אנה וינטור

אנה וינטור
Anna Wintour
לידה 3 בנובמבר 1949 (בת 74)
המפסטד, לונדון רבתי, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
השכלה
תקופת הפעילות מ-1975
מעסיק הוצאת קונדה נאסט, הרודס, Oz, הרפרס בזאר, Biba, ניו יורק, House & Garden, ווג, Viva עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Shelby Bryan (2004–2020) עריכת הנתון בוויקינתונים
Shelby Bryan (1999–?)
Michel Esteban
פירס פול ריד
Richard Neville
Nigel Dempster
ביל ניי עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Charles Shaffer, Katherine Shaffer עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס המהגרים הגדול (2010)
  • גבירה מפקדת במסדר האימפריה הבריטית (2017)
  • פרס CFDA למפעל חיים (2003)
  • קצינה במסדר האימפריה הבריטית
  • אבירה בלגיון הצרפתי עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
וינטור בסתיו 2007, בתצוגה של אן קליין

דיים אנה וינטור (באנגלית: Dame Anna Wintour; נולדה ב-3 בנובמבר 1949) היא אשת עסקים, ידוענית, עורכת אופנה בריטית-אמריקאית, עורכת ראשית של מגזין ווג האמריקאי, משרה בה היא מחזיקה מאז שנת 1988. חברת מסדר האימפריה הבריטית. היא החלה להתעניין באופנה בהיותה נערה. אביה, צ'ארלס וינטור, שהיה העורך של ה-Evening Standard, נהג להיוועץ בה מדי פעם איך לעצב את עטיפות העיתון על מנת שיתאימו לנוער של שנות השישים בלונדון. לאחר שנשרה מבית הספר בגיל 16, היא החלה את הקריירה שלה ככתבת אופנה. במסגרת הקריירה היא חצתה את האוקיינוס האטלנטי ועבדה בכתבי העת New York ו-House & Garden. היא שבה לארץ הולדתה למשך שנה ועבדה בווג הבריטי ואחרי כן מונתה לעורכת הווג האמריקאי, בסניף המגזין בניו יורק. היא הקימה עסק יציב, הצלחה שהביאה אותה למעמד נכבד בתעשיית האופנה. ב-2011 עוטרה באות לגיון הכבוד הצרפתי.[1]

בדומה לקודמתה, דיאנה פרילנד, הפכה וינטור לאייקון אופנה.

משפחתה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנה וינטור נולדה בלונדון, אנגליה שבממלכה המאוחדת למשפחה מרקע נוצרי. אביה, צ'ארלס ור וינטור (Charles Vere Wintour)‏ (1917–1999), חבר מסדר האימפריה הבריטית, בנו של מייג'ור-גנרל פיצג'רלד וינטור,[2][3] היה עורכו של העיתון Evening Standard, אמה הייתה אשתו הראשונה, אלינור (נוני) טרגו בייקר, בתו של פרופסור למשפטים מאוניברסיטת הרווארד, אותה נשא לאישה ב-1940, הם התגרשו ב-1979. היא נקראה על שם סבתה מצד אמה, אנה (גילקיסון) בייקר, בתו של סוחר מפנסילבניה.[4] אמה החורגת היא אודרי סלוטר (Audrey Slaughter), עורכת כתב עת שיסדה מגזינים כמו Honey and Petticoat.[5] ליידי אליזבט פוסטר, דוכסית דבונשיר, בת המאה ה-18, הייתה אמה של סבתה של סבתה וסר אוגוסטוס ור פוסטר, הברון הרביעי והאחרון (1873–1947) היה אב-דודה.[6]

לווינטור שלושה אחים, שהם בין החיים כעת: מנהל מועצת Gravesham Borough Council;[7] נורה הילרי וינטור, לשעבר סגן המזכ"ל של Public