אידה נודל

אידה נודל
Ида Нудель

אידה נודל בהגיעה לישראל, 15 באוקטובר 1987
לידה	27 באפריל 1931 נובורוסיסק, רוסיה
פטירה	14 בספטמבר 2021 (בגיל 90) חולון, ישראל
מדינה	ברית המועצות ברית המועצות ישראל ישראל
תאריך עלייה	15 באוקטובר 1987

אידה נוּדֶל (ברוסית: Ида Нудель; ‏27 באפריל 1931 – 14 בספטמבר 2021) הייתה אסירת ציון בברית המועצות של שנות ה-70 וה-80, ומסמלי המאבק למען עליית יהודי ברית המועצות.

אידה נודל נולדה בשנת 1931 בנובורוסיסק לחיה, גננת, ויעקב, קצין בצבא האדום. מגיל תשעה חודשים גדלה אצל סבה וסבתה בקולחוז היהודי ז'יאנקיס, ובגיל שלוש עברה משפחתה כולה למוסקבה. שפת אמה הייתה יידיש. אידה ואחותה הצעירה אלנה למדו בבית ספר לא-יהודי, אולם בבית נשמרה המסורת, בעיקר בימי חג ומועד. בימי הקיץ היו הילדות שוהות בבית סבן בקרים ושם נחשפו לעולם יהודי עשיר שלא הכירו בביתן במוסקבה.^[1] אביהן נפל בקרב סטלינגרד במלחמת העולם השנייה, כשאידה הייתה בת 12 ואחותה בת 10.^[1]

בבגרותה למדה כלכלה באוניברסיטת מוסקבה. תוך כדי לימודיה, התנהל, בשנת 1953, משפט הרופאים - עלילת דם, שלפיה תשעה רופאים, שישה מהם יהודים, היו חברים בארגון יהודי הקשור עם הג'וינט, שקשר קשר להמתת מנהיגי ברית המועצות באמצעים רפואיים ועל ידי הרעלה. נטען כי רופאים יהודים גרמו למותם של שני מנהיגים סובייטיים שאחד מהם היה אנדריי ז'דאנוב, ועתה התכוונו לגרום למותם של חמישה מפקדי צבא בכירים ועטורי תהילה. הדבר הוביל להגברת האווירה האנטישמית בעיתונות ובכלל החברה. נודל, שהייתה היהודייה היחידה בחוג שלה באוניברסיטה, סבלה מהתנכלות של מורים ותלמידים, והדבר החיש את התקרבותה ליהדות.^[1]

בברית המועצות חיו באותה עת כ-3 מיליון יהודים. אידה נודל, כמו יהודים רבים אחרים, שביקשו לעלות לישראל וסורבו, התעוררה לפעילות דיסידנטית בעקבות ניסיון חטיפת המטוס הריק (מבצע חתונה), שארגנו, ב-15 ביוני 1970, אדוארד קוזנצוב ואחרים.

בשנת 1971, נפטרה אימה של נודל. באותה שנה הגישו היא ואחותה אילנה בקשה לשלטונות, להיתר יציאה מברית המועצות כדי לעלות לישראל. האחות ובעלה קיבלו אישור, אך אידה, שהייתה רווקה, סורבה.^[2] היא המשיכה להגיש בקשות אישור יציאה, אך פניותיה סורבו שוב ושוב. בני משפחתה עלו לישראל ב-1972, באותה שנה פוטרה נודל מעבודתה ככלכלנית בשל מה שתואר כ"פגיעה בנפש הרוסית".^[2]

בקיץ 1972, ארגנה נודל שביתת רעב במשרד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, במחאה על מעצרו של אסיר ציון ולדימיר מרקמן.^[3] לאחר ארבעה ימים סיימה המשטרה את השביתה בכוח.^[4]

נודל התכתבה עם חבריה לתנועה שנאסרו, ושלחה להם לבית הכלא ספרים, תרופות ומזון. היא ביקשה ממבקרים מכל רחבי העולם לספק פריטים שהאסירים נזקקו להם והורשו להחזיק בהם. אלה כללו ויטמינים, תחתונים חמים ושוקולד. היא ביקשה גם עטים, סיגריות וגלויות תלת מימד, שניתן להחליף עם השומרים בבתי הכלא, בתמורה להעברת המוצרים לאסירים.^[4] בנוסף, עתרה נודל בשם אסירים לשלטונות במוסקבה, וייצגה אותם בפני מנהלי המחנות ובתי הסוהר. האסירים כינו אותה "אמא" ו"מלאך הרחמים".

