס היה מעורב אישית בארגון ההפגנות, ובשנת 1984 אף נכח במחסום בו נהרגו 3 מגדלי קוקה. בשנת 1989, נאם בנאום השנה לטבח וילה טונרי, בו נהרגו 11 מגדלי קוקה על ידי סוכני היחידה המסיירת באזורים הכפריים. למחרת, סוכני היחידה הכו את מוראלס והשאירו אותו למות בהרים, אך הוא ניצל על ידי מגדלי קוקה אחרים. כדי להילחם באלימות זו, הגיע מוראלס למסקנה שיחידה חמושה שתפתח בלוחמת גרילה נגד הממשלה עשויה לעזור, אך החליט לבסוף לפנות לדרך אלקטורלית. בשנת 1992 החל לערוך מסעות בינלאומיים על מנת לקדם את מטרות האיגוד, ובין היתר ביקר בקובה וקנדה.

בנאומיו הציג מוראלס את עלה הקוקה כסמל של תרבות האנדים שעמדה תחת איום מהדיכוי האימפריאליסטי של ארצות הברית. לדעתו, על ארצות הברית להתמודד עם בעיות השימוש לרעה בקוקאין המקומי שלה מבלי להתערב בבוליביה, בטענה שאין לה זכות לנסות לחסל את הקוקה, מוצר לגיטימי עם שימושים רבים שמילא תפקיד עשיר בתרבות האנדים. בנאום אמר מוראלס לכתבים "אני לא סוחר סמים. אני מגדל קוקה. אני מטפח עלי קוקה, שהוא מוצר טבעי. אני לא מזקק (את זה ל) קוקאין, ולא קוקאין ולא סמים אי פעם היו חלק מתרבות האנדים". מוראלס הצהיר כי "אנחנו מייצרים את הקוקה שלנו, אנחנו מביאים אותו לשווקים העיקריים, אנחנו מוכרים אותו ושם מסתיימת האחריות שלנו".

מוראלס הציג את מגדלי הקוקה כקורבנות של אליטה חברתית עירונית עשירה, אשר נכנעה ללחץ ארצות הברית על ידי יישום רפורמות כלכליות נאו-ליברליות. הוא טען כי רפורמות אלו היו לרעת הרוב של בוליביה, ולפיכך שיטת הממשל הדמוקרטית הייצוגית של המדינה לא הצליחה לשקף את הרצון הדמוקרטי האמיתי של הרוב. מצב זה הוחמר בעקבות הבחירות הכלליות ב-1993 כאשר התנועה הלאומית המהפכנית המהפכנית ניצחה בבחירות וגונזלו סאנצ'ז דה לוזאדה הפך לנשיא. הוא אימץ מדיניות של " טיפול בהלם ", תוך יישום ליברליזציה כלכלית והפרטה נרחבת של נכסים בבעלות המדינה. סאנצ'ז גם הסכים עם ה-DEA האמריקאי להשיק מחדש את המתקפה נגד מגדלי הקוקה הבוליביים, תוך התחייבות לבוליביה למגר אלפי של קוקה עד מרץ 1994 בתמורה לסיוע של ארצות הברית בשווי 20 מיליון דולר, דבר שמוראלס טען שאיגודי מגדלי הקוקה יתנגדו לו.

באוגוסט 1994 נעצר מוראלס; עיתונאים שנכחו במקום היו עדים לו מוכה ומואשם בהשמצות גזעניות על ידי סוכנים אזרחיים. הוא הואשם בהמרדה, ובכלא פתח בשביתת רעב יבשה כדי למחות על מעצרו. למחרת, 3000 מגדלי קוקה החלו בצעדת מחאה של כמעט 600 קילומטרים מווילה טונארי ללה פאס. מוראלס ישוחרר ב-7 בספטמבר 1994, ועד מהרה הצטרף לצעדה, שהגיעה ליעדה ב-19 בספטמבר 1994, שם המגדלים הציפו את העיר בכתובות פוליטיות. הוא נעצר שוב באפריל 1995 במהלך פעולה מיוחדות שעצרה את משתתפי אספת מועצת יצרני הקוקה באנדים בה כיהן, על חופי אגם טיטיקקה. הקבוצה הואשמה בתכנון הפיכה תוך העזרות בארגוני ה־FARC הקולומביאני והנתיב הזוהר הפרואני. מספר מחברי המועצה עונו אף על פי שלא הובאה עדות לתכנון ההפיכה. הוא שוחרר תוך שבוע.

חברי איגודי מגדלי הקוקה החלו לתמוך ברעיון הקמת תנועה פוליטית בשנת 1986. הדבר היה שנוי במחלוקת מפני שרבים חששו שפוליטיקאים ינצלו את התנועה למטרות רווח אישי. מוראלס החל לתמוך ברעיון בשנת 1989, אך קונצנזוס בקרב החקלאים הושג רק בשנת 1993. ב-1995, במהלך האספה השביעית של הקונגרס הכפרי הבוליביאני הוקמה תנועה פוליטית שכונתה "האספה לריבונות העם" (ASP). בקונגרס המפלגתי הראשון השתתפו חברי הקונגרס הכפרי הבוליביאני, לצד איגודים בוליביאנים נוספים, שייצגו כורים, ילידים ואיכרים. בשנת 1996 מונה מוראלס ליושב ראש ועדת הפדרציות של קוצ'במבה, תפקיד בו החזיק עד 2006.

תחילה, מפלגתם נפסלה על ידי בית הדין הבוליביאני בנימוק של הפרות פרצודורליות. מגדלי הקוקה פתרו את העניין בכך שרצו תחת הדגל של "איחוד השמאל", שהובל על ידי המפלגה הקומוניסטית של בוליביה. באזורים שהיוו מרכז התנועה, היא ניצחה בבחירות המקומיות של 1997 בפערים עצומים, והשתלטו על תפקידי 11 ראשי ערים ו-49 נציגים מקומיים. מוראלס נבחר לקונגרס הלאומי כנציג צ'אפרה לאחר שזכה בלמעלה מ-70% מהקולות. בבחירות הלאומיות של 1997, זכה "איחוד השמאל" בארבעה מושבים בקונגרס, תוך קבלת 3.7% מהקולות בכלל המדינה. תוצאות הבחירות הביאו לעליית ממשלת ימין, בהובלת הוגו בנזאר כנשיא. מוראלס כינה אותו "הפוליטיקאי הגרוע בהיסטוריה של בוליביה".

תחילת ההצלחה האלקטורלית הובילה לקונפליקט בין הפלגים במפלגת "האספה לריבונות העם", בין היושב ראש המכהן אלחו ווליז, לבין אבו מוראלס. הקונפליקט הוביל לפילוג, כאשר מוראלס ותומכיו התפצלו כדי להקים מפלגה משלהם, "התנועה הפוליטית לריבונות העם" (IPSP). מרבית חברי "האספה" עזבו והצטרפו לתנועתו החדשה של מוראלס, מה שהביא התפרקות התנועה ולהצטרפותו של ווליז למפלגה מרכז ימין חדשה, מה שגרר גינוי מצד מוראלס על כך שווליז בגד במגדלי הקוקה. בשנת 1998, הוביל מוראלס צעדת מגדלי קוקה נוספת מצ'אפרה ללה פאס, וספג ביקורת הולכת וגוברת מצד הממשלה, שהאשימה אותו שוב ושוב במעורבות בסחר בקוקאין ולעגה לו על כך שהיה חסר השכלה.

מוראלס הגיע להסכם מנהיג התנועה הפוליטית, שאז עוד לא הייתה המפלגה, "התנועה למען סוציאליזם", על כך שמוראלס ושש פדרציות נוספות ישתלטו על שם המפלגה, כאשר במקביל יישמרו על ראשי התיבות שלה(MAS), ועל צבעיה. כך, ה־IPSP והMAS התאחדו, וכעת כונו "התנועה למען סוציאליזם - התנועה הפוליטית לריבונות העמים". התנועה הסוציאליסטית תתואר כעת כ"תנועה פוליטית ילידית, הקוראת להלאמת התעשייה, לגליזציה של גידול הקוקה וחלוקה שווה יותר של משאבים לאומיים". למפלגה כמעט ולא היה מימון חיצוני, ולכן התבססה בעיקר על מתנדבים על מנת לפעול. היא לא הייתה בנויה כמו כלל התנועות הפוליטיות האחרות, אלא פעלה כזרוע פוליטית של התנועה החברתית, כאשר כל שכבות התנועה היו מעורבות בקבלת החלטות. צורת ארגון זה תימשך עד 2004. בבחירות המקומיות של 1999, זכתה התנועה הסוציאליסטית (MAS) ב-79 מושבים במועצות עירוניות, ו-10 תפקידי מושלות, וזכתה ב-3.27% מכלל הקולות במדינה, ו-70% מהקולות במדינה קוצ'במבה.

בשנת 2000, תאגיד המים טונרי הכפיל את מחיר המים עבור הצרכנים הבוליביאנים, מה שהביא לתגובה של קבוצות שמאל, כולל מגדלי הקוקה. הם התעמתו עם המשטרה והצבא במה שכונה מלחמת המים של קוצ'במבה, שבה מתו 6 ונפצעו 175 מוחים. בתגובה למחאה, הממשלה ביטלה את החוזה עם תאגיד המים והחזירה את חברת המים המקומית לשליטה משותפת. בשנים שלאחר מכן פרצו מחאות אלימות נוספות במגוון נושאים, והביאו ליותר מקרי מוות הן בקרב פעילים והן בקרב רשויות החוק. חלק גדול מתסיסה זו היה קשור להתנגדות הנרחבת לליברליזציה כלכלית ברחבי החברה הבוליביאנית, מתוך תפיסה רווחת שהיא מועילה רק למיעוט קטן.

בהרי האנדים, פתחה קבוצת מגדלי קוקה בהתקוממות אלימה בהנהגתו של פליפה קוויספה. בשל היותו בדלן אתני, הוא ומוראלס לא חיבבו זה את זה, וקוויספה האשים את מוראלס כבוגד בשל נכונותו לשתף פעולה עם בוליביאנים לבנים. מוראלס לא לקח חלק בהפגנות אלו, אבל השתמש בהן כדי להעביר מסר שהMAS היא לא מפלגה חד-נושאית, ולכן במקום להילחם עבור זכויות מגדלי הקוקה בלבד, המפלגה נלחמת לשינויי מבני בפוליטיקה ובחברה בבוליביה.

באוגוסט 2001 התפטר הנשיא בנזאר מתפקידו בשל מחלה סופנית, וחורחה קווריגה נכנס לתפקיד. תחת לחץ אמריקאי, קווריגה ביקש לגרש את מוראלס מהקונגרס, בטענה שדבריו של מוראלס הלהיטו את הרוחות וגרמו למותם של שני שוטרים באזור קוצ'במבה. הוא לא הצליח לספק שום ראיה לאשמתו של מוראלס. 140 צירים הצביעו בעד גירושו של מוראלס, שהתרחש בשנת 2002. מוראלס טען שהדבר היווה "משפט כנגד הילידים בבוליביה".

הMAS זכתה לפופולריות גוברת כמפלגת מחאה, והסתמכה במידה רבה על חוסר שביעות רצון נרחבת מהמפלגות הפוליטיות המרכזיות הקיימות בקרב בוליביאנים המתגוררים באזורים כפריים ובאזורים עירוניים עניים. מוראלס זיהה זאת, ולכן חלק גדול מהשיח שהוביל היה על ההבדל בין ה־MAS לבין המפלגות המסורתיות. הקמפיין היה מוצלח, ובבחירות הכלליות ב-2002 הפכה ה־MAS למפלגה השנייה בגודלה בבוליביה עם 20.94% מכלל הקולות, רק כ-1.5% מאחורי המפלגה המנצחת. הם זכו בכ8 מושבים בסנאט, בכ27 מושבים בבית הפרלמנט התחתון. כעת המנהיג האופוזציה הפוליטית, התמקד מוראלס בעיקר בביקורת על הממשלה ופחות בהצעת חלופות. היו לו מספר פגישות לא מוצלחות עם הנשיא הנבחר, גונסאלו סאנצ'ס דה לוסדה, אך גם פגש לראשונה בהוגו צ'אווס, נשיא ונצואלה.

רגע לפני הבחירות, שגריר ארצות הברית בבוליביה, מנואל רוקה, הצהיר כי ארצות הברית תקצץ בסיוע שהיא מעניקה לבוליביה אם ה־MAS תנצח בבחירות. למרות זאת, בסקרי הבחירות, חשפו כי הצהרתו של רוקה הגדילה את התמיכה העממית במוראלס (השגריר רוקה נעצר מאוחר יותר על ידי משרד המשפטים האמריקאי בהאשמתו על היותו סוכן של הממשלה הקובני). בעקבות הבחירות, שגרירות ארצות הברית הציגה את מוראלס כפושע ועודדה את המפלגות המסורתיות בבוליביה להטיל חרם על ה־MAS. מוראלס עצמו החל להאשים את סוכנות הבין האמריקאית, ה־CIA, ברצון להתנקש בו.

