איקרית

איקרית (יישוב לשעבר)
إقرت
הכנסייה באיקרית, המבנה היחיד שנותר מהכפר
הכנסייה באיקרית, המבנה היחיד שנותר מהכפר
הכנסייה באיקרית, המבנה היחיד שנותר מהכפר
טריטוריה המנדט הבריטיהמנדט הבריטי המנדט הבריטי
מחוז מחוז הגליל
נפה נפת עכו
שפה רשמית ערבית
תאריך ייסוד המאה ה-16
שטח 24,722 דונם עות'מאני (1945)
גובה 550 מטרים
סיבת נטישה צו צבאי
תאריך נטישה 5 בנובמבר 1948
יישובים יורשים שומרה, אבן מנחם, גורן וגורנות הגליל
דת נוצרים קתולים
אוכלוסייה
 ‑ ביישוב לשעבר 490אומדן סקר הכפרים (1945)
קואורדינטות 33°04′32″N 35°16′31″E / 33.07555556°N 35.27527778°E / 33.07555556; 35.27527778 
אזור זמן UTC +2

איקריתערבית: إقرث או إقرت, בתעתיק מדויק: אִ֫קְרִת' או אִ֫קְרִת) היה כפר ערבי נוצרי בגליל המערבי, שתושביו גורשו ממנו במלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור אליו לאחריה.

תולדות היישוב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזור איקרית הייתה התיישבות קדומה עוד מהתקופה הכנענית. הכפר היה אחד מ-19 הכפרים שנכבשו על ידי פרעה תחותמס השלישי.[1] בתקופת המשנה והתלמוד נמצא במקום היישוב היהודי יוקרת, בו חי ופעל האמורא רבי יוסי דמן יוקרת[2]. הכפר חרב לאחר התקופה הצלבנית, ויושב מחדש במאה ה-16. תושבי הכפר היו נוצרים קתולים, ועסקו בעיקר בחקלאות. לפי סקר הכפרים משנת 1945 נאמדה אוכלוסיית הכפר ב-490 נפשות. שטח הכפר עמד על 24,722 דונם עד מלחמת העצמאות.[3]

ב-31 באוקטובר 1948, במהלך מלחמת העצמאות, נכנס צה"ל לאיקרית במסגרת מבצע חירם ללא קרב. לאחר שבוע דרש צה"ל מהתושבים להתפנות מבתיהם, וזאת במסגרת החלטת הצבא לפנות רצועה ברוחב של 5–15 ק"מ בצד הישראלי של הגבול עם לבנון מכל הכפרים הערביים שנמצאו בה. נציגי הצבא וגורמים פוליטיים ישראלים התחייבו בפני תושבי איקרית כי יוכלו לחזור לכפרם תוך פרק זמן של שבועיים. חלק מתושבי איקרית עברו ללבנון, אך רובם הועברו בנובמבר 1948 דרומה במשאיות של צה"ל לכפר ראמה, המרוחק מכפרם. לאחר תקופה קצרה, ביקשו התושבים מהצבא לממש את הבטחתו, אבל הצבא סירב והתחילה סחבת.

סמוך לשטח שבו שכן הכפר הוקמו המושבים היהודיים שומרה, אבן מנחם וגורן והיישוב גורנות הגליל. חלק מאדמות הכפר הוכרזו כשמורת טבע ועל חלקים אחרים נסללו כבישים. כיום האדמה בסטטוס של אדמה מופקעת ובחזקת מינהל מקרקעי ישראל.

מאבק משפטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1951 החלו העקורים במאבק משפטי שמטרתו מימוש ההבטחה להתיר להם לשוב לכפרם, בג"ץ פסק לטובת שני הכפרים ודרש מהממשלה להחזיר אותם לבתיהם, אך בסוף אותה שנה הרס צה"ל את מבני הכפר[4].

בשנת 1962 דווח שחלק קטן מעקורי איקרית הגיעו להסדר עם המדינה שעל פיו קיבלו בין 4,000–5,000 לירות פיצויים ועברו לגור בחיפה או בתרשיחא[5]. במשך השנים הוקמו ועדות שרים והתושבים ניהלו משא ומתן עם כל ממשלות ישראל לדורותיה. בשנת 1992 מינה ראש הממשלה יצחק רבין את שר המשפטים דאז, דוד ליבאי לראשות ועדה. הוועדה פרסמה את המלצותיה בפני הממשלה בשנת 1995 והן היו בעד החזרת תושבי שני הכפרים לחלק מאדמותיהם. הוועדה אף המליצה לממשלה להשתתף בהוצאות הקמת ובניית הכפרים מחדש ולפצות את התושבים על התקופה שחלפה מאז. לאחר מכן התושבים הגישו הסתייגויות לגבי ההצעות אך הממשלה לא דנה איתם בנושא. בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, וממשלות הימין סירבו לאמץ את ההמלצות של ועדת השרים.

צאצאי התושבים כיום

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – עקורי איקרית ובירעם

לאורך כל השנים חלק מהעקורים דואגים לתחזק את בית העלמין של הכפר ואת כנסייתו, שנותרה על תילה למרות הרס בתי הכפר, וממשיכים בשימור הקשר עם אדמות משפחותיהם ובמאבק המשפטי למען השיבה. בשלהי שנות השבעים של המאה ה-20, חזרו התושבים לקבור את יקיריהם בבית העלמין של איקרית, מסורת שנמשכת עד היום.

תושבי הכפר איקרית גרים בשלושה ריכוזים; חיפה, ראמה וכפר יאסיף. בשנת 2010 הם מנו 1,600 נפשות. הקהילה ממשיכה לקיים חיי קהילה למרות הפיזור הגאוגרפי: בכנסיית הכפר נערכת תפילה בכל שבת ראשונה של החודש, בחגים ובמועדים, וצאצאי הכפר מקיימים את החתונות של בני הקהילה בכנסייה, וכך גם ההטבלות של התינוקות. חלק נוסף מהפעילות של התושבים הוא הקייטנה השנתית שהפכה למסורת מזה 18 שנים. בקיץ 2012, חלק מצעירי הכפר (כ-20 במספרם) החליטו להישאר לאחר תום הקייטנה ולנהל את חייהם מהשטח של הכפר כחלק מהמאבק המתמשך.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איקרית בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ רפיק נג'אר ושוקרי עראף, ההיסטוריה והאדם, פסוטה
  2. ^ ברוך שראל (עריכה), כל מקום ואתר, משרד הביטחון – ההוצאה לאור והוצאת כרטא, עמוד 39.
  3. ^ סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל
  4. ^ תלונות הערבים מבמת הכנסת, הארץ, 17 בינואר 1952
  5. ^ הסדר עם חלק מעקורי איקרית, דבר, 12 באוקטובר 1962