פן נוסף של פעילותה, היה ארגון הפגנות ופגישות עם זרים שביקרו במוסקבה, להם חשפה (ודרכם לעולם כולו) את הפרת זכויות האדם הבסיסיות של האסירים בארצה.

פעילותה העקבית והעקשנית של נודל הפכה אותה לסמל למאבקם של יהודי ברית המועצות לעלייה לישראל, ושל המאבק למען זכויות אדם בברית המועצות. בעולם המערבי כונתה נודל "המלאך של אסירי ציון".

קבוצת נשים יהודיות מבריטניה בשם "קבוצת ה-35", פעלה למען מתן אשרת עליה לאידה נודל. הנשים כבלו עצמן לשערי שגרירות ברית המועצות בלונדון, והפגינו מול שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו בעת שביקר בעיר. בספטמבר 1976, צוין "שבוע אידה נודל" במדינות מערביות שונות. חברות הקבוצה קיימו הפגנות מול מרכזים של השלטון הסובייטי במדינות מערביות, יזמו מחזה בשם "הראיון" (מאת המחזאי אלן סיליטו), ויזמו צלצולי פעמוני כנסייה לציון מאבקה, ברחבי מספר ערים מערביות.

הרשויות הסובייטיות לא ראו את הפעילות בעין יפה, ונודל הוטרדה ונחקרה תכופות על ידי הק.ג.ב.. היא הייתה נתונה למעקבים ולהאזנות ובביתה נערכו חיפושים.^[2] במשך כשבע שנים חיה נודל בפחד מתמיד, מחשש כי תיאסר על ידי השלטונות.^[1]

ב-11 בינואר 1974, זומנה נודל למטה הק.ג.ב. במוסקבה, לשיחה בת 45 דקות עם קצין הק.ג.ב וואדים קרימוב. קרימוב אמר לה שלפעילותה הפוליטית אין קשר לאיסור היציאה שלה, "יכול להיות שתעזבי אפילו מחר, הכול תלוי בנסיבות".^[1]

בשנת 1978, נידונה נודל במשפט בדלתיים סגורות^[5] לארבע שנות גלות קשה בכפר קריבושיינו (רוסית: Кривошеино) שבמחוז טומסק בסיביר. אף על פי שהתכוננה למאסר שנים ארוכות ולא הייתה מופתעת ממנו, ההסתגלות למצב החדש לא הייתה קלה. נודל נאלצה להתמודד עם תנאי מאסר קשים - שלג, רוחות כפור, ודיור מבודד רחוק מקרובים וחברים. המים בכפר היו מזוהמים והיה הכרח לטהר אותם כדי שיהיו ראויים לשתייה. כבר לאחר כחצי שנה במאסר נפגעה בריאותה. אם לא די בכך, היא הייתה האישה היחידה בכפר, ושוכנה בסמוך לאסירים פליליים אלימים ומסוכנים. היא העידה כי היא ישנה עם סכין מתחת לכר. הסכין נועדה עבורה ולא עבורם.^[1] בתקופת מאסרה הייתה נודל לסמל כ"סירובניקית" וזכתה להדים בדעת הקהל העולמית.

הכפר בסיביר היה מעין כלא פתוח - ללא גדרות, אבל המרחק הרב והתנאים הקשים מנעו קשר עם העולם. עם זאת, היה מותר לבקר אצל האסירים תחת מגבלות שונות. הפיזיקאי יבגני צירלין (היום בן תובל), שהקים באמצע שנות ה-70, את גן הילדים היהודי הראשון במוסקבה, הכיר את נודל מימי פעילותם המשותפת. הוא ביקר אצלה במקום מאסרה חמש פעמים, לאחר מסע ממושך ברכבת, והביא לה ציוד ואספקה, כמו מזון משומר.

בחורף 1979, כחצי שנה לאחר מאסרה, הצליח תובל לצלם את נודל בכלאה במצלמת 8 מ"מ. הדבר היה מנוגד לחוק, ותובל הסתכן במאסר בעצמו. הסרטון שצילם מציג את תנאי הכליאה הקשים בסיביר, וכולל ריאיון מצולם עם נודל, שבו היא מסבירה את הסיבות שהביאו למעצרה.^[1] נודל טענה כי למרות סבלה הרב, היא מאושרת, שכן מאמציה אפשרו לאלפי יהודים לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל.^[1] בנוסף, ניסתה נודל להסביר את הסיבות שהביאו אותה להתנגד ביתר שאת לשלטונות, חרף הסיכון. היא העריכה שרבים מידידיה ראו בפעילותה דבר פזיז, שנבע מחוסר שיקול דעת או מחשבה.^[1]