בשנת 2003 פרץ סכסוך הגז בבוליביה כאשר פעילים, כולל מגדלי קוקה, מחו נגד הפרטת אספקת הגז הטבעי של המדינה ומכירתו לחברות אמריקאיות מתחת לשווי השוק. הפעילים חסמו את הכביש לתוך לה פאס, וכתוצאה מכך נוצרו עימותים עם המשטרה, בהם 80 נהרגו ו-411 נפצעו, ביניהם קצינים, פעילים ואזרחים, כולל ילדים. מוראלס לא לקח חלק פעיל בסכסוך, במקום זאת נסע ללוב ולשוויץ, שם תיאר את המחאה כ"תחילה של מהפכה שקטה ולא אלימה". הממשלה בבוליביה האשימה את מוראלס ומפלגתו בשימוש בהפגנות כדי להפיל את הדמוקרטיה הפרלמנטרית של בוליביה, בסיוע ארגוני פשע מאורגן, ארגון ה־FARC, וממשלות ונצואלה, קובה ולוב.

מוראלס הוביל את הקולות הקוראים להתפטרות הנשיא סאנצ'ס דה לוסדה בשל מקרי המוות, תוך שהוא זוכה לתמיכה רחבה ממפלגת ה־MAS, קבוצות אקטיביסטיות אחרות ומעמד הביניים. לאחר לחץ כבד, סאנצ'ס התפטר וברח למיאמי. הוא הוחלף על ידי קרלוס מסה, שניסה לאזן בין הדרישות האמריקאיות לדרישות מגדלי הקוקה, אך למוראלס לא היה אמון בו. בנובמבר 2003 בילה מוראלס כ-24 שעות בהוואנה עם נשיא קובה, פידל קסטרו, ולאחר מכן פגש את נשיא ארגנטינה נסטור קירשנר. בבחירות המקומיות של 2004, הפכה ה־MAS למפלגה הלאומית הגדולה בבוליביה, כאשר זכתה ל-28.6% מכלל חברי המועצות בבוליביה. עם זאת, הם לא הצליחו לזכות בראשות העיר באף ערים גדולות, מה שמשקף את חוסר יכולתם לזכות בתמיכה רחבה בקרב מעמד הביניים העירוני. באזור העשיר של סנטה קרוז, התפתחה תנועה משמעותית הקוראת לאוטונומיה. הם תמכו בכלכלה נאו-ליברלית וביקרו בצורה חריפה את מגדלי הקוקה, ואיימו במרד אלים במידה והMAS ייזכו בשלטון.

במרץ 2005, הנשיא מסה הודיע על פרישה, כאשר הוא מאשים בכך את לחצו של מוראלס ואת חסימות הכבישים והתפרעויות מגדלי הקוקה במחאתם. על רקע החשש ממלחמת אזרחים, הופך אדוארדו רודריגז ולצ'ה לנשיא זמני, על מנת להכין את בוליביה לבחירות הכלליות של 2005. לאחר ששכרו את שירותיו של וולטר צ'אבס הפרואני כמנהל הקמפיין, הקמפיין של מפלגת ה־MAS התבסס בעיקרו על הקמפיין המוצלח של סלבדור איינדה לנשיאות צ'ילה ב-1970. הושקעו מאמצים במיסוד מבנה מפלגה, ולהקנות לה עצמאות רבה יותר מהשפעת התנועה החברתית ממנה המפלגה יצאה. הדבר נעשה כדי לאפשר למוראלס ולשאר מנהיגי המפלגה להגיב במהירות רבה יותר לאירועים ללא התייעצות ארוכה ומורכבת עם כלל חברי התנועה, ולהציג תמונה מתונה יותר לעומת הרדיקליות של חלק מבסיסי התנועה. למרות שבתחילה קיווה שחברתו לריצה תהיה אישה, בחר מוראלס באינטלקטואל המרקסיסטי אלברו גרסיה לינארה כסגן הנשיא שלו, כאשר חלק מהעיתונות בוליביאנית העלתה השערות לגבי מערכת יחסים רומנטית בין השניים. יריבו העיקרי היה הנשיא לשעבר חורחה קווירגה ומפלגת המרכז-ימין שבראשתו, שהקמפיין שלהם התרכז בסנטה קרוז ודגל בהמשך הרפורמות הנאו-ליברליות במדינה. קווירגה האשים את MAS ואת מוראלס בקידום הלגליזציה של קוקאין ובהיותו בובה של ונצואלה.

עם אחוז הצבעה של 84.5%, בבחירות זכה מוראלס ב-53.7% מהקולות, בעוד קווירוגה הגיע למקום השני עם 28.6%, והפך לראשון מזה 40 שנה שמנצח ניצחון מוחלט בבוליביה. בהתחשב בכך שהיה הנשיא השישי ממפלגת שמאל שנבחר באמריקה הלטינית מאז 1998, ניצחונו זוהה כחלק מהגל הורוד ששטף את היבשת באותה תקופה. בהיותו הנשיא הנבחר, מוראלס תואר כמנהיג הילידים הראשון של בוליביה, בתקופה שבה כ-62% מהאוכלוסייה זיהו עצמם כילידים. אנליסטים פוליטיים ערכו השוואות בין בחירתו לבין בחירתו של נלסון מנדלה לנשיאות דרום אפריקה ב-1994. הדבר הביא להתרגשות רחבה בקרב הילידים ביבשת אמריקה, במיוחד הבוליביאנים. בחירתו עוררה דאגה בקרב המעמדות העשירים ובעלי האדמות במדינה, שחששו מהפקעת המדינה והלאמה של רכושם, כמו גם בקרב קבוצות ימין קיצוני, שטענו שבחירתו תעורר מלחמת גזעים.

מיד לאחר בחירתו, יצא מוראלס ל"סיבוב הופעות" עולמי חריג במיוחד. ב-30 בדצמבר, התקבל בחום על ידי פידל קסטרו בהוואנה, בירת קובה. לאחר מכן פגש בנשיא ונצאולה הוגו צ'אווס בקראקס הבירה. משם המשיך לספרד בה נפגש עם ראש הממשלה חוסה לואיס רודריגס ספאטרו, ועם המלך חואן קרלוס. הוא המשיך לביקור בצרפת ובלגיה, בהן פגש את הנשיא ז'אק שיראק ואת בכירי האיחוד אירופי אז. לאחר מכן, המשיך מוראלס במסעו ונפגש עם הנשיא חו ג'ינטאו בסין, עם הנשיא תאבו מבקי והארכיבישוף דזמונד טוטו בדרום אפריקה, ולבסוף עם הנשיא לואיז איניסיו דה סילבה (לולה) בברזיל. במשך כשבועיים ביקר מוראלס בכמה מדינות בחיפוש אחר תמיכה פוליטית וכלכלית לסדר היום שלו לשינוי בבוליביה. נטען שהסיור הזה היווה שבירה של מסורת בת עשרות שנים, בהן היעד הבינלאומי הראשון אליו ביקר נשיא נבחר בבוליביה היה ארצות הברית. מסלול הטיול שלו גם חיזק את העמדה כי בחירתו הייתה חלק מהתחזקות של ממשלות ותנועות "אנטי-אימפריאליסטיות" באמריקה הלטינית.

בינואר 2006 השתתף מוראלס בטקס ילידי-רוחני, שבה הוכתר לאפו מלקו (מנהיג עליון) על ידי בני האיימרה, קיבל מתנות מעמים ילידיים ברחבי אמריקה והודה לאלה פצ'אמאמה על ניצחונו.

השבעתו של הנשיא מוראלס התרחשה ב-22 בינואר בלה פאס. השתתפו בו ראשי מדינות רבים, כמו קירשנר מארגנטינה, לולה מברזיל וריקרדו לאגוס מצ'ילה. מוראלס לבש חליפה אינדיאנית שעוצבה על ידי מעצבת ילידית, ונשא נאום שכלל דקת דומייה לזכרם של מגדלי קוקה ופעילים ילדים שנהרגו במהלך מאבקם. הוא גינה את הממשלים "הקולוניאלים" לשעבר בבוליביה, והשווה אותם לדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, טען כי בחירת ה־MAS תוביל ל"בנייה מחודשת" של המדינה, מונח שבו מפלגת ה־MAS השתמשה לרוב במקום המונח "מהפכה". מוראלס חזר על עמדות אלו במהלך כינוס האספה הלאומית של בוליביה.

בעולם יש מדינות גדולות וקטנות, מדינות עשירות ומדינות עניות, אבל אנחנו שווים בדבר אחד, שהוא זכותנו לכבוד ולריבונות

— אבו מוראלס, נאום ההשבעה, 22 בינואר 2006.

עם כניסתו לתפקיד, הדגיש מוראלס את הלאומיות הבוליביאנית, האנטי-אימפריאליזם והאנטי-נאו-ליברליזם, אם כי בתחילה לא התייחס לממשלו כסוציאליסטי. מיד עם כניסתו לתפקיד, הוא הפחית את שכרו הנשיאותי וגם את שכר שריו ב-57% ל-1,875 דולר לחודש, ודחק בחברי הקונגרס לעשות את אותו הדבר.^[18] מוראלס הקים קבינט חסר ניסיון ברובו, שהורכב בעיקר מפעילים ילידים ואינטלקטואלי שמאל, אך במהלך שלוש השנים הראשונות לנשיאותו הייתה תחלופה מהירה בקבינט, כאשר מוראלס החליף רבים מהילידים בפוליטיקאים שמאלנים ומנוסים מהמעמד הבינוני.עד 2012 רק 3 מתוך 20 חברי הקבינט זוהו כילידים.

בזמן בחירתו של מוראלס, הייתה בוליביה האומה הענייה ביותר בדרום אמריקה. ממשלתו של מוראלס לא יזמה שינוי מהותי בכלכלת בוליביה, ותוכניתה לפיתוח כלכלי לשנים 2006-2010 דבקה בעיקרה במודל הכלכלי הליברלי הקודם של המדינה. כלכלת בוליביה התבססה ברובה על הפקת משאבי טבע, כאשר למדינה יש את עתודות הגז השנייה בגודלה בדרום אמריקה. בהתאם להבטחת הבחירות שלו, החל מוראלס להגביר את שליטת המדינה בתעשיית הפחמימנים בעזרת צו מספר 2780. בעבר, החברות שילמו 18% מרווחיהן למדינה, אך מוראלס הפך זאת באופן סמלי, כאשר כעת נדרשו החברות לשלם למדינה 82% מרווחיהן, בעוד הן לקחו לכיסן 18% מהרווחים. חברות הנפט איימו להעביר את התיק לבתי המשפט הבינלאומיים או להפסיק לפעול בבוליביה, אך בסופו של דבר התייאשו. כתוצאה מכך, ההכנסה של בוליביה מהפקת פחמימנים גדלה מ-173 מיליון דולר ב-2002 ל-1.3 מיליארד דולר עד 2006. למרות שמבחינה טכנית המהלך לא נחשב להלאמה, מוראלס וממשלתו התייחסו אליה ככזו, מה שהביא לביקורת מצד מגזרים בשמאל הבוליביאני. ביוני 2006, הודיע מוראלס על תוכניתו להלאים את הכרייה, החשמל, הטלפונים ומסילות הברזל. בפברואר 2007, הלאימה הממשלה את מפעל המתכות של גלנקור במחוז וינטו, בטענה שהשיגו את חוזה הכרייה שלהם באופן לא חוקי. למרות שאיגוד עובדי הכרייה של בוליביה קרא להלאים את כלל המכרות בבוליביה, הממשלה לא עשתה זאת, אך הצהירה שכל תאגיד בינלאומי שיפעל באופן לא חוקי בבוליביה, נכסיו יולאמו.

תחת מוראלס, חוותה בוליביה התחזקות כלכלית דרמטית, מה שהביא לעלייה בערך המטבע שלה, הבוליביאנו. שנתו הראשונה של מוראלס בתפקיד הסתיימה ללא גירעון ממשלתי, לראשונה מזה 30 שנים בבוליביה. במהלך המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, בוליביה שמרה על אחת מרמות הצמיחה הגבוהות בעולם כולו. חוזק כלכלי כזה הוביל לעלייה דרמטית בבנייה במדינה, ואפשר למדינה לבנות עתודות פיננסיות חזקות. למרות שרמת הוצאות הרווחה עלו, היא נותרה נמוכה יחסית, כאשר הממשלה תעדפה סלילת כבישים ופיתוח שטחים קהילתיים כמו מגרשי כדורגל ומבני איגודים. הממשלה התמקדה במיוחד בשיפור תשתיות כפריות, כדי להוביל כבישים, מים זורמים וחשמל לאזורים עניים וחסרי כל.

הכוונה המוצהרת של הממשלה הייתה להפחית את רמות העוני החריפות ביותר בבוליביה מ-35% ל-27% מהאוכלוסייה, ולמתן את רמות העוני מ-58.9% ל-49% במשך חמש שנים. מדיניות מדינת הרווחה הורחבה, כשהיא מאופיינת בהכנסת קצבאות זקנה, ותשלומים לאימהות בתנאי שילדיהן יילקחו לבדיקות רפואיות וילמדו בבתי ספר. בנוסף, חולקו מאות טרקטורים בחינם. מחירי הגז ומוצרי מזון החלו להיות מפוקחים, ויצרני מזון מקומיים נאלצו למכור בשוק המקומי במקום לייצא. כמו כן, הוקם גוף חדש בבעלות המדינה לחלוקת מזון במחירים מסובסדים. הצעדים הללו סייעו בבלימת האינפלציה, בעוד הכלכלה צמחה (בין היתר בשל עליית ההוצאות הציבוריות), בליווי התחזקות הכספים הציבוריים, שהביאו ליציבות כלכלית.^[19]

במהלך כהונתו הראשונה של מוראלס, בוליביה השתחררה מהתלות בבנק העולמי ובקרן המטבע הבין-לאומית שאפיינו משטרים קודמים, בכך שסירבו לכספי הסיוע שלהם ולרגולציות הקשורות בארגונים הנ"ל. במאי 2007, הפכה בוליביה למדינה הראשונה לפרוש מהמרכז הבינלאומי ליישוב סכסוכי השקעות, מפני שלטענת מוראלס המוסד העדיף, באופן קבוע, תאגידים בינלאומיים בפסיקותיו. בעקבות בוליביה פרשו מהארגון עוד מדינות באמריקה הלטינית. למרות ניסיונות אמריקאים לשכנע את בוליביה לעשות כך, המדינה סירבה להצטרף לאזור הסחר החופשי של אמריקה, וראתה באזור סוג של אימפריאליזם אמריקאי.

