אנדרו סאריס
 | |
| לידה | 31 באוקטובר 1928 ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה | 20 ביוני 2012 (בגיל 83) ניו יורק, ארצות הברית |
| מדינה | ארצות הברית |
| מקום לימודים | אוניברסיטת קולומביה |
| שפות היצירה | אנגלית |
| בן או בת זוג | Molly Haskell |
| פרסים והוקרה | מלגת גוגנהיים |
| אתר רשמי | |
  | |
אנדרו סאריס (באנגלית: Andew Sarris; 31 באוקטובר 1928 – 20 ביוני 2012) היה מבקר קולנוע אמריקאי. מהתומכים המובהקים של "תאוריית האוטר" בקולנוע, וטובע המונח.[1]
קורות חייו וקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סאריס נולד בברוקלין, ניו יורק, לזוג מהגרים יוונים, תמיס (שם משפחתה המקורי קטוולוס) וג'ורג' אנדרו סאריס, וגדל באוזון פארק, קווינס. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת קולומביה ב-1951. הוא ידוע כמי שהפך את תאוריית האוטר לפופולרית בארצות הברית וכמי שטבע את המונח במאמרו מ-1962, "הערות לגבי תאוריית האוטר" ("Notes on the Auteur Theory"). מקור התאוריה בכתביהם של מבקרי "מחברות הקולנוע", והיא גורסת כי הסרט הוא בראש ובראשונה יצירה אישית של הבמאי.
סאריס חיבר בשנת 1968 את הספר רב-ההשפעה "The American Cinema: Directors and Directions 1929-1968" ("הקולנוע האמריקני: במאים ובימויים 1929-1968"), ניתוח דוגמטי של אסופת סרטים מעידן הקול, מסודרים לפי במאי. הספר השפיע על מבקרי קולנוע רבים אחרים וסייע בהעלאת המודעות לתפקידו של הבמאי ביצירת הסרט, ובפרט את המודעות לתאוריית האוטר. בספר The American Cinema מציין סאריס את ה"פנתיאון" של מי שלדעתו מהווים את 14 הבמאים הגדולים ביותר שפעלו בארצות הברית; הרשימה כוללת את הבמאים האמריקנים רוברט פלאהרטי, ג'ון פורד, ד.וו גריפית', הווארד הוקס, באסטר קיטון ואורסון ולס; הגרמנים פריץ לאנג, ארנסט לוביטש, פרידריך וילהלם מורנאו, מקס אופולס ויוזף פון שטרנברג; הבריטים צ'ארלס צ'פלין ואלפרד היצ'קוק; והצרפתי ז'אן רנואר. הוא ציין גם במאים מהשורה השנייה והשלישית של הבמאים הטובים ביותר, שמערכם הוריד, למשל בילי ויילדר, דייוויד לין וסטנלי קובריק. בספרו משנת 1998 "You Ain't Heard Nothing Yet: The American Talking Film, History and Memory 1927-1949" ("עוד לא שמעת כלום: הסרט המדבר האמריקאי, היסטוריה וזיכרון 1927-1949") שדרג את דירוגו של בילי ויילדר, כלל אותו בדרג ה"פנתיאון" והתנצל על הביקורת הקשה שהפגין כלפיו ב-The American Cinema.[2]
במשך שנים רבות כתב עבור המגזינים NY Film Bulletin ו-The Village Voice. במהלך שנים אלו נחשב יריבהּ של המבקרת פאולין קייל (Pauline Kael), מבקרת-על אחרת שהייתה ממבקרי תאוריית האוטר, ביקורת שהביעה במאמרה "Circles and Squares" ("עיגולים וריבועים").
