אמנת ברצלונה

אמנת ברצלונה
The Barcelona Convention for the Protection of the Marine Environment and the Coastal Region of the Mediterranean

מפת המדינות החתומות על אמנת ברצלונה
נושא	איכות הסביבה
מטרה	הגנה על הים התיכון מפני זיהום
חותמים	22 מדינות
מתווכים	האומות המאוחדות
תאריך כניסה לתוקף	16 בפברואר 1976

אמנת ברצלונה היא אמנה בינלאומית שנועדה להגנה על הים התיכון מפני זיהום מים, ונחתמה ב-16 בפברואר 1976^[1]. בינואר 1978 אשררה ממשלת ישראל את האמנה^[2]. היא חודשה והפכה ביוני 1995 לאמנה לשמירה על הסביבה הימית וחופי הים התיכון.

האמנה מהווה את המסגרת המשפטית והחוקית לביצוע תוכנית הפעולה לים התיכון (The Mediterranean Action Plan - MAP) שאומצה ב-1975 ביוזמת התוכנית הסביבתית של האו"ם, ושעיקרה הוא הגנה על סביבת אגן הים התיכון.

אמנת ברצלונה נועדה לשמש כאמצעי שיאפשר מעקב ופיקוח שוטפים על מצב הים התיכון, זיהוי בעיות סביבתיות קיימות ומקורן. האמנה מחייבת את המדינות החברות בה לנקוט את כל האמצעים הדרושים על מנת לצמצם את זיהום הים ולהגן על הסביבה הימית.

• למנוע, לצמצם, להילחם ובמידת האפשר לסלק את הזיהום באזור הים התיכון.
• להשיג את המטרה של פיתוח בר קיימא, תוך התחשבות מלאה בהמלצות הוועדה הים התיכון לפיתוח בר קיימא (MCSD), הגוף המייעץ שהוקם במסגרת סעיף 4 לאמנה.
• להגן על הסביבה ולתרום לפיתוח בר קיימא:
  • על ידי יישום עקרון הזהירות המונעת וכי המזהם צריך לשלם
  • על ידי ביצוע תסקירי השפעה על הסביבה
  • על ידי קידום שיתוף פעולה בין מדינות בהליכי יצירת תסקירי השפעה על הסביבה.
• לקדם ניהול משולב של אזורי החוף, תוך התחשבות בהגנה על אזורים בעלי עניין אקולוגי ונופי ושימוש רציונלי במשאבי טבע. במטרה להחיל את האמנה והפרוטוקולים שלה:
  • על ידי אימוץ תוכניות ואמצעים עם מועדים מוגדרים להשלמה.
  • על ידי שימוש בטכניקות הטובות ביותר הקיימות ובשיטות הסביבתיות הטובות ביותר.
• לגבש ולאמץ פרוטוקולים הקובעים אמצעים, נהלים ותקנות מוסכמים ליישום האמנה.
• לקדם, במסגרת הגופים הבינלאומיים הרלוונטיים, צעדים הנוגעים ליישום תוכניות פיתוח בר קיימא ושמירה על איכות הסביבה, שימור ושיקום ומשאבי הטבע של הים התיכון.

המדינות החתומות על האמנה התחייבו לנקוט באמצעים ספציפיים:

• נגד זיהום עקב השלכת פסולת מספינות ומטוסים
• נגד זיהום עקב פריקת מזהמים מאוניות,
• נגד זיהום הנגרם כתוצאה מחיפושי נפט וגז וניצול של המדף היבשתי, קרקעית הים ותת הקרקע שלו,
• נגד זיהום יבשתי,
• לשתף פעולה באירועי זיהום המביאים למצבי חירום,
• להגן על המגוון הביולוגי,
• לפעול נגד זיהום עקב תנועות חוצות גבולות של פסולת מסוכנת ולסילוקן,
• לנטר את הזיהום,
• לשתף פעולה במדע וטכנולוגיה
• להחיל חקיקה סביבתית, וכן
• להקל על נגישות הציבור למידע ושיתוף הציבור.

אלבניה, אלג'יריה, בוסניה והרצגובינה, קרואטיה, קפריסין, האיחוד האירופי, מצרים, צרפת, יוון, ישראל, איטליה, לבנון, לוב, מלטה, מונקו, מרוקו, סלובניה, ספרד, סוריה, תוניסיה וטורקיה.

עם הקמת הרשות הפלסטינית היא קיבלה מעמד של משקיפה בנוגע לאמנה. בדצמבר 2017, בעקבות הכרת דונלד טראמפ בירושלים כבירת ישראל, ביקשה הרשות להצטרף ל-22 אמנות בינלאומיות כאות מחאה, בהם "אמנת ברצלונה"^[3].

בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 החלו מדענים להזהיר מפני הזיהום ההולך וגובר של הים התיכון, מביוב, פסולת עירונית, זיהומי נפט ושפכים תעשייתיים^[4]. זיהום שעלול להביא להכחדה של כל בעלי החיים הימיים בים התיכון^[5]. בשנות ה-90 הפך גם הזיהום משקיות ניילון ופלסטיק לבעיה קריטית^[6].

בנובמבר 1971 העלה השר יגאל אלון יוזמה לוועידה בינלאומית למניעת זיהום בים התיכון^[7]. בקיץ 1972 התכנסה הוועידה הבין־פרלמנטרית השנייה של האו"ם לענייני איכות הסביבה בווינה, ובתום הוועידה התקבלה החלטה שעלתה ביוזמת נציגי ישראל, חברי הכנסת מרדכי סורקיס ויוסף תמיר, לשיתוף פעולה בינלאומי נגד זיהום הים התיכון. כל נציגי המדינות שהשתתפו בוועידה תמכו בו, כולל מדינות ערב^[8]. ב-29 במרץ 1974 התכנסה ברומא ועידה בין־פרלמנטרית של 14 מדינות השכונות לחופי הים התיכון במטרה לדון בדרכים להצלת הים־התיכון^[9].

ב-2 פברואר 1976 נפתחה ועידה נוספת בברצלונה, שבסופה נחתמה "אמנת ברצלונה"^[10].

בפברואר 1977 נערכה ועידה באתונה, בה הוסכם על איסור הזרמת חומרים רעילים לים התיכון^[11].

בינואר 1978 נערכה ועידה במונטה קרלו, בה הוסכם על איסור הזרמת שפכים לא מטוהרים לים התיכון^[12].

בנובמבר 2001 נערכה שוב ועידה במונטה קרלו, בה, מלבד נציגים רשמיים של המדינות השונות, השתתפו בו גם נציגי ארגונים סביבתיים שונים כמו "גרינפיס", וכמה נפגעי הזיהום הסביבתי שפשה בים התיכון. בוועידה הוחלט לנקוט סדרה של פעולות כדי למנוע את זיהום הים. אחת ההחלטות המרכזיות שהתקבלו, היא לקדם תוכנית אסטרטגית למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים. על פי תוכנית זו, עד שנת 2003 תערוך כל מדינה מסביב לים רשימה של גורמים המזהמים את הים, ותציג תוכנית פעולה לטיפול במוקדים אלה. זאת, מתוך כוונה למנוע באופן מוחלט הזרמה של חומרים רעילים אל הים עד שנת 2025^[13].

במאי 2005 נערכה ועידה לציון 30 שנה להשקת "תוכנית הפעולה לים התיכון". בוועידה צוין כי ברוב מדינות הים התיכון עדיין מזרימים כמויות גדולות של שפכים לא מטוהרים אל הים, למעט מדינות האיחוד האירופי וישראל, שמטהרות או מטפלות ברוב השפכים לפני הזרמתם לים^[14]. בנובמבר 2005 נערך בעיר החוף הסלובנית פורטורוז' המפגש ה-14 של המדינות החתומות על אמנת ברצלונה. על פי הנתונים שהוצגו בוועידה, מתוך 601 ערי חוף בים התיכון עם אוכלוסייה של יותר מעשרת אלפים תושבים, רק לשני שלישים יש מתקנים לטיהור שפכים^[15].

בתחילת 2011 נכנס לתוקף פרוטוקול להגנת הים מפני זיהום הנוצר על ידי קידוחים לחיפושי גז ונפט, שאושר במסגרת אמנת ברצלונה. עם זאת הקרן העולמית לשימור חיות הבר הזהיר כי קידוחי הגז מול ישראל יפגעו בחי הימי^[16].

בפברואר 2022 פרסם העיתון "גלובס" תחקיר עיתונאי לפיו נוהגים כלי שיט של חיל הים, לפני ההגעה לנמל, לפורק למים מי שיפוליים הכוללים דלקים ושמנים מזהמים, בניגוד למחויבות של ישראל לפי "אמנת ברצלונה" למנוע זיהום מסוג זה^[17].

מדיה וקבצים בנושא אמנת ברצלונה בוויקישיתוף

• יהודה פרדיס, ימיו האחרונים של הים התיכון, מעריב, 5 באוגוסט 1977
• צפריר רינת, ישראל חתומה על אמנת ברצלונה להגנת הים התיכון, אך עדיין יש זיהומים, באתר הארץ, 30 בינואר 2003
• צפריר רינת, כמחצית מהערים לחופי הים התיכון עדיין מזרימות אליו שפכים לא מטוהרים, באתר הארץ, 21 במאי 2003
• צפריר רינת, חוף מבטחים, באתר הארץ, 22 בינואר 2015