דילמה מרכזית עמה התמודדה ממשלת מוראלס הוא הרצון להרחיב את תעשיית חילוץ המשאבים (כריית משאבי טבע ויצואם תוך עיבוד מינימלי) כדי לממן תוכניות חברתיות ולייצר מקומות תעסוקה, לעומת הרצון להגן על סביבת המדינה מהנזק הסביבתי הנגרם מתעשיות אלו. ממשלתו הצהירה על "אתוס סביבתי", הרחיבה את הניטור הסביבתי והפכה לחברה אקטיבית במועצת ניטור היערות הבינלאומית, בבוליביה המשיכה תופעה נרחבת של כריתת יערות מהירה לחקלאות, וכריתת עצים בלתי חוקית. כלכלנים משמאל ומימין הביעו דאגה מחוסר הגיוון הכלכלי בממשלת מוראלס. בוליביאנים רבים סברו כי ממשלת מוראלס לא הצליחה לייצר מספיק מקומות עבודה במדינה.

ממשל מוראלס שאף לייצר קשרים חזקים עם ממשלות ונצאולה וקובה.^[20][21][22]באפריל 2005 טס מוראלס להוואנה, בירת קובה, על מנת לערוך ניתוח בברכו, ושם פגש במנהיגי שתי המדינות - פידל קסטרו והוגו צ'אווס.^[23] באפריל 2006, הסכימה בוליביה להצטרף לקובה וונצואלה להקמת הברית הבוליברית של אמריקה (ALBA), כאשר מוראלס ישתתף בוועדת הארגון במאי, בה מדינות הארגון יזמו את הסכם הסחר של העמים (PTA).^[23][24]במקביל, ממשלו הפך ל"ממשלה הכי פחות ידידותית לארצות הברית בהיסטוריה של בוליביה". בספטמבר ביקר מוראלס לראשונה בארצות הברית, בה השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, שם, בנאומו, גינה את נשיא ארצות הברית גורג' וו. בוש, אותו כינה "טרוריסט" בשל המלחמה באפגניסטן ובעיראק, וקרא להעברת מטה האו"ם מהמדינה. בארצות הברית, נפגש עם הנשיאים לשעבר ביל קלינטון וג'ימי קרטר, ועם קבוצות אינדיאניות.^[25] היחסים בין המדינות הפכו מתוחים עוד יותר לאחר שבדצמבר הכריז מוראלס כי כל אזרחי ארצות הברית שיבקרו בבוליביה ידרשו להוציא ויזות.^[26]ממשלתו גם סירבה להעניק חסינות בחוק לחיילי ארצות הברית בבוליביה, מה שגרם לכך שממשלת ארצות הברית הקטינה את הסיוע הצבאי לבוליביה ב-96%.^[27]

בדצמבר 2006, השתתף מוראלס בפסגת הדרום העולמית הראשונה באבוג'ה, בירת ניגריה, שם פגש את נשיא לוב, מועמר קדאפי, שממשלתו העניקה למוראלס זמן קצר לפני כן את הפרס הבין-לאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי. משם המשיך ישירות להוואנה, לוועידה שחגגה את חייו של קסטרו, שם נשא נאום שתמך בחיזוק הקשרים בין אמריקה הלטינית למדינות המזרח התיכון כדי להילחם באימפריאליזם האמריקאי. תחת ממשלו, נוצרו קשרים דיפלומטיים חזקים בין בוליביה לאיראן, ומוראלס תיאר את נשיא איראן דאז, מחמוד אחמידינג'אד כ"מנהיג מהפכני". באפריל 2007 השתתף בפסגת האנרגיה של דרום אמריקה בוונצואלה, בה התווכח עם בעלי ברית רבים על נושא הדלק הביולוגי, שמוראלס התנגד לפיתוחו. היה לו ויכוח חריף במיוחד עם נשיא ברזיל, לולה, על רצונה של בוליביה להלאים את בתי הזיקוק של בוליביה, שהיו בבעלות פטרוברז, חברת נפט ברזילאית. במאי רכשה בוליביה את בתי הזיקוק והעבירה אותם לשליטת חברת הנפט הלאומית של בוליביה.

ממשלתו של מוראלס ביקשה לעודד מודל של פיתוח חברתי המבוסס על המוטו של vivir bien, או "לחיות טוב". הדבר היה כרוך בחיפוש אחר מה שכונה "הרמוניה חברתית", קונצנזוס, ביטול האפליה וחלוקה מחדש של העושר במדינה. בשל כך, המוטו הממשלתי היה מושרש בערכים קהילתיים ולא אינדיבידואליים, והיה מחויב יותר לצורות הארגון החברתי בקהילות הילידיות באנדים מאשר לערכים מערביים.

בזמן בחירתו של מוראלס, שיעור האנאלפביתים בבוליביה עמד על 16%, הגבוה ביותר בדרום אמריקה. בניסיון לתקן זאת, בסיוע של בני ברית ממפלגות שמאל ברחבי העולם, בוליביה פתחה בקמפיין אוריינות בסיוע קובני, וונצואלה הזמינה 5,000 בוגרי תיכון בוליביה ללמוד בוונצואלה בחינם. עד 2009, אונסק"ו הכריזה על בוליביה כנקייה מאנאלפביתיות, והבנק העולמי קבע שאחוז האנאלפביתים בבוליביה ירד ל-5%. קובה גם סייעה לבוליביה בפיתוח מערכת הרפואה שלה, פתחה מרכזי רפואת עיניים במדינה לטיפול ב-100,000 בוליביאנים בחינם בשנה, והציעה 5,000 מלגות חינם לסטודנטים בוליביאנים ללימודי רפואה בקובה. הממשלה ביקשה להרחיב את המתקנים הרפואיים הממלכתיים, פתיחת עשרים בתי חולים עד 2014, והגדלת הכיסוי הרפואי הבסיסי עד גיל 25. גישתם ביקשה לנצל ולייצר הרמוניה בין שתי שיטות רפואה: הן את שיטת הרפואה המערבית המרכזית, והן את הרפואה המסורתית של בוליביה.

תוכנית "Bono Juancito Pinto", שנוסדה ב-2006 על שמו של הגנרל הבוליביאני חואנסיטו פינטו, סיפקה 29$ לשנה להורים שהביאו את ילדיהם לכ-80% נוכחות בבתי הספר הציבוריים.^[28][29] תוכנית "פנסיה בכבוד" (Renta Dignidad) הרחיבה את תוכניות הפנסיות לקשישים של הביטוח הלאומי, הגדילה את התשלומים ל-344$ לשנה, והורידה את גיל הזכאות לקצבה מ-65 ל-60.^[30][31]תוכנית " Bono Juana Azurduy", שנוסדה ב-2009 על שם המנהיגה הצבאית הבוליביאנית חואנה אזורדוי דה פדייה, הרחיב את ביטוח הלידה במדינה, והעניק מזומן לאימהות מעוטות יכולת שהוכיחו כי הן ותינוקן עברו טיפולים רפואיים לפני ואחרי הלידה, ושהלידה נעשתה במקום מוסדר. מבקרים שמרנים של ממשלת מוראלס אמרו שצעדים אלה נועדו לקנות את העניים ולהבטיח תמיכה מתמשכת בממשלה.

מוראלס הכריז שאחת המטרות העליונות של ממשלתו הוא לחסל את הגזענות נגד האוכלוסייה הילידית במדינה. שם כך, הוא הודיע שכל עובדי המדינה נדרשים ללמוד אחת משלוש השפות הילידיות של בוליביה: קצ'ואה, איימרה או גוארני, תוך שנתיים. ממשלתו עודדה פיתוח של פרויקטים תרבותיים ילידים, וביקשה לעודד ילידים נוספים ללמוד באוניברסיטה. עד 2008, ההערכה הייתה שמחצית מהסטודנטים שנרשמו ל-11 האוניברסיטאות הציבוריות של בוליביה היו ילידים. בנוסף, הוקמו שלוש אוניברסיטאות ספציפיות לילידים, שהציעו חינוך מסובסד. בשנת 2009, הוקם משרד המשנה לדה-קולוניזציה, שהמשיך לחוקק את החוק נגד גזענות ואפליה משנת 2010 האוסר על הבעת דעות גזעניות במוסדות פרטיים או ציבוריים. פרשנים שונים ציינו כי הייתה תחושת גאווה מחודשת בקרב האוכלוסייה הילידית במדינה בעקבות בחירתו של מוראלס. מנגד, האופוזיציה האשימה את ממשל מוראלס בהחמרת המתחים הגזעיים בין אוכלוסיות הילידים, הלבנים ומסטיסים, ובשימוש בחוק הגזענות והאפליה כדי לפגוע בחופש העיתונות.

ביום הפועלים הבינלאומי 2006, פרסם מוראלס צו נשיאותי המבטל היבטים של הפורמליזציה של העבודה אשר יושמה על ידי ממשלות נאו-ליברליות קודמות; זה נתפס כאקט סמלי ביותר למען זכויות העבודה בבוליביה. שנת 2009 העלתה ממשלתו הצעות לרפורמות בחוקי העבודה של 1939, אם כי דיונים ממושכים עם איגודי עובדים פגעו בהתקדמות הרפורמות.^[32] ממשלתו של מוראלס הגדילה את שכר המינימום החוקי ב-50%, והפחיתה את גיל הפנסיה מ-65 ל-60, ולאחר מכן ב-2010 הפחיתה אותו שוב ל-58.

ממשלת מוראלס קידמה צעדים רבים לשיפור חייהם של מעמד הפועלים. לעומת זאת, רבים בקרב מעמד הביניים חשו כי מעמדם החברתי הולך ומדרדר.^[33] מוראלס, באופן אישי, לא נתן אמון למעמד הביניים, וראה אותם כהפכפכים.^[34] חקיקה משנת 2006 הקצה מחדש אדמות בבעלות המדינה, כאשר רפורמה זו כללה חלוקת קרקעות לקהילות מסורתיות ולא ליחידים.^[35] בשנת 2010, הוכנס חוק שאפשר היווצרות של שטחים ילידים מוכרים, אם כי יישומו נבלם על ידי בירוקרטיה ותביעות מחלוקת על בעלות. ממשלתו של מוראלס שאפה גם לשפר את זכויות הנשים בבוליביה.^[36] בשנת 2010, היא הקימה יחידה של דה-פטריארכיזציה כדי לפקח על תהליך זה.^[37] בהמשך לניסיון לספק הכרה משפטית ותמיכה בזכויות להט"ב, הוא הכריז על 28 ביוני כיום זכויות המיעוט המיני במדינה,^[38] ועודד את הקמת תוכנית טלוויזיה בנושא להט"ב בשידור הציבורי.

תוך אימוץ מדיניות "קוקה כן, קוקאין לא",^[39] ממשל מוראלס הבטיח את חוקיות גידול הקוקה, והנהיג אמצעים להסדרת ייצור וסחר של קוקה.^[40] בשנת 2007, הם הודיעו שהם יתירו גידול של 50,000 דונם של קוקה במדינה, בעיקר למטרות צריכה ביתית, כאשר כל משפחה מוגבלת לגידול של קאטו אחד (1600 מטרים רבועים) של קוקה. יושמה תוכנית בקרה חברתית לפיה איגודים מקומיים לקחו על עצמם אחריות לוודא שלא חרגה ממכסה זו; בכך הם קיוו להסיר את הצורך בהתערבות צבאית ומשטרה, ובכך לבלום את האלימות של העשורים הקודמים.^[41] יושמו צעדים להבטחת תיעוש ייצור הקוקה, כאשר מוראלס חנך את מפעל תיעוש הקוקה הראשון בצ'ולומני, שייצר וארז קוקה ותה טרימט; הפרויקט מומן בעיקר באמצעות תרומה של 125,000 דולר מוונצואלה במסגרת תוכנית PTA.^[40]

צעדי התיעוש הללו התבררו ככושלים במידה רבה בהתחשב בכך שהקוקה נותרה בלתי חוקית ברוב המדינות מחוץ לבוליביה, ובכך נשללה מהמגדלים שוק בינלאומי.^[42] בוליביה הובילה קמפיין נגד אי-החוקיות של הקוקה, ובשנת 2012 פרשה בוליביה מאמנת האו"ם משנת 1961 אשר קראה להפללה גלובלית של קוקה, ובשנת 2013 הצליחה לשכנע את האמנה היחידה של האו"ם לסמים נרקוטיים להסיר את סיווג הקוקה כחומר סמים.^[43] מחלקת המדינה האמריקנית מתחה ביקורת על בוליביה, ואמרה שהיא נסוגה במאמצי הסחר בסמים, והפחיתה באופן דרמטי את הסיוע לבוליביה ל-34 מיליון דולר כדי להילחם בסחר בסמים ב-2007.^[44] עם זאת, מספר תפיסות הקוקאין בבוליביה גדלה תחת ממשלתו של מוראלס, כאשר ממשלו ביקש לעודד מגדלי קוקה לדווח ולהתנגד ליצרני וסוחרי קוקאין. רמות גבוהות של שחיתות משטרתית סביב הסחר הבלתי חוקי בקוקאין נותרו בעיה מתמשכת עבור בוליביה.^[45]

ממשלתו של מוראלס הציגה גם צעדים להתמודדות עם השחיתות האנדמית של בוליביה; בשנת 2007, פרסם מוראלס צו נשיאותי להקמת המשרד לשקיפות מוסדית ולמלחמה בשחיתות. המבקרים טענו שחברי ה־MAS הועמדו לדין רק לעיתים רחוקות גם לאחר נקיטת צעדים אלו. החריג העיקרי הוא ראש חברת הנפט הבוליביאנית (YPFB), שנידון ל-12 שנות מאסר בשנת 2008 באשמת שחיתות. חוק משנת 2009 שהתיר העמדה לדין רטרואקטיבית בגין שחיתות הוביל לתיקים משפטיים הובא נגד מספר פוליטיקאים מהאופוזיציה בגין שחיתות לכאורה בתקופת טרום מוראלס ורבים נמלטו לחו"ל כדי להימנע מעמידה לדין.

במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות, מוראלס תמך בקריאות לאוטונומיה אזורית עבור המחוזות בבוליביה. כנשיא, הוא שינה את עמדתו, וראה בקריאות לאוטונומיה, שהגיעו מארבעת המחוזות המזרחיים של בוליביה - סנטה קרוז, בני, פנדו וטריחה, כניסיון של הבורגנות העשירה המתגוררת באזורים אלה לשמר את מעמדה הכלכלי^[46]. בכל זאת הסכים למשאל עם על אוטונומיה אזורית, שנערך ביולי 2006; ארבעת המחוזות המזרחיים הצביעו בעד אוטונומיה, אך במדינה כולה 57.6% מהתושבים הצביעו נגד אוטונומיה לאותם מחוזות.^[46] בספטמבר, תומכי אוטונומיה פתחו בשביתות ובחסימות ברחבי מזרח בוליביה, והביאו לעימותים אלימים עם פעילי מפלגת ה־MAS. בינואר 2007, עימותים בקוצ'במבה בין קבוצות פעילים הובילו למקרי מוות, כאשר ממשלתו של מוראלס שלחה חיילים לשמור על השקט באזור. פעילי שמאל-ילידים הקימו ממשלה-מהפכנית משלהם במקום נציגי הציבור הנוכחיים של קוצ'במבה, אך מוראלס הצהיר שהיא אינה חוקית והמשיך להכיר בלגיטימיות של ראש המחלקה הימני של תנועת הילידים ונציג הסנאט של קוצ'במבה, מנפרד רייס וילה.^[47]

ביולי 2006, נערכו הבחירות לאספה המחוקקת של בוליביה, שבה נרשם אחוז ההצבעה הגבוה ביותר אי פעם בתולדות המדינה. בבחירות ה־MAS זכתה ב-137 מתוך 255 מושבים באספה, לאחר שהאספה הושבעה באוגוסט של אותה שנה.^[48][49] האספה הייתה הגוף הפרלמנטרי הנבחר הראשון בבוליביה, שכלל נציגות נרחבת של ילידים וחצי-ילידים.^[50] בנובמבר, אישרה האספה חוקה חדשה, שהמירה את הרפובליקה של בוליביה למדינה הרב לאומית של בוליביה, שתוארה כ"מדינה קהילתית, חברתית, מאוחדת ורב-לאומית". החוקה הדגישה את הריבונות הבוליביאנית על משאבי הטבע, הפרידה בין כנסייה למדינה, אסרה על בניית בסיסים צבאיים זרים במדינה, הכניסה לתוקף הגבלת שלטון של שתי קדנציות נשיאותיות בלבד, והתירה אוטונומיה אזורית מוגבלת. הוא גם עיגן את זכותם של כל הבוליביאנים למים, מזון, שירותי בריאות בחינם, חינוך ודיור.^[51] בעיגון המושג רב-לאומיות בחוקה, פרשנים מציינים כי מוראלס הציע "גילוי עמוק מחדש על אופי המדינה" על ידי הכרה בזכות להכרה עצמית של אומות שונות בתוך מדינה אחת.^[52]

במאי 2008 דחפו המחוזות המזרחיים להגברת האוטונומיה למחוזות, אך ממשלתו של מוראלס דחתה את עמדתם.^[53] הם קראו למשאל עם להדחתו של מוראלס. המשאל נערך וזכה ל-83% אחוזי הצבעה, ומוראלס אשרר את הלגיטימציה שלו כנשיא בשנית וזכה לתמיכת 67.4% מקולות האזרחים. מאוחדת כמועצה הלאומית לדמוקרטיה (CONALDE), קבוצות אלה - במימון האגרו-תעשיינים העשירים, הנפט והאליטה הפיננסית - יצאו לסדרה של מסעות ערעור יציבות במדינה כדי להביא להדחת מוראלס.^[54] באותו זמן, פרצו מחאות בכל רחבי בוליביה אשר פעילים רדיקליים תומכי אוטונומיה החלו לחסום כבישים, כבשו שדות תעופה, התנגשו במכוון עם הפגנות פרו-ממשלתיות, משטרה וכוחות מזוינים. חלקם הקימו סמי-צבאות משלהם, הפגיזו חברות מדינתיות-לאומיות, גם פתחו בהתקפות גזעניות אלימות על קהילות ילידיות, שהגיעו לשיאן בטבח בפנדו, שבו נרצחו 12 פעילים ילידים של מפלגת ה־MAS.^[55][56] תומכי האוטונומיה זכו לתמיכה של מספר פוליטיקאים בכירים, דוגמת מושל סנטה קרוז רובן קוסטאס, שכינה את מוראלס ותומכיו בכינויים גזעניים, והאשים את הנשיא שהוא פונדמנטליסט איימארי, ודיקטטור טוטליטריסט שאחראי לטרור במדינה.^[57] בתוך התסיסה, פרשנים זרים החלו להעלות השערות על אפשרות של מלחמת אזרחים.^[58]

אחרי שהתגלה שהמשרד ליוזמות מעבר של הסוכנות האמריקנית לפיתוח בין-לאומי העביר 4.5$ מיליון דולר לממשלות הפרו-אוטונמיות של המחוזות המזרחיים, בספטמבר 2008 האשים מוראלס את שגריר ארצות הברית בבוליביה, פיליפ גולדברג, ב"קשירת קשר נגד הדמוקרטיה" ובעידוד התסיסה והאלימות האזרחית, והורה לו לעזוב את בוליביה.^[58][59][60] בתגובה, ארצות הברית גירשה את שגריר בוליביה בארצות הברית, גוסטבו גוזמן. בתגובה לכך, בוליביה גירשה את המנהל לאכיפת סמים האמריקאי (DEA) מהמדינה, ובתגובה ארצות הברית הוציאה את כוחות השלום שלהם מבוליביה. הוגו צ'אווס עמד בסולידריות עם בוליביה, בכך שהורה לשגריר האמריקאי בקראקס, פטריק דאדי, לעזוב את ונצאולה, והחזיר את שגריר ונצואלה לארצות הברית מהמדינה. איחוד המדינות של דרום אמריקה (UNASUR) יזמו פגישה מיוחדת כדי לדון במצב בבוליביה, והביעו תמיכה מלאה בממשלת מוראלס.

למרות שלא הצליחה לדכא את האלימות האוטונומית, ממשלתו של מוראלס סירבה להכריז על מצב חירום, מתוך אמונה שתומכי האוטונומיה מנסים לגרום להם לעשות זאת.^[61] במקום זאת, הם החליטו להתפשר, ופתחו בשיחות עם האופוזיציה הפרלמנטרית. כתוצאה מכך, 100 מתוך 411 מרכיבי החוקה שונו, כאשר שני הצדדים התפשרו בנושאים מסוימים.^[62][63] אף על פי כן, מושלי המחוזות המזרחיים דחו את השינויים, מתוך אמונה שהם לא מעניקים להם אוטונומיה מספקת, בעוד שנציגי ציבור אינדיאנים ואנשי שמאל שונים ב-MAS סברו שהתיקונים מוותרים יותר מדי לימין הפוליטי. החוקה הועלתה למשאל עם בינואר 2009, בו אושרה על ידי 61.4% מהמצביעים.

בעקבות אישור החוקה המחודש, נערכו הבחירות הכלליות של בוליביה ב-2009. האופוזיציה ביקשה לעכב את הבחירות בדרישה להכניס לשימוש מערכת רישום ביומטרית חדשה, מתוך תקווה שהדבר יעניק להם זמן לייצר חזית מאוחדת נגד מוראלס.^[64] רבים מפעילי מפלגת ה־MAS הגיבו באלימות לדרישה זו וניסו למנוע אותה. באפריל 2009, פתח מוראלס בשביתת רעב בת חמישה ימים כדי לגרום לאופוזיציה לחזור בה מדרישותיה. הוא גם הסכים לאפשר הכנסת מרשם בוחרים חדש אך אמר שהדבר יקודם במהירות כדי לא לעכב את הבחירות. מוראלס ומפלגת ה־MAS זכו בניצחון סוחף, עם 64.2% מקולות הבוחרים, כאשר אחוזי ההצבעה הגיעו ל-90%, שיא היסטורי במדינה. יריבו העיקרי, רייס וילה, השיג 27% מהקולות. מפלגת ה־MAS זכתה בשני שלישים מהמושבים בשני בתי הקונגרס - בית הנבחרים והסנאט. תגובה לניצחונו, הכריז מוראלס כי הוא "מחויב להאיץ את קצב השינוי ולהעמיק את הסוציאליזם" בבוליביה, כשהוא רואה בבחירתו מחדש מנדט לקדם את הרפורמות שלו.

במהלך כהונתו השנייה, החל מוראלס לדבר בגלוי על "סוציאליזם קומוניטרי" כאידאולוגיה שהוא חפץ בה לעתידה של בוליביה.^[65] הוא הרכיב קבינט חדש שהורכב מ-50% נשים, בפעם הראשונה בבוליביה., אם כי עד 2012 מספר הנשים בקבינט ירד לשליש.^[36] אחת המשימות העיקריות שעמדו בפני ממשלתו בקדנציה זו הייתה המטרה של הכנסת חקיקה שתביא להרחבת הזכויות המופיעות בחוקה החדשה. באפריל 2010, הבחירות המקומיות-מחוזיות הביאו הישגים נוספים למפלגת ה־MAS. בשנת 2013 העבירה הממשלה חוק נגד אלימות במשפחה נגד נשים.^[66]

בדצמבר 2009 השתתף מוראלס בועידת האו"ם לשינוי אקלים בקופנהגן, דנמרק, שם האשים את הקפיטליזם בשינויי האקלים וקרא להטיל מס על עסקאות פיננסיות כדי לממן את הפחתה בשינויי האקלים. לאחר שהכיר בכך הועידה הייתה כישלון חרוץ, הוא פיקח על ועידת האנשים העולמית לשינויי אקלים ולזכויות "אמא אדמה" בקוצ'במבה ב-2010. בעקבות ניצחונו של ברק אובמה והמפלגה הדמוקרטית בבחירות הנשיאותיות של ארצות הברית ב-2008, יחסי בוליביה-ארצות הברית השתפרו מעט, ובנובמבר 2009 החלו המדינות במשא ומתן להחזרת היחסים הדיפלומטיים בין המדינות.^[67] לאחר שארה"ב תמכה בתקיפה הצבאית הבין לאומית בלוב, שהובלה על ידי כוחות נאט"ו ב-2011, מוראלס גינה את אובמה וקרא לשלול ממנו את פרס נובל לשלום בו זכה מספר שנים קודם לכן. המדינות חזרו לקיים יחסי דיפלומטיים ב-2011, על אף שמוראלס סירב לאפשר לDEA לחזור למדינה.^[68]

באוקטובר 2012, העבירה ממשלת מוראלס את חוק "אמא אדמה" שאסר על גידול אורגניזמים מהונדסים גנטית בבוליביה. בצעד זכה לתמיכה בקרב אנשי איכות הסביבה (אקלימיסטים) ולביקורת מצד מגדלי הסויה במדינה, שטענו כי החוק יהפוך אותם ללא רלוונטיים לשוק העולמי.

ביולי 2013, מוראלס השתתף בפסגה במוסקבה שבה אמר שהוא "פתוח לאפשרות" להציע מקלט מדיני לאדוארד סנודן, ששהה בשדה התעופה במוסקבה באותה עת. ב-2 ביולי 2013, בזמן שהמריא חזרה לבוליביה מהפסגה, מטוסו הנשיאותי נאלץ לנחות באוסטריה כאשר הרשויות הפורטוגזיות, הצרפתיות, הספרדיות והאיטלקיות מנעו ממנו גישה למרחב האווירי שלהן^[69][70]. שר החוץ של בוליביה דייוויד צ'וקוואנקה אמר כי מדינות אירופה פעלו על פי "חשדות מופרכים כי מר סנודן היה על המטוס"^[70]. ארגון המדינות האמריקאיות גינה את "vפעולות המפרות את הכללים והעקרונות הבסיסיים של המשפט הבינלאומי כמו הצורך לשמור על חופש התנועה של ראשי מדינות", ודרש מממשלות אירופה להסביר את מעשיהן ולהתנצל. ישיבת חירום של איגוד מדינות דרום אמריקה (UNASUR) גינתה את "ההפרה הבוטה של אמנות בינלאומיות" על ידי מעצמות אירופה. מנהיגים באמריקה הלטינית תיארו את התקרית כ"הפרה מדהימה של הריבונות הלאומית וחוסר כבוד לאזור כולו". מוראלס עצמו תיאר את התקרית כמצב שלו כ"בן ערובה".^[71] למחרת, התנצלה צרפת על התקרית.^[72] סנודן אמר שייתכן שקרקעו הכפוי של מטוסו של מוראלס הביא לכך שרוסיה אפשרה לו לעזוב את שדה התעופה במוסקבה.