בספר "For the Love of Movies: The Story of American Film Criticism" ("בשל אהבת הסרטים: הסיפור של ביקורת הקולנוע האמריקנית") ישנו דיון מעמיק בקריירה של סאריס, שמתחיל בתיאור של מבקרים שונים כיצד הביא סאריס את תאוריית האוטר לארצות הברית מצרפת, ולאחר מכן תיאור בידי סאריס עצמו שמסביר כיצד יישם את התאוריה בביקורת שלו לסרט "פסיכו" בבימויו של אלפרד היצ'קוק. סאריס אף התייחס ליריבות רבת-השנים שלו עם פאולין קייל, שלדבריו הביאה באופן מוזר לכך ש"עשינו אחד את השני. יצרנו אמנות הנמקה קולנועית."[3]
הוא המשיך לכתוב באופן קבוע ביקורת קולנוע בעבור המגזין The New York Observer עד לשנת 2009, ושימש פרופסור לקולנוע באוניברסיטת קולומביה, שבה רכש את השכלתו - הוא לימד קורסים בהיסטוריה של הקולנוע הבינלאומי, בקולנוע אמריקאי וקורסים על אלפרד היצ'קוק, עד לפרישתו בשנת 2011. סאריס נמנה עם מייסדי איגוד המבקרים האמריקני המאגד מבקרי קולנוע. מבקרי קולנוע רבים ציינו אותו כמי שהיה לו השפעה על הקריירה שלהם, ובהם ג'יי. הוברמן (J. Hoberman),[4] קנת' טוראן (Kenneth Turan),[5] ארמונד ויית' (Armond White),[6] מייקל פיליפס (Michael Phillips) ואיי.או. סקוט (AO Scott).[7]
סאריס היה נשוי למבקרת הקולנוע מולי האסקל (Molly Haskell). השניים נישאו ב-1969.[1]
ביקורת עליו
[עריכת קוד מקור | עריכה]השיטה שבה בחר סאריס לדרג במאים בספרו The American Cinema ספגה ביקורת ונטען כלפיה שהיא אליטיסטית וסובייקטיבית. במאים שלא נכנסו ל"פנתיאון" סווגו תחת קטגוריות שונות, בעלות כותרות מזלזלות פחות ויותר: "הצד הזנוח של גן עדן", "הטובים של השוליים", "פחות ממספק", "חביב במקצת", "רצינות מאולצת", "מוזרויות", "במאים של הצלחה אחת, וחדשים בעסק", "דורשים התעמקות נוספת", "פנו מקום לליצנים!" ו"שונות".[8]
מבקרי תאוריית האוטר הדגישו פעמים רבות את הטבע ה"דוגמטי" שלה. סאריס נודע במאמרו "הערות על תאוריית האוטר" כמהפכן וחלוץ, ובספרו The American Cinema הוא מגן על עצמו ואומר כי "המאמר נכתב במה שאני תפסתי כסגנון צנוע, ניסיוני וראשוני, זו בהחלט לא הייתה אמורה להיות המילה האחרונה שנכתבת בנושא".[8] בנוסף, אמר כי אין לתפוס את תאוריית האוטר כתאוריה כלל, אלא כ"אוסף של עובדות, תזכורת להחייאה של סרטים, לגאולה של ז'אנרים ולגילוי מחדש של במאים".[9]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אנדרו סאריס
אנדרו סאריס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אנדרו סאריס, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)- יאיר רוה, אנדרו סאריס, 1928-2012, בבלוג הקולנוע "סינמסקופ", 22 ביוני 2012
- ארכיון ביקורות מאת סאריס, באתר New York Observer (באנגלית)
- רשימות 10 הסרטים הטובים ביותר שכתב סאריס: 1958-2006 (באנגלית)
- Michael Powell, A Survivor of Film Criticism’s Heroic Age, New York Times, July 9, 2009 - פרופיל/ראיון עם סאריס (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Powell, Michael (20 ביוני 2012). "Andrew Sarris, Film Critic, Dies at 83". The New York Times. נבדק ב-24 ביולי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Andrew Sarris You Ain't Heard Nothing Yet: The American Talking Film, History and Memory 1927-1949, New York: Oxford University Press, 1998, p.324-34, 328
- ^ For the Love of Movies: The Story of American Film Criticism at the TCM Movie Database
- ^ J. Hoberman (2005-10-18). "Get Reel". Village Voice. נבדק ב-2011-02-23.
- ^ "Sight & Sound; Critics On Critics". BFI. 2010-03-25. אורכב מ-המקור ב-2012-05-22. נבדק ב-2011-02-23.
- ^ "THE CRITIC- Filmmaker Magazine - Winter 2004". Filmmaker Magazine. אורכב מ-המקור ב-2012-07-28. נבדק ב-2011-02-23.
- ^ Andrew Sarris: 1928-2012, by ckckred, Cinematic - A Blog about Movies and Television, June 22, 2012
- ^ 1 2 Sarris, Andrew. The American Cinema. New York: Dutton, 1968.
- ^ Sarris, Andrew. Quoted in Kent Jones “Hail the Conquering Hero: Andrew Sarris Profiled.” Film Comment Magazine Online Accessed 10 October 2012.