תובל הצליח להבריח את הסרטון למערב על ידי תייר אנגלי, שנשלח על ידי "קבוצת ה-35". הסרט עבר עריכה, תורגם לעברית ואנגלית והוקרן בארצות הברית ובישראל. כדי להגן על תובל הושמט שם צלם הסרט ולא ניתן לו קרדיט רשמי. עם זאת, השלטונות בברית המועצות, שקיימו מעקב אחר פעילים מתנגדי משטר וצותתו לקווי טלפון, ידעו מי צילם את הסרט. לאחר מספר חודשים תכנן תובל לצלם את אנדרי סחרוב, שהיה אסיר מפורסם נוסף. אנשי הק.ג.ב. גילו זאת והציעו לו לצאת מברית המועצות תוך 3 ימים או להישאר מסורב יציאה לזמן בלתי מוגבל. תובל ואשתו החליטו לצאת עם ילדיהם. הם עלו לחיפה וכך נמנעה מברית המועצות מבוכה נוספת.

מאסרה של נודל והעדויות עליו הצליחו לעורר הדים רבים ברחבי העולם, גם בקרב מנהיגים ומפורסמים, כמו רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר, ושחקני קולנוע, בהם ג'יין פונדה וליב אולמן.^[2]

בתקופת מאסרה הייתה נודל בקשר עם אחותה, אילנה פרידמן, שגרה בישראל, ושעדכנה את התקשורת במצבה.^[2] פרידמן הצטרפה לקבוצות יהודים מרחבי העולם ומישראל שפעלו למען שחרורה של אידה נודל. בשנת 1979, נפגשה פרידמן עם שרת החוץ הקנדית פלורה מקדונלד שפעלה למען נודל, וכן עם רוזלין קרטר, אשתו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר.

בעיתון דבר בשנת 1981, תוארה נודל כ"דמות של גיבורה יהודייה אצילת נפש, שתיכנס ודאי לגלריה הגדולה של גיבורות יהודיות מדבורה הנביאה ועד חנה סנש".

ב-1982, שוחררה נודל לאחר ארבע שנות מאסר. היא ציפתה לקבל אשרת עלייה, בין היתר משום שאסירי ציון רבים אחרים קיבלו אשרה דומה לאחר תקופת מאסרם. אך דבר זה לא התרחש, וגם התייצבותן של דמויות מרכזיות במערב לצדה, והפיכתה לסמל, לא סייעו לה.

לאחר שחרורה, נשלל ממנה היתר המגורים במוסקבה, שבה הייתה לה דירה בבעלותה. אף שבאופן רשמי היא סיימה את ריצוי עונשה, השלטונות המשיכו להתנכל לה. היא ניסתה להתיישב במקומות שונים ברחבי ברית המועצות, ובכולם אסרו עליה השלטונות לגור. שמונה חודשים נאלצה לנדוד, עד שלבסוף הרשו לה להתגורר בעיירה בינדרי במולדובה הסובייטית, סמוך לגבול רומניה. שם הצליחה להשיג דירה חרבה ללא מים וללא שירותים ונאלצה לשפץ אותה. את פרנסתה מצאה בטאטוא רחובות. נודל הייתה אז חולת לב וכליות, וסבלה מקשיים פיזיים. כמו כן הייתה בודדה, מרוחקת מביתה ומבני משפחתה שחיו בישראל. היא קיימה עם אחותה קשר לא סדיר, באמצעות טלפון במשרד הדואר ומכתבים.

גם שקיעתה של ברית המועצות ותהליך הגלאסנוסט, שהביאו לשחרור אסירי ציון רבים בשנת 6–1985 הותירו את נודל מאחור. בשנת 1985 התדרדר מצבה הגופני עוד. היא סבלה ממחלת לב, ומצב הכליות והכבד שלה היה בכי רע. היא לא יכלה לעבוד הלאה בעבודות דחק, ועדיין לא הגיעה לגיל הפנסיה, שעמד בברית המועצות על 55. היא הסתמכה במידה חלקית על משלוחי מזון ששלחה אליה אחותה והייתה מיואשת לגמרי.

ב-15 באוקטובר 1987, כ-16 שנים לאחר בקשת הויזה המקורית,^[2] לאחר מאבק נחוש מטעם גורמים בישראל, במדינות מערביות ובברית המועצות עצמה, למען שחרורה, מאבק שכלל לחצים מטעם ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר ושביתת רעב של יהודים בברית המועצות, שוחררה נודל ועלתה לישראל כשהיא בת 56.