בשנת 2014, מוראלס הפך לשחקן הכדורגל המקצועני הפעיל המבוגר ביותר בעולם לאחר שחתם על חוזה של 200 דולר לחודש עם Sport Boys Warnes.^[73]

במהלך 2014 ביטל מוראלס הסכם ארוך שנים שנחתם עם ישראל כבר ב-1972 על תנועה חופשית (ללא ויזה) בין שתי המדינות. מוראלס כינה בפומבי את ישראל "מדינת טרור" בשל מבצע צוק איתן.

כהונתו השנייה של מוראלס הושפעה מאוד ממאבקים פנימיים והתנגדות מתוך בסיס התמיכה שלו, שכן פעילים ילידים ואנשי שמאל התנגדו למספר רפורמות ממשלתיות. במאי 2010 הכריזה ממשלת מוראלס על העלאה של 5% בשכר המינימום. מרכז הפועלים של בוליביה (COB) הרגיש שהדבר מועט מדי ביחס לעלייה ביוקר המחיה, וקרא לשביתה כללית, בעוד המפגינים התעמתו עם המשטרה ברחובות. הממשלה סירבה להגדיל את העלאת השכר, והאשימה את המפגינים שהם נרכשו על ידי הימין.^[74] באוגוסט 2010 פרצו הפגנות אלימות בדרום פוטוסי על רקע אבטלה נרחבת והעדר השקעות בתשתיות. בדצמבר 2010 קיצצה הממשלה את הסובסידיות לבנזין וסולר, מה שהעלה את מחירי הדלק ואת עלויות ההובלה. המחאות הובילו את מוראלס לבטל את הגזירה, טוענות שהוא "דורש שכולם יצייתו לו". ביוני 2012, משטרת בוליביה פתחה בהפגנות נגד רפורמות נגד שחיתות לשירות המשטרה; הם שרפו תיעוד תיקי משמעת ודרשו תוספות שכר. ממשלתו של מוראלס נכנעה, ביטלה רבות מהרפורמות המוצעות והסכימה לעליית השכר.^[75]

בשנת 2011, הודיעה הממשלה כי חתמה על חוזה עם חברה ברזילאית לבניית כביש מהיר בין בני לקצ'ובמבה שיעבור דרך הפארק הלאומי Isiboro Sécure והטריטוריות הילידיות (TIPNIS), בטענה שהכביש ישלב טוב יותר את מחוזות בני ופנדו עם שאר בוליביה ויקל על חיפוש פחמימנים. התוכנית הביאה לגינוי מצד שומרי סביבה וקהילות ילידיות שמתגוררים בפארק, שאמרו כי היא תעודד כריתת יערות והתיישבות בלתי חוקית וכי היא מפרה את החוקה ואת הצהרת האו"ם על זכויותיהם של עמים ילידים. הנושא הפך לנושא בינלאומי וגרם לספק במחויבות הממשלה לסביבה ולזכויות הילידים. באוגוסט, 800 מפגינים יצאו בצעדת מחאה מטרינידד ללה פאס; רבים נפצעו בעימותים עם שוטרים ותומכי סלילת הכביש. שני שרי ממשלה ובכירים אחרים התפטרו במחאה וממשלת מוראלס התרצה והכריזה על הפסקת הדרך.^[76] באוקטובר 2011, הוא העביר את חוק 180, האוסר על המשך סלילת כבישים, למרות שהממשלה המשיכה בהתייעצות, בסופו של דבר קיבלה את הסכמת 55 מתוך 65 הקהילות ב-TIPNIS לאפשר את בניית הכביש המהיר, אם כי עם מגוון של ויתורים; הבנייה הייתה אמורה להתבצע לאחר הבחירות הכלליות ב-2014.^[77][78] במאי 2013, הממשלה הודיעה שהיא תתיר חיפוש פחמימנים ב-22 הפארקים הלאומיים של בוליביה, וזכתה לגינוי נרחב מצד פעילי סביבה.

בשנת 2008, מוראלס הצהיר שלא יעמוד לבחירה מחדש בבחירות הכלליות של 2014.^[79] חוקת בוליביה משנת 2009 הכניסה לתוקף הגבלת כהונה של יותר משתי קדנציות נשיאותיות רצופות.^[80] עם זאת, פסיקה משנת 2013 של בית המשפט החוקתי של בוליביה קבע כי כהונתו הראשונה של מוראלס אינה נחשבת לתקופת קדנציה, משום שהיא התקיימה לפני אשרור החוקה מ-2009. פסיקת בית המשפט, שזכתה לביקורת מצד פוליטיקאים מהאופוזיציה, אפשרה למורלס להתמודד לכהונה שלישית כנשיא.^[81] לאחר שעמד לבחירה מחדש והכריז על ניצחון, מוראלס הכריז עליה "ניצחון של האנטי-קולוניאליסטים והאנטי-אימפריאליסטים" והקדיש את זכייתו הן לקסטרו והן לצ'אבס.^[82][83][84] על בסיס הניצחון הזה הכריז הפייננשל טיימס היה אחד "המנהיגים הפופולריים ביותר בעולם".^[85] ב-17 באוקטובר 2015, עבר מוראלס את תשע השנים, שמונה החודשים ועשרים וארבעה הימים של אנדרס דה סנטה קרוז בתפקידו והפך לנשיא המכהן את הזמן הארוך ביותר בתולדות בוליביה.^[86][82] בכתבה ב"גרדיאן", ייחסו את הפופולריות המתמשכת שלו לא לרטוריקה אנטי-אימפריאליסטית אלא ל"רפורמות החברתיות-כלכליות יוצאות הדופן", שהביאו לירידה של 25% ו-43% בעוני ובעוני הקיצוני.^[87] מערכת הבריאות האוניברסלית שהושמה לאחרונה בבוליביה צוטטה כמודל לכולם על ידי ארגון הבריאות העולמי.^[88]

בתחילת פברואר 2016, החלו שמועות כי למוראלס נולד ילד עם אישה צעירה, גבריאלה זפאטה מונטניו, והעניק טובות הנאה לחברה הסינית בה עבדה.^[89] מוראלס אמר שהיה להם בן שמת בינקותו, אך הוא לא העניק טובות הנאה ולא היה בקשר עם זפאטה מונטניו מאז 2007. הוועדה שחקרה את הנושא הגיעה למסקנה כי מוראלס אינו אשם, אך בהמשך זפאטה מונטניו הורשעה ונכלאה ל-10 שנים בשל התנהלות כלכלית בלתי חוקית.

ב-10 בינואר 2019, השתתף מוראלס בטקס השבעתו של ניקולאס מדורו לכהונה שנייה כנשיא ונצאולה. באפריל 2019, גינה מוראלס את מעצרו של מייסד ויקיליקס, ג'ולייאן אסאנג'.

מחלוקת התעוררה כאשר משרד ובית מגורים נשיאותי חדש, הבנוי כגורד שחקים, בשווי 34 מיליון דולר ((אנ')), תוכננה להיבנות בכיכר מוריו ההיסטורית. ההצעה נדחתה בתחילה עקב מגבלות גובה עירוניות במחוז ההיסטורי, אם כי הרוב הפרלמנטרי של מוראלס באספה המחוקקת הרב לאומית (הפרלמנט של בוליביה), ביטל את האיסור והתיר את בניית המגדל.^[90][91] המגדל נחנך על ידי מוראלס ב-9 באוגוסט 2018.^[92]

המגדל בן 29 הקומות, בגובה 120 מטרים, היה הבניין הגבוה ביותר בעיר לה פאס כאשר נבנה.^[93] הוא תוכנן על ידי אדריכלים בוליביאניים ועוטר במוטיבים ילידיים המייצגים את התרבות הבוליביאנית המסורתית. גורד השחקים נבנה כדי להחליף את הארמון הנשיאותי לשעבר, אותו תכנן מוראלס להפוך למוזיאון. הסוויטה הנשיאותית הייתה בגודל של 1,068 מ"ר, כאשר חדר האמבטיה וחדר ההלבשה בגודל של 47 מ"ר בעוד חדר השינה היה בגודל 61 מ"ר. לפי עדויות, חדר השינה של מוראלס היה בגודל ממוצע של הבתים שממשלתו חילקה כחלק מפרויקט הדיור הממשלתי שלו.^[94]

אנליסטים רבים ופוליטיקאים מהאופוזיציה של מוראלס מתחו ביקורת על ההוצאות בשל רמות העוני הגבוהות בבוליביה. ה־NPR תיארה את המעון כ"גורד שחקים חדש ומפואר", ומבקריו טענו כי מוראלס מתנהג "יותר כמו קיסר מאשר נשיא", ואילו ברויטרס כתבו שמוראלס "הרחיק את מי שתמך בו פעם, במיוחד על ידי בניית ארמון הנשיאות הראוותני".^[95] הקרדינל הבוליביאני טוריביו טיקונה פורקו כינה את המגדל "ארמון אבו" וביקר את הכסף הרב שהושקע בו.^[91]

לאחר חתימת החוזה לבניית המגדל, מוראלס טען כי בנייתו "איננה מותרות", מפני שהמגדל יכיל משרדים רבים, חדרי ישיבות של הקבינט הבוליביאני, מרכז לטקסי ילידים, אודיטוריום בעל 1000 מושבים, וחדרים מיוחדים לשימוש נשיאותי. הוא גם הצהיר כי הפרויקט יצמצם את הוצאות הממשלה ב-20 מיליון דולר בשנה מכיוון שחמישה משרדים אחרים יעברו לבניין. הוא אמר שהמגדל הוא התנתקות מעברה של בוליביה, ותיאר את המעון הקודם, פאלאסיו קוואמאדו או "הארמון השרוף", כשריד של קולוניאליזם וסמל של ממשלות נאו-ליברליות שהפשיטו את המדינה מעושרה, מורשתה וזיכרונה. שרת התקשורת של מוראלס, ג'יזלה לופז, הגיבה לביקורת, וקבעה כי המגדל הוא "הכרחי לעם".^[92]

למרות הצהרתו של מוראלס ב-2014 כי לא ינסה לשנות את החוקה כדי שיוכל לכהן כהונה רביעית, מוראלס החל מאז 2015 במאמצים משפטיים לבחון אפשרות להתמודד לכהונה רביעית ב-2019.

מפלגתו של מוראלס (MAS), תמכה במאמץ לתקן את החוקה. משאל עם אושר על ידי מושב משולב של שני בתי הפרלמנט של בוליביה ב-26 בספטמבר 2015, ברוב של 112 נגד 41. ב-21 בפברואר נערך משאל העם על אפשרות לכהן כשלוש קדנציות נשיאותיות רצופות, מה שהיה מאפשר למוראלס להיבחר לקדנציה רביעית, שלישית על פי החוקה מ-2009.^[96][97] התיקון החוקתי המוצע הפסיד ברוב דחוק.^[98][99]

למרות ההפסד במשאל העם והצהרות העבר של מוראלס כי לא יבקש כהונה רביעית אם יפסיד במשאל העם,^[100] בדצמבר 2016 ה־MAS הכריזו כי מוראלס יהיה מועמדם לבחירות הכלליות של 2019, וציינו כי יחפשו דרכים שונות להבטיח את חוקיות מועמדותו של מוראלס.^[101] בספטמבר 2007, מפלגת ה־MAS עתרה לבית המשפט החוקתי הרב-לאומי העליון בבקשה לבטל את הגבלת הכהונה, בהתבסס על כך שלדעתם הגבלת כהונה מהווה הפרה של זכויות אדם על פי האמנה האמריקאית לזכויות אדם (ACHR), שהיא אמנה רב צדדית מחייבת. בחודש נובמבר קיבל בית המשפט את נימוקי העתירה. הפסיקה אפשרה למורלס להגיש את בקשתו כמועמד לנשיאות לבית הדין לבחירות של בוליביה, כאשר לאחר מכן בית הדין קיבל את בקשתו ואישר את מועמדותו.^[102]

המבקרים אמרו כי בשני בתי המשפט היו נאמנים של מוראלס, שחלקם קיבלו תפקידים בממשלה בעקבות ההחלטות הללו.^[103][104]

בתגובה להחלטת בית המשפט החוקתי הרב-לאומי העליון של בוליביה, המזכיר הכללי של ארגון המדינות האמריקאיות דאז, לואיס אלמגרו, קבע כי הסעיף באמנה האמריקנית לזכויות אדם שצוטט על ידי בית המשפט "אין פירושו הזכות לכוח תמידי". בשנת 2019, אלמגרו תמך בפומבי בהשתתפותו של מוראלס בבחירות 2019, ואמרה כי "נשיאים [במדינות אחרות]...נטלו חלק בתהליכי בחירות בנימוק של פסיקת בית המשפט".^[105] מנהיג האופוזיציה סמואל דוריה מדינה כינה את ההחלטה "מכה לחוקה". ב-2018, בית הדין של ה־ACHR בדק ואישר את חוקיותן של הגבלות כהונה לפי האמנה, מה שגרם אוטומטית להחזרת חוקי הגבלת הכהונה של בוליביה. למרות זאת, בית הדין לבחירות בבוליביה כבר קיבל את בקשתו של מוראלס וסירב לבטל את מועמדותו.

