איידס בתאילנד

תאילנד היא מקרה ייחודי מבחינת יחסה למחלת האיידס, בכך שממשלתה מייחסת למלחמה בנגיף חשיבות רבה, ומנהלת תוכנית אפקטיבית למניעה של התפשטות המחלה.

תופעת האיידס הופיעה בתאילנד לראשונה באמצע שנות השמונים, כשהמקרה הראשון תועד רשמית בשנת 1984. עד אז, לפי החוקרת קרלה ואן קרוויג'ק, שחקרה את תופעת האיידס בענף הזנות בבנגקוק ב-1989-1990, נחשבה המחלה למחלה של 'פאראנג' (Farang), מערביים, ואכן מקרי ההדבקות היו מעטים ואפיינו בעיקר זרים שחיו בתאילנד (כמו גם הומוסקסואלים ומשתמשי סמים קשים). הפרלמנט התאילנדי אף הציע להתנות כניסה של זרים למדינה בבדיקת איידס. כתוצאה מכך המודעות למחלה הייתה נמוכה, ואף נפוץ המיתוס, לפיו תאילנדים אינם נושאים את הנגיף.

השינוי ביחס לאיידס חל בתאילנד בתחילת שנות התשעים, או אז החל הדיון בנושא להתפתח באופן מהיר. הדיווח הראשון על התפשטות המחלה הופיע בפברואר 1990 בעיתון ה-"בנגקוק פוסט", שם סופר על עליה חדה במקרי ההדבקות של עובדי ועובדות ענף הזנות, מי שיהפכו בשלב זה לקבוצת סיכון מובילה, בצ'יאנג מאי, צפון תאילנד. בקיץ של אותה שנה, בישראל, פרסם כתב העת "איתנים" דיווח לפיו "הסקר הרשמי האחרון בנושא איידס בתאילנד מורה על מספר משוער של 50,000 נושאי הנגיף במדינה זו. כמו כן טוען הסקר כי הזונות גורמות להתפשטות מהירה של המחלה גם באוכלוסייה ההטרוסקסואלית...". התופעה סיכנה את גברי תאילנד ואת התיירים המערביים. בשלב זה החלה הממשלה התאילנדית לנקוט בצעדים ראשוניים לטיפול בתופעה, אף על פי שבאותו הזמן היא עדיין לא נתפסה כמגפה.

מקרה משמעותי שהביא לשינוי בתפיסה הציבורית והממשלתית של התופעה הייתה הידבקותו של צ'ה-און סוסום, עובד מפעל שנדבק בנגיף ה-HIV כתוצאה מעירוי דם. החשיפה התקשורתית הרבה לה זכו סוסום ואשתו, אשר פוטרו מעבודותיהם כתוצאה מחשיפת הסיפור ב-1987, הפכה אותם לדוגמה אנושית למחלה, וקידמה מאוד את המודעות הציבורית לתופעה, ואת ההבנה כי היא עשויה לפגוע בכל אחד ואחד. עם זאת, בין השנים 1988-1989, עלו אחוזי ההדבקות בקרב משתמשי הסמים ועובדי ענף הזנות בעשרות אחוזים. הדבר התבטא בגלים של הדבקות בקרב לקוחות ענף הזנות, גברי תאילנד, בנות או בני זוגם, וילדיהם.

ב-1991, לאחר הפיכה צבאית, עלה לשלטון ראש הממשלה האזרחי אנאנד פניאראצ'ון, שהעביר את האחריות בנושא האיידס ממשרד הבריאות למשרדו שלו, והפך את המאבק למניעת המחלה וריסון המגפה למטרה לאומית. רק בתקופה זו, שנים לאחר המערב, החלו להופיע בתאילנד פרסומיים ממשלתיים להעלאת המודעות למחלה ותוכניות חינוך. פעיל חשוב במסע ההסברה היה חבר הקבינט התאילנדי מקאיי ויראויידיה, שפיקד על התוכנית המסיבית, במסגרתה שודרו מדי שעה תשדירים להעלאת המודעות במאות תחנות רדיו ארציות ו-6 ערוצי טלוויזיה. מאמצים אלו, לצד חינוך למניעת איידס אשר הפך לחלק מתוכנית הלימודים בכל בתי הספר, ותוכנית "100% קונדום" אשר סיפקה קונדומים בחינם לבתי בושת, פגעו בתדמיתו של ענף הזנות המקומי והביאו לירידה קלה בהגעת תיירים מהמערב, אך הורידו את שיעורי ההדבקות במחלה באופן משמעותי.

תאילנד היא אחת מהמדינות המתפתחות היחידות בעולם, בהן מסע ההסברה הציבורי להעלאת המודעות למחלה הוכיח את עצמו כאפקטיבי ברמה ארצית. תוכנית החינוך למודעות וסקס בטוח הורידה את אחוזי הזנות, העלתה את אחוזי השימוש בקונדומים והורידה משמעותית את מקרי ההדבקות בכלל מחלות המין. מספר הנדבקים באיידס בתאילנד ירד, בזכות שלל פעולות אלו, מ-143,000 בשנת 1991, ל-19,000 בשנת 2003.

גם כיום יותר מאחוז של האוכלוסייה הבוגרת בתאילנד נושא את נגיף ה-HIV או חולה במחלה, ואיידס הפך זה מכבר לאחד מגורמי המוות הנפוצים במדינה. קבוצות הסיכון העיקריות, כיום, הן צעירים ומתבגרים, נרקומנים, הומוסקסואלים, עובדים זרים, ועובדי ענף הזנות. כ-80% ממקרי ההדבקות באיידס בתאילנד הם תוצאה של מגע מיני הטרוסקסואלי, וכשלושה רבעים מהנשאים הם גברים. הפצתן של תרופות לטיפול באיידס בתאילנד הביאה לירידה במקרי המוות כתוצאה מהמחלה, מ-5,020 בשנת 2004, ל-1,640 בשנת 2005.

למרות הצלחתו של המאבק הציבורי באיידס בתאילנד מוסיפה המחלה לתקוף אזורים חלשים וקבוצות סיכון במדינה. בדיווח שפרסם האינטרנשיונל הראלד טריביון, בנובמבר 2005, נאמר כי צמצום התקציב הממשלתי למאבק באיידס, בשילוב עם עליה בדיווחים עדכניים על התנהגות מינית מסוכנת ומקרים של מחלות מין, עשוי להתבטא בעליה מחודשת של תופעת האיידס בתאילנד בשנים הקרובות.

• תיירות מין בתאילנד

• תגר, ד. (1990). "50,000 נושאי נגיף איידס בתאילנד". איתנים, 22, 56.

• הראלד טריביון, Thailand faces new AIDS threat
• UNAIDS, 2006 Report on the Global AIDS Epidemic