ביתה הראשון בארץ היה ברחובות, ולאחר מכן עברה להתגורר בבית בכרמי יוסף, ביחד עם אחותה אילנה.

היא ביקרה בפומבי ביקורת קשה את קליטת העלייה הרוסית בישראל בכלל, ואת זו הפרטית שלה בפרט. ב-1992 הקימה את ארגון "אם לאם", העוסק בקידום חינוכם של ילדי העולים מרוסיה, בעיקר בקרב מוקדי אוכלוסייה חלשה. הארגון הקים מרכזי למידה לשעות שאחרי בית הספר במקומות כערד, אופקים, שדרות, נתיבות, אשקלון, באר שבע, קריית גת ועפולה.

אידה נודל זוהתה עם חוגי הימין הפוליטי והייתה שותפה למחאה נגד תוכנית ההתנתקות.

בריאיון עיתונאי שעורר הדים ביוני 2005, הביעה תמיכה בתאוריית הקשר על רצח רבין של ברי חמיש.

• אידה נודל, יד בחשכה: אוטוביוגרפיה של אסירת-ציון; מאנגלית: גילה וולף, תל אביב: אור עם, תשנ"ד 1994, (הספר בקטלוג ULI). בשנת 1990, ראה אור באנגלית, והיה לרב-מכר. הספר תורגם לאיטלקית (1993) ועברית (1994).

• ב-1979, פרסמה נעמי שמר שיר לכבוד נודל בעיתון "דבר" בו היא הביעה תקווה כי נודל תשוחרר במהרה ותעלה לישראל.^[2]
• מספר חודשים לפני שחרורה של נודל, יצא סרטו של הבמאי האיטלקי מאורו בולוניני (Bolognini) "להתראות מוסקבה" (אנ'), שבו גילמה ליב אולמן את דמותה.^[6]
• במזכרת בתיה נקרא רחוב על שמה.
• ב-2022 עלתה בתיאטרון הבימה ההצגה "אידה" המספרת את סיפורה של אידה נודל.

נודל הייתה רווקה ללא ילדים. נפטרה ב-14 בספטמבר 2021 בגיל 90,^[7] ונקברה בבית העלמין ירקון.^[8]

נודל נחשבה לאחת מאסירי ציון הוותיקים ביותר.

• רחל גיני, 'איבדה את תואר הגיבורה' (ריאיון עם אידה נודל) נקודה 175 (1994), 32–34.
• גדי בלום וניר חפץ, קליטת עליה - אידה נודל, ישראל לאן - 18 שיחות עם האישים שמעצבים את פני המדינה, ידיעות אחרונות ספרי חמד, תל אביב, 2008, עמ' 219–234

מדיה וקבצים בנושא אידה נודל בוויקישיתוף

• אידה נודל: תצלומים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• אידה נודל, אסירת ציון
• יוסף וקסמן, נבון: "פעילי העליה – החשמונאים של ימינו": "אות שנת ה-30" יוענק לאידה נודל, מעריב, 28 בדצמבר 1978
• נעמי שמר, שבשבת | שלום לך, אידה נודל, דבר, 18 במאי 1979 (שיר)
• אידה נודל: "לא ישברו אותי", דבר, 25 במרץ 1980 (מכתב)
• שיחה טלפונית עם אידה נודל, דבר, 15 ביוני 1980
• דני צדקוני, אידה נודל – מלאך של אסירי ציון, דבר, 26 ביולי 1981
• דנקה הרניש, אידה נודל מאבדת תקווה, דבר, 26 באפריל 1983
• אינגה דויטשקרון ויוסף וקסמן, לאידה נודל אין כתובת בבריה"מ, מעריב, 26 באפריל 1984
• תהילה עופר, שומרת אחותי אנוכי, מעריב, 2 באוגוסט 1984 (ריאיון עם אחותה הצעירה אילנה פרידמן, שעלתה לישראל בראשית שנות ה-70 עם בעלה ובנה)
• גיל יודילוביץ', "שנה טובה" מאידה נודל, מעריב, 18 בספטמבר 1985
• ישעיהו אביעם וגיל יודילוביץ', "אידה נודל: השמועות על עליה – משגעות", מעריב, 31 באוקטובר 1985
• תהילה עופר, אידה נודל נחלשה: אינה יכולה לאחוז בעט, מעריב, 5 בפברואר 1986
• אמיר שואן, עיתון תל אביב, 24 ביוני 2005 (ראיון)
• עופר אדרת, אידה נודל, מסמלי המאבק לעליית יהודי ברית המועצות, מתה בגיל 90, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2021
• אידה נודל (1931-2021), דף שער בספרייה הלאומית