בין ה-28 ל-30 בספטמבר 2020, התכנס בית המשפט של ארגון מדינות אמריקה בדיון מייעץ כדי לקבל פסיקה האם בחירה חוזרת ללא הגבלת כהונה כ"זכות אדם" עומדת בקנה אחד עם האמנה האמריקאית לזכויות אדם. בדיון הווירטואלי טען ה-ACHR שפסיקת בית המשפט העליון בבוליביה שגויה, ואמר כי "בחירה חוזרת ללא הגבלת כהונה מנוגדת לאמנה האמריקנית בשל השפעותיה השליליות על הדמוקרטיה הייצוגית" ו"על מדינות יש החובה להגביל את הבחירה מחדש לתפקידים מנהיגותיים. החלפת כוח היא הבסיס לדמוקרטיה ייצוגית". נשיא בוליביה לשעבר, טוטו קירוגה, אמר בדיון כי המטרה העיקרית של האמנה היא להגן על האזרחים, לא להיות כלי בידי "דיקטטורים ועריצים". אף אחד מהאנשים שהגישו את הערעור לבית המשפט החוקתי הרב-לאומי לא הופיע בדיון כדי להגן על עמדתם.^[106]

הבחירות הכלליות של בוליביה נערכו ב-20 באוקטובר 2019. מ-21 באוקטובר 2019 ועד סוף נובמבר, התרחשו הפגנות המוניות והפגנות נגד בתגובה לטענות על הונאה בבחירות. הטענות הועלו לאחר הפסקת ספירת הקולות המוקדמת, שבה מוראלס לא הוביל בהפרש גדול מספיק (10%) כדי להימנע מסיבוב אוטומטי, ובהמשך פרסום הספירה הרשמית, לפיה הוא זכה בהפרש של קצת יותר מ-10%. הספירה הסופית, שפורסמה ב-25 באוקטובר 2019, העניקה למורלאס 47.08% מהקולות, עם 36.51% לנשיא לשעבר קרלוס מסה, יריבו העיקרי של מוראלס.

המחלוקות על התוצאות החלו בליל הבחירות, כאשר הייתה עצירה בלתי מוסברת של 20 שעות בשידור התוצאות, שהובילה להפגנות נרחבות ברחבי המדינה. בתגובה לחששות לגבי העלמת קולות ושיבוש תוצאות הבחירות, ביקש מוראלס מארגון המדינות האמריקאיות (OAS) לערוך ביקורת על ספירת הקולות. מוראלס אמר שהוא יקרא להצבעה בסיבוב שני עם קרלוס מסה אם מבקרי ה־OAS ימצאו ראיות להונאה.

ביוני 2020, קבוצה עצמאית של חוקרים מארצות הברית פרסמו דו"ח הטוען שמסקנות ה־OAS לגבי מגמת ההצבעה שהעידה על הונאה בבחירות הייתה שקרית והתבססה שגיאות סטטיסטיות ונתונים שגויים. הממצאים שלהם פורסמו בכתב העת Journal of Politics בשנת 2022.^[107] החוקרים מהמרכז לחקר כלכלה ומדיניות (CEPR) שהורכבה מקבוצה של מדענים ומומחים לפוליטיקה באמריקה הלטינית, סיכמו כי לא היו ראיות סטטיסטיות להונאה במהלך בחירות 2019. המחקר מצא ש"סביר מאוד" שהניצחון של מוראלס בבחירות בסיבוב הראשון היה לגיטימי. עיתון הניו יורק טיימס דיווח לאחר מכן על ממצאים אלו.^[108][109] המחקר זכה לביקורת על ידי המזכיר הכללי של ה-OAS, לואיס אלמגרו,על ידי העיתון הארגנטינאי La Nación ועל ידי ריקרדו קירשבאום שכינה בעיתונו קלארין את המחקר כ"פייק ניוז".^[110]

ב-15 באוקטובר 2020, מחקר של גארי א. הובר מאוניברסיטת אוקלהומה ודייגו אסקוברי מאוניברסיטת טקסס ריו גרנדה ואלי מצא שיש ראיות ל"מקרה מובהק סטטיסטית של הונאת בחירות" שהגדיל את הקולות של MAS ו - הפחיתו את קולות האופוזיציה.^[111] בסקר שנערך ביוני 2020 על ידי חברת IPSOS, עבור ארגון בוליביאני, 73% מהנשאלים הסכימו עם האמירה שהייתה הונאת בחירות באוקטובר 2019. ממשלת בוליביה הזמינה דו"ח מקבוצת המחקר Bisite Deep Tech Lab של אוניברסיטת סלמנקה. בתחילת 2021, הדו"ח פורסם ומצא שלא הייתה מניפולציה של נתונים בספירה הרשמית או בהעברת תוצאות הבחירות הראשוניות. לאחר קבלת הדו"ח, משרד התובע הכללי של בוליביה סגר תחילה את החקירה שלו על הונאה בבחירות. לאחר מכן, הצהיר התובע הכללי כי התיק עודנו פתוח.^[112] חואן מנואל קורצ'אדו רודריגז, שערך את המחקר, הצהיר כי היו אי-סדרים בהיבטים של התהליך, כולל בהפסקת שידור התוצאות, אך טען כי אין ראיות להונאה או הוכחה לכך שאי-סדרים אלו שינו באופן משמעותי את התוצאה.

מוראלס התפטר מתפקיד הנשיא ב-10 בנובמבר 2019; הוא כינה את הדחתו "כפויה" ו"הפיכה", אך גם אמר שהוא רוצה לעצור את שפיכות הדמים מהפגנות הבחירות.^[113][114] הוא פרסם את ההודעה מאל צ'פארה, אזור כפרי לגידול קוקה של קוצ'במבה שבו חיפש מקלט. מקסיקו הציעה לו מיד מקלט מדיני מכיוון ש"חייו וביטחונו בסכנה" בבוליביה. פולשים חמושים פרצו לביתו של מוראלס בקוצ'במבה ומוראלס האשים את "יוזמי ההפיכה" בהצתה בבית אחותו ובהעמדת תג מחיר של 50,000 דולר על ראשו.^[115] הוא אמר שחבריו המנהיגים הסוציאליסטים "מתנכלים, נרדפים ומאוימים". הוא הודה לנשיא מקסיקו, אנדרס מנואל לופז אוברדור, אשר "הציל את חייו".

ב-11 בנובמבר, מטוס ממשלתי מקסיקני הטיס את מוראלס מקוצ'במבה, ותדלק בפרגוואי לפני שהגיע למקסיקו. בדצמבר עבר מוראלס ממקסיקו לארגנטינה, שם גם קיבל מקלט מדיני. מאוחר יותר באותו חודש, הוצא צו מעצר למוראלס על ידי תובעים בבוליביה בגין המרדה וטרור. ממשלת הביניים טענה כי מוראלס קידם עימותים אלימים במדינה לפני ואחרי שעזב את תפקידו. בפברואר 2020, הודיע מוראלס כי יתמודד על מושב באספה המחוקקת הרב-לאומית בבחירות הכלליות בבוליביה ב-2020. אולם ב-20 בפברואר, בית הדין הלאומי לבחירות קבע כי מוראלס אינו כשיר להתמודד לסנאט. בספטמבר 2020, ארגון Human Rights Watch דיווח כי לא מצא ראיות לכך שמורלאס ביצע פעולות טרור ותיאר את ההאשמות נגדו כמניעים פוליטיים. באוקטובר 2020, האישומים בוטלו וצו המעצר בוטל כאשר בית משפט בלה פאס מצא שזכויותיו של מוראלס הופרו במהלך האשמתו.

יום לאחר השבעת הנשיא החדש ממפלגתו, לואיס ארסה, ב-9 בנובמבר 2020, חזר מוראלס לבוליביה לאחר גלות של 11 חודשים.^[116]

החלטות קודמות שהתקבלו על ידי ממשל ארסה ומפלגת ה־MAS העידו כי השפעתו של מוראלס על המפלגה הולכת ויורדת. בסוף נובמבר ובתחילת דצמבר 2020, בכירי מפלגת ה־MAS החלו בבחירת נציגי המפלגה לבחירות האזוריות שיתקיימו ב-2021. בארבעה מחוזות (קוצ'במבה, פנדו, פוטוסי וצ'ואיסאקה) מועמדים למושלות המחוז שנתמכו על ידי מוראלס לא אושרו על ידי בכירי מפלגת ה־MAS. ב-11 בדצמבר צייץ מוראלס בטוויטר כי מיגל "צ'יקיטן" בארחה יהיה מועמד מפלגת ה־MAS למושלות פנדו. דבר זה התקבל בהפתעה בקרב בכירי ה־MAS מפני שבארחה אפילו לא נכנס לרשימת המועמדים שעליהם הצביעו מכיוון שהוא לא עמד בדרישת החברות המינימלית של שמונה שנים במפלגה. במקום זאת, גרמן ריכטר נבחר כמועמד 5 ימים לפני ב-7 בדצמבר. ב-14 בדצמבר הכריזו פקידי MAS בטאריה ובסנטה קרוז על רודולפו מאייר ואדריאנה סלבטירה כמועמדים לראשות העיר של אותן ערים לפני שהייתה למוראלס ההזדמנות להגיע אליהן.

באותו יום בעיירה לאוקה, מוראלס השתתף בפגישה כדי להציע מועמד משלו למושל סנטה קרוז. למרות שמוראלס תמך בתחילה בראש עיריית וורנס לשעבר, מריו קרונבולד, הוא הסיר את תמיכתו כאשר קרונבולד הצהיר שהוא תומך באי העמדתו לדין של לואיס פרננדו קמאצ'ו, שהיה אופוזיציה למוראלס. במקומו, תמך מוראלס בשר הממשלה לשעבר של בוליביה, קרלוס רומרו כמועמד למושל; עם זאת, ההודעה על מינויו של רומרו נדחתה על ידי משתתפי הפגישה בצעקות הקוראות לחידוש ושינוי באזור. חוסר שביעות הרצון גרמה בסופו של דבר לכך שאדם אחד השליך כיסא פלסטיק לעבר מוראלס בזמן ששהה בכנס. מוראלס האשים בתקרית את תומכי מפלגת האופוזיציה שחדרו לעצרת.^[117] חצי שעה לאחר מכן, רומרו הודח כמועמד ומוראלס הכריז על מגיש הטלוויזיה פדרו גרסיה כמועמד החדש. עם זאת, למחרת, מפלגת ה־MAS וארגונים חברתיים עממיים אשררו את מריו קרונבולד כמועמד שלהם למושל, ולא את גרסיה.^[118][119]

השלכת הכיסא והמחאה נגד מוראלס בעצרת בלאוקה נתקלו בתגובות שונות במפלגה ומחוצה לה. לדוגמה, סגן השר לשעבר וחבר הפרלמנט רפאל קוויספה טען כי האירוע הראה ש"נוכחתו של מוראלס מוצתה והוא צריך ללכת הביתה". סנאטורית נוספת, אנדריאה באריינטוס, טענה שהתקרית הוכיחה ש"האנשים איבדו את הפחד מאבו מוראלס", והדגישה שנוכחותו המתמשכת של מוראלס בפוליטיקה פוגעת לא רק במדינה אלא גם ב-MAS. סגונדינה פלורס, לשעבר סגנית ה־MAS הצהירה כי למוראלס "מגיע כבוד" ואנשים "לא יכולים לקפוץ עם כיסאות". עם זאת, היא גם ציינה כי בחירת המועמדים לא צריכה להיעשות בהצבעת אצבע וכי חייבת להיות שקיפות.

כתוצאה מהמחלוקות הללו, מפגינים בפוטוסי, אל אלטו וקוצ'במבה הביעו את חוסר הסכמתם להחלטות שיצאו מפגישות שהובלו על ידי מוראלס. במחאה באל אלטו ב-15 בדצמבר, דחו תומכי MAS את המשך התערבותו של מוראלס בבחירת המועמדים. "אבו רוצה למנות אנשים אחרים שאפילו האנשים לא ביקשו, אנחנו לא נאפשר את זה יותר. תפסיקו כבר. אל אלטו תמכה בו, עכשיו תן לאנשים חדשים לעבוד", אמר אחד המפגינים. מספר חברים בארגון "הפונצ'ו האדום", הארגון שאיגד את אנשי המילואים האיימארים, טענו ש"אבו צריך להפסיק להיות מעורב בבחירות".

ב-12 בינואר 2021, תחנת הרדיו הרשמית של פדרציית מגדלי הקוקה פרסמה הצהרה המאשרת כי מוראלס נמצא חיובי לנגיף הקורונה, ושהוא "מקבל טיפול ומצבו יציב". הדו"ח סתר את הצהרתו של מוראלס עצמו יום קודם, בה אמר לעיתונאי ארגנטינאי כי הטענות שנדבק בנגיף "הומצאו" על ידי הימין וש"סתם הייתה לו בעיית שיעול, לא יותר". הוא שוחרר מהמרפאה הפרטית בה שהה ב-27 בינואר.

מושב של האספה המחוקקת הרב-לאומית (בית הפרלמנט העליון של בוליביה) שהתקיימה ב-12 בפברואר 2021, רוב תנועת ה־MAS אישרה את הצו הנשיאותי למתן חנינות מטעמים הומניטריים ולנרדפים פוליטית, המעניק חנינה לאלה שהועמדו לדין בתקופת ממשלתה של ז'אנין אנייס. החנינה הרחבה, שכללה את מוראלס, התקבלה בקריאות "דמוקרטיה כן, דיקטטורה לא" של חברי האופוזיציה שהתנגדו לכך שבצהריים הסתיים הדיון, ומיד החלה ההצבעה, מה שלא אפשר למספר חברי אספה לממש את זכות הדיבור שלהם.^[120]

מראלס הואשם בשני מקרי אונס ויחסי מין אסורים שונים. ב-7 באוגוסט 2020, התגלו מספר תמונות שלו עם קטינה לכאורה, והן החלו להסתובב ברשתות החברתיות. העיתונאי אלחנדרו אנטרמבסגואס והרשויות בבוליביה אמרו כי מוראלס היה במערכת יחסים עם הקטינה מאז שהייתה בת 14. מספר ערוצי חדשות פרסמו, במקביל לפרסום ההאשמות, שמוראלס אישר בעבר שקיים יחסים עם קטינה בת 15 לאחר שכבר לא היה נשיא.^[121][122] בשנת 2018, הפמיניסטית והעיתונאית הבוליביאנית, מריה גלינדו, מתחה ביקורת על הנשיא דאז, ואמרה "הנשיא (מוראלס) מודה שהוא משתמש בהופעותיו הפומביות כדי לקיים יחסי מין עם קטינים שנוכחים באירועים אלו. אבל אתה צריך לשאול את עצמך, למה הוא אומר את זה בפומבי, בערוץ טלוויזיה, בלי שום לחץ?".^[123]

משרד הממשלה הודיע לאחר מכן לעיתון הספרדי אוקדיאריו כי הוא פתח בחקירת אונס כדי לקבוע האם התקיימה מערכת יחסים רומנטית ומינית בין הצעירה לבין מוראלס בזמן שהיה נשיא בוליביה. מוראלס סירב להגיב על המקרה במהלך ראיון טלפוני לעיתון הספרדי.^[124][125] ב-19 באוגוסט 2020, משרד התובע של בוליביה פתח בחקירה רשמית.

האישה זוהתה מאוחר יותר כנואמי מנסיס בת ה-19 כאשר הודלפה זהותה. בהצהרתה למשטרה היא אמרה שהיא מנהלת מערכת יחסים רומנטית עם מוראלס מאז מאי 2020, ולא היו לה קשרים קודמים איתו. משטרת בוליביה הכניסה אותה לאחר מכן למעצר בית ממנו נמלטה ונמלטה לארגנטינה עם הוריה.^[126] לאחר הגעתה לארגנטינה, כתבה מנסיס מכתב לנציב תלונות הציבור של בוליביה, בו טענה שהמשטרה מנעה ממנה לאכול במשך יומיים ואיימה להעמיד אותה לדין בגין המרדה וטרור, אלא אם תודה שהייתה בקשר עם מוראלס. היא כתבה שהמשטרה "אילצה אותה להעיד בלחץ... בלי עורך דין".^[127][128] ראיות לכאורה המאששות מערכת יחסים רומנטית ארוכת טווח בין מוראלס למנסיס הושגו ובהמשך פורסמו על ידי העיתונות הבוליביאנית והספרדית, כולל קטעים מ-101 עמודים של שיחות טקסט ורישומי טלפון בין השניים, 90 תמונות של הזוג במקומות שונים (כולל הארמון הנשיאותי, המטוס הנשיאותי ובבואנוס איירס) וקבלות נסיעות של שלוש נסיעות של מנסיס למקסיקו וארגנטינה לאחר גלות מוראלס.^[129][130] מספר מקורות מציינים כי עיתונאי הוושינגטון פוסט, ג'ון לי אנדרסון, מזכיר בחורה צעירה בחברתו של אבו, אשר נטען שהיא נאומי מנסיס. אבו והנערה החליפו מבטים ואנדרסון ציין כי "בשלב מסוים, מוראלס קטע את השיחה שלנו כדי לומר לצלם שלי לא לצלם את האישה". מאוחר יותר אנדרסון אישר שהנערה הייתה מנסיס.^[131] המועמד לנשיאות בוליביה מטעם המפלגת ה־MAS לבחירות הכלליות של 2021, לואיס ארסה, אישר כי צילם תמונה עם מנסיס במהלך הגלות של מוראלס בבואנוס איירס, אך הכחיש שידע את זהותה.^[132] מנסיס טענה שהיא פגשה את אבו מוראלס כשהייתה בת 16 במהלך עונת הקרנבל של 2015. מנתוני ההצהרה עולה כי היא נולדה בשנת 2001, מה שגרם לחשד כי הייתה בת 14 כאשר פגשה את מוראלס לראשונה.^[133]

ב-21 באוגוסט 2020, הוגשה נגד מוראלס תלונה לא קשורה על תיק אונס סטטוטורי שני.^[134] בתלונה נטען כי למוראלס נולד ילד עם קטינה בת 15, וכי הוא מצוין כאב הילד בתעודת הזהות. בתגובה, מוראלס טען כי התלונה היא חלק "ממלחמה מלוכלכלת" של הממשלה הזמנית בראשות ז'אנין אנייס כנגדו.

החל משנת 2009, מוראלס תמך ב"סוציאליזם קומונרי".^[135] מדען המדינה סוון הארטן אפיין את האידאולוגיה של מוראלס כ"אקלקטית", תוך שהוא שואב רעיונות מ"זרמים אידאולוגיים שונים".^[136] הארטן ציין שבעוד שמורלס משתמש ברטוריקה אנטי-אימפריאליסטית ושמאלנית חריפה, הוא לא "אנטי-גלובליסט הארד-קור וגם לא מרקסיסט". לדוגמה, מוראלס לא תמך באופן גלוי בהפלה האלימה ומוחלטת של הקפיטליזם או של מעורבות ארצות הברית באמריקה הלטינית.^[137]

האויב הגרוע ביותר של האנושות הוא הקפיטליזם. זה מה שמעורר התקוממויות כמו שלנו, מרד בשיטה, נגד מודל ניאו-ליברלי, שהוא ייצוג של קפיטליזם פראי. אם העולם כולו אינו מכיר במציאות הזו, שהמדינות הלאומיות אינן מספקות ולו מינימלית לבריאות, חינוך והזנה, אז בכל יום מופרות זכויות האדם הבסיסיות ביותר

— אבו מוראלס

מבחינה כלכלית, המדיניות של מוראלס כונתה לפעמים "Evonomics" והתמקדה ביצירת כלכלה מעורבת.^[138] השיח הנשיאותי של מוראלס נסב על ההבחנה בין "העם", שהוא רואה את עצמו כנציגו, לבין האליטה הכלכלית-חברתית המדכאת והמעמד הפוליטי הישן, שלדעתו התעללו ב"אנשים" במשך מאות שנים. מוראלס ביקש להפוך את הדמוקרטיה הייצוגית של בוליביה לישירה וקהילתית יותר, באמצעות הכנסת משאלי עם ויוזמת חקיקה בהנהגת אזרחים. ג'ורג' פיליפ ופרנסיסקו פאניצה כתבו שכמו בני בריתו רפאל קוראה וצ'אבס, יש לסווג את מוראלס כפופוליסט, מכיוון שהוא פנה "ישירות לעם נגד הסדר הפוליטי והכלכלי של מדינותיהם, חילק את השדה החברתי למחנות אנטגוניסטיים והבטיח חלוקה מחדש והכרה בסדר פוליטי שהוקם לאחרונה".

פרשנים שונים התנגדו להגדרת מוראלס כסוציאליסט, סגן הנשיא המרקסיסטי של בוליביה, אלווארו גרסיה לינרה, אומר שלבוליביה אין מעמד פועלים מתועש מספיק גדול כדי לאפשר לה להפוך לחברה סוציאליסטית בהבנה המרקסיסטית של המילה. במקום זאת, הוא מכנה את גישת הממשלה "קפיטליזם מהאנדים והאמזונות". הסוציולוג האמריקאי המרקסיסט ג'יימס פטרס טען כי ממשלתו של מוראלס אינה סוציאליסטית ואינה אנטי-אימפריאליסטית, במקום זאת תיאר את מוראלס כ"שמרן רדיקלי" בשל השימוש ברטוריקה סוציאליסטית תוך המשך תמיכה בהשקעות זרות ובמעמד הכלכלי של המעמד הקפיטליסטי של בוליביה, ואילו האקדמאי הבריטי הטרוצקיסטי, ג'פרי ר. וובר כתב שמוראלס לא היה סוציאליסט וממשלתו "חידשה את הנאו-ליברליזם". פעיל האיימארה, פליפה קוויספה אפיין את ממשלתו של מוראלס כ"נאו-ליברליזם עם פנים אינדיאניות-ילידיות".^[139]

מבחינת אתנית, מוראלס הוא חלק מהחברה האיימארית ותואר כנשיא הבוליביאני הילידי הראשון שנבחר בצורה דמוקרטית. למרות שלעיתים תואר מוראלס כנשיא הילידים הראשון שנבחר באופן דמוקרטי באמריקה הלטינית, בניטו חוארס, מקסיקני מהקבוצה האתנית זפוטק, נבחר לנשיא מקסיקו ב-1858. ביוגרף מרטין סיבאק תיאר את מוראלס כ"לא מושחת, כריזמטי ולוחמני", וגם ציין כי היה לו "סגנון ידידותי" ויכול לפתח קשר טוב עם עיתונאים וצלמים, בין השאר משום שהוא יכול "לנסח את דעותיו בפשטות". הוא שם דגש רב על אמון, והסתמך על האינטואיציה שלו, ולפעמים פעל על פי סימנים שהוא ראה בחלומותיו. הרטן אמר כי מוראלס "יכול להיות מנהיג כוחני, כזה שמעניק כבוד רב ולעיתים חוסר רצון לאחרים לסתור אותו, אבל הוא גם למד להקשיב וללמוד מאנשים אחרים". פארטינג וקוהל תיארו את מוראלס כ"פופוליסט כריזמטי" מהסוג המקובל בהיסטוריה של אמריקה הלטינית, שהעדיף "קשר ישיר" בין האוכלוסייה למנהיג.

מראלס אינו נשוי ועם הפיכתו לנשיא בחר באחותו הגדולה, אסתר מוראלס איימה, לאמץ את תפקיד הגברת הראשונה של בוליביה. יש לו שני ילדים משתי נשים שונות: בתו אווה ליז מוראלס אלווארדו, ובנו אלווארו מוראלס פארדס.^[140][141] הפוליטיקאי חואן דל גראנדו הוא סנדקה של ליז.^[140] ילדיו עזבו את בוליביה, ועברו לבואנוס איירס, בנובמבר 2019.^[142] אסתר מוראלס נפטרה בשנת 2020, לאחר שחלתה בקורונה.

מוראלס העיר שהוא רומאי קתולי רק כדי "ללכת לחתונות", וכשנשאל אם הוא מאמין באלוהים, השיב כי "אני מאמין בארץ, באבי ובאמי". על פי עיתונאים, מוראלס חי חיים סגפניים, עם עניין מועט ברכוש חומרי. מוראלס הוא חובב ידוע של כדורגל, ונודע כמי שמשחק לעיתים קרובות, לרוב עם קבוצות מקומיות.^[143]

התנהגותו הלא שגרתית של מוראלס מנוגדת לנימוסים הרגילים של נכבדים ומנהיגים פוליטיים אחרים באמריקה הלטינית. במהלך הנאומים הוא עשה שימוש בסיפורים אישיים ואנקדוטות, והשתמש בקוקה כסמל פוליטי, כשהוא חובש זר עלי קוקה על צווארו וכובע ובו עלי קוקה כאשר דיבר בפני המוני תומכיו.^[144] לאחר בחירתו, הוא לבש סוודרים עם פסים ולא את החליפות הנלבשות בדרך כלל על ידי פוליטיקאים. הסוודר המפוספס הפך לסמל של מוראלס, ועותקים שלו נמכרו בכל רחבי בוליביה.

ב-4 ביולי 2018 עבר מוראלס ניתוח חירום במרפאה פרטית בלה פאס על מנת להסיר גידול.

מוראלס תואר כ"בוליביאני המפורסם בהיסטוריה", שאישיותו הפכה קבועה "בנוף העולמי". ממשלת מוראלס נתפסה כחלק מהגל הוורוד של ממשלות אמריקה הלטינית הנוטות לשמאל, והפכה קשורה במיוחד לזרם השמאלי הרדיקלי של ונצואלה וקובה. הוא זכה לשבחים על עמדתו הפרו-סוציאליסטית בקרב השמאל הבינלאומי, שהתעניין בבוליביה בהנהגתו כ"מעבדה פוליטית" או "בית מלאכה חי" לפיתוח של אלטרנטיבה לקפיטליזם. מבחינה מקומית, בסיס התמיכה של מוראלס היה בין הקהילות העניות והילידיות של בוליביה. עבור הקהילות הללו, שחשו בשוליים בפוליטיקה הבוליביאנית במשך עשרות שנים, מוראלס "מעורר תחושת כבוד וגורל" באופן שאף פוליטיקאי עכשווי אחר לא עשה. הוא זכה לתמיכתם של סוציאליסטים וסוציאל-דמוקרטיים רבים, כמו גם חלקים בתנועה הליברלית של בוליביה, אשר מתחו ביקורת כלפי מוראלס אך העדיפו אותו על פני האופוזיציה הימנית.

בהתבסס על ראיונות שנערכו בקרב בוליביאנים ב-2012, ג'ון קראבטרי ואן צ'פלין תיארו את השנים הקודמות של שלטונו של מוראלס מתוך התבוננות כי: "עבור רבים - אולי הרוב - בוליביאנים, זו הייתה תקופה שבה אנשים רגילים חשו את היתרונות של מדיניות בדרכים. זה לא היה המצב במשך עשרות שנים, אם בכלל". קראבטרי וצ'פלין הוסיפו כי הממשל של מוראלס ביצע "שינויים חשובים... שכנראה יהיה קשה להפוך אותם", כולל הפחתת העוני, הפחתת אי-השוויון האזורי, ודחיקת שחקנים פוליטיים דומיננטיים בעבר לטובת אחרים שממשלתו עודדה ואפשרה להם לצמוח.

מבקריו, במיוחד בממשלת ארצות הברית, כינו אותו באופן שונה: "רדיקל שמאלני, שותף של סוחרי סמים וטרוריסט". ההתנגדות המקומית למוראלס התרכזה במחוז סנטה קרוז העשיר במזרח בוליביה. מדיניותו יצרהלעיתים קרובות התנגדות בקרב בוליביאנים ממעמד הביניים, שראו אותם כקיצוני מדי וטענו שהוא מאיים על הזכות לקניין. מבקריו הקולניים ביותר היו מהתנועה השמרנית של בוליביה, אם כי הוא ספג ביקורת גם מהשמאל הקיצוני במדינה, שסבור שמדיניותו הרפורמיסטית לא הייתה רדיקלית או סוציאליסטית מספיק. רבים ממבקריו משמאל לא היו מרוצים מכך שממשלת מוראלס לא התנתקה באופן מוחלט מהקפיטליזם העולמי. ממשלתו גם התמודדה עם רבות מאותן תלונות שהופנו כלפי ממשלים קודמים בבוליביה, סביב נושאים כמו "ריכוז כוח, שחיתות, בירוקרטיות חסרות יכולת וחוסר כבוד לחירויות האזרח".

המחקר של קראבטרי וצ'פלין הוביל אותם למסקנה שבעוד שהבחירות הראשוניות של מוראלס הביאו "ציפיות ענק" מבוליביאנים רבים, במיוחד בתנועות החברתיות, היו "תסכולים בלתי נמנעים" מחוסר היכולת של הממשל שלו לעמוד בכל מה שהם קיוו. הם חשבו ש"האופטימיות העזה" שאפיינה את הקדנציה הראשונה של מוראלס בתפקיד פינתה את מקומה ל"אקלים של פקפוק וביקורת גוברת על הממשלה ומדיניותה". קראבטרי וצ'פלין טענו שלמרות שהכלכלה הבוליביאנית צמחה, היתרונות החומריים לא היו גבוהים כפי שקיוו בוליביאנים רבים. קראבטרי וצ'פלין טענו כי חוויות הממשל שלו "משכו את תשומת הלב לקשיים הכרוכים בהבאת שינוי בדפוסי הפיתוח באחת מהמדינות העניות והלא שוות ביותר באמריקה הלטינית". באופן דומה, הרטן חשב שהשיח של מוראלס על "העם" נגד האליטות החברתיות-כלכליות הביא זרקור על הקיטוב החברתי העמוק בבוליביה.

מוראלס הבטיח "לעזור להביא כוח" לקבוצות שוליים בבוליביה, מדינה שבה יש את האחוז הגבוה ביותר של אוכלוסייה ילידית מכל מדינה ביבשת אמריקה. בנשיאותו ירד העוני ב-42% והעוני הקיצוני ירד ב-60%. מארק שניידר מתוכנית אמריקה למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים של המרכז למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים, אמר כי אין ספק שממשלתו של מוראלס הצליחה לסייע בהעלאת רמת החיים של האוכלוסייה הענייה, שהיא שם נרדף האוכלוסייה הילידית. פרופסור רוברט אלברו תיאר את מורשתו של מוראלס כ"טרנספורמציה של החברה הבוליביאנית באמצעות זכייתה של האוכלוסייה הילידית במדינה".

מותג הסוציאליזם הפרגמטי של מוראלס היה תוכנית אחת מני רבות מבין הגל הוורוד ששטף את יבשת אמריקה הלטינית בשנות ה-2000, שבה עלו לשלטון מספר מנהיגי שמאל עם נטיות סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות. מוראלס התנגד למדיניות נאו-ליברלית של צנע והפרטה, ולאחר שנכנס לתפקידו ב-2006, הממשל שלו הלאים את מגזר הנפט והגז. באמצעות הכספים שנבעו מעסקי הגז והנפט המולאמים, הממשל שלו השקיע רבות בתברואה בסיסית, חקלאות, חינוך, משאבי מים, תחבורה ובריאות במטרה אסטרטגית להתמודד עם הגורמים המבניים לעוני. עד שנת 2014, התוכניות נגד העוני של מוראלס זכו בו לתמיכה רחבה שכן המדינה ראתה את הפחתת העוני ב-25%, העוני הקיצוני הופחת ב-43%, ההוצאה החברתית גדלה ביותר מ-45% ושכר המינימום הריאלי הוגדל ב-87.7%. על פי המרכז לחקר כלכלה ומדיניות בוושינגטון בכל הנוגע לכלכלת בוליביה במהלך כהונת מוראלס, "בוליביה צמחה יותר מהר מאשר בשלושת העשורים שלפני כן".

תחת מוראלס, בוליביה חוותה נסיגה דמוקרטית. על פי מחקר משנת 2013, "אבו מוראלס והMAS השתמשו בהאשמות מופרכות של אי-סדרים מנהליים, שחיתות, טרור ורצח עם נגד פוליטיקאים רבים מהאופוזיציה, כלאו חלק, גירשו רבים אחרים מהמדינה, והפחידו את השאר. התחרותיות החיונית לדמוקרטיה לא יכולה לשרוד בסביבה עוינת שכזו". כמה חוקרים אפיינו את בוליביה תחת מוראלס כמשטר אוטוריטרי תחרותי. Freedom House מסווג את בוליביה כדמוקרטיה חופשית חלקית החל משנת 2023, עם ציון 66/100.

מוראלס התמודד עם ביקורת על קשריו עם גידול הקוקה בבוליביה וקשרים לכאורה עם שוק הסחר הבלתי חוקי בקוקא, לדוגמה: "מוראלס עוצם עיניים לבעיית סחר בסמים שרק הולכת ומחמירה", ועד להאשמות שהוא מסייע ליצירת נרקו-סטייט. בשנת 2008, שנתיים אל תוך כהונתו, היא גירש את ה־DEA מהמדינה. לטענת רבים, איגודי מגדלי הקוקה הם לכאורה ספקי הסמים העיקריים לשוק הבינלאומי.

מ-2003 עד 2011, השטח ששימש לגידול לא חוקי של קוקה גדל משנה לשנה, אך ירד לשפל של 12 שנים ב-2015 ב-20,400 דונם. עם זאת, בשנים שלאחר מכן, ייצור קוקה לא חוקי המשיך לעלות עד ל-24,500 דונם בשנת 2017. בשנת 2017, מוראלס חתם על חוק שהגדיל את הכמות החוקית של הקרקע בבוליביה המיועדת לחקלאות קוקה מ-12,000 דונם ל-22,000 דונם, נתון שמאז חורג ממנו. מחקר משנת 2014 של האיחוד האירופי העריך שרק 14,700 הקטרים שימשו ללעיסה ותה. בין 2018 ל-2019, השטח המשמש לחקלאות קוקה גדל מ-23,100 דונם ל-25,500, עלייה של 10.39%, מה שעורר דאגה מצד האיחוד האירופי. הכמותהמשוערת של קוקה המיוצרת למטרות מסחריות גדלה מ-19,334 טון ב-2008 ל-24,178 טון ב-2018, עלייה כוללת של 31.85%. דו"ח של האו"ם לשנת 2019 אמר כי 94% מייצור הקוקה בצ'פארה, אזור הקוקה הגדול ביותר בבוליביה, לא עברו דרך השוק החוקי המיועד בסאקאבה. עבור בוליביה כולה, 65% מהמסחר בקוקה לא היה מתועד. הדו"ח לשנת 2019 של UNODC מדווח גם על עלייה בשטח המשמש לחקלאות קוקה של עד 171% בחמישה אזורים מוגנים.

משקיפים טענו כי שחיתות בקרב דמויות פוליטיות ופעילות פלילית ברמה נמוכה הקשורה לסחר בקוקאין היא נורמה, כאשר החוקר דייגו איו מקרן ויסנטה פאזוס קאנקי טען כי מבנה הכוח של מדינת בוליביה דומה לזה של קרטל סמים. בשנת 2012 האשים המגזין הברזילאי Veja את אבו מוראלס ואת שרו דאז, חואן רמון קינטנה, במתן חומר גלם לייצור תרופות שיועדו לברזיל. באותה שנה ביקש הסנאטור רוג'ר פינטו מברזיל מקלט מדיני מחשש להתקפה על ביטחונו האישי ועל כך שיש לו "ראיות לשחיתות וקשרים עם סחר בסמים בדרגים הגבוהים ביותר של ממשלת הנשיא אבו מוראלס". באוקטובר 2020, ה-FELCN (הכוח של משטרת בוליביה נגד סמים) והממשלה הזמנית הכריזו על תפיסות של למעלה מ-12 טון קוקאין ו-436 טון מריחואנה בשנה האחרונה. ה-FELCN גם הרס 806 מפעלים ו-26 מעבדות קוקאין והחרים 453 כלי רכב, 111 מבנים, 20 מטוסים קלים וכסף מזומן

בינואר 2009, כאות מחאה על מבצע עופרת יצוקה נגד חמאס בעזה, ניתק מוראלס את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.

בשנת 2011 ניהל פגישה ידידותית עם אחמד וחידי, שר ההגנה האיראני, שתכנן את הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1994, בו נרצחו 85 איש ונפצעו 330 (וחידי מבוקש על ידי הרשויות בארגנטינה מאז הפיגועים). לאחר לחץ פוליטי משלל ארגונים יהודיים, התנצל מוראלס בפני הקהילה היהודית בארגנטינה.

במהלך 2014 ביטל הסכם ארוך שנים שנחתם כבר ב-1972 על תנועה חופשית (ללא ויזה) בין שתי המדינות. מוראלס כינה בפומבי את ישראל "מדינת טרור".

מדיה וקבצים בנושא אבו מוראלס בוויקישיתוף

• אבו מוראלס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• אבו מוראלס, ברשת החברתית פייסבוק
• אבו מוראלס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• אבו מוראלס, ברשת החברתית אינסטגרם

• וויליאם אסי, Bolivia's New Constitution and its Implications", Institute for the Study of the Americas University of London, 2011"
• בנימין בלקוול, From Coca To Congress", The Ecologist., 2002"
• רורי קרול, Evo Morales wins landslide victory in Bolivian presidential elections", The Guardian, 2009
• ג'ון צ'פלין אן, Bolivia: Processes of Change, London and New York: Zed Books, 2013
• ג'יימס דונקרלי, Evo Morales, the 'Two Bolivias' and the Third Bolivian Revolution", Journal of Latin American Studies, 2007
• בנג'מין קוהל, לינדה ס. פארטינג, Evo's Bolivia: Continuity and Change., Austin: University of Texas Press, 2014
• ז'אן פרידמן רודובסקי, Morales' Big Win: Voters Ratify His Remaking of Bolivia", מגזין טיים., 2009
• יוכן מרטין גוטש, Indian, Coca Farmer, Bolivian President, דר שפיגל, 2009
• הרטן סוון, The Rise of Evo Morales and the MAS, Zed Books, 2011
• ניקולס קוזלוף, Revolution!: South America and the Rise of the New Left, 2008
• ג'יימס לארגר, Report on Bolivia's Elections, Latin American Perspectives, 2006
• ג'וזף לואל, Nobel Committee asked to strip Obama of Peace Prize, Digital Journal, 2011
• בטלידה מוניוז, Electoral Rules and the Transformation of Bolivian Politics: The Rise of Evo Morales, Palgrave Macmillan, 2008
• אדריאן ג'יי פירס, Evo Morales and the Movimiento Al Socialismo in Bolivia: The First Term in Context, 2005–2009, Institute for the Study of the Americas, 2011
• ג'יימס פטרס, Evo Morales' Pursuit of 'Normal Capitalism', Economic and Political Weekly, 2007
• ג'ורג' פיליפ, פרנסיסקו פיאנזה, The Triumph of Politics: The Return of the Left in Venezuela, Bolivia and Ecuador, Cambridge: Polity Press, 2007
• ג'יימס רוצ'לין, Latin America's Left Turn and the New Strategic Landscape: The Case of Bolivia", Third World Quarterly, 2007
• מרטין סיבאק, Evo Morales: The Extraordinary Rise of the First Indigenous President of Bolivia, Palgrave MacMillan, 2010
• מרטין סיבאק, The Bolivianisation of Washington-La Paz Relations: Evo Morales' Foreign Policy Agenda in Historical Context, Institute for the Study of the Americas, 2011
• ג'פרי ר. וובר, From Rebellion to Reform in Bolivia: Class Struggle, Indigenous Liberation, and the Politics of Evo Morales, Haymarket Books, 2011
• The explosive apex of Evo's power, The Economist, 2009
• Bolivia tells US envoy to leave, BBC news, 2008
• Chavez acts over US-Bolivia row, BBC news, 2008
• Bolivia and US 'to restore diplomatic relations', BBC news, 2011
• Bolivia's Morales insists no return for US drug agency, BBC news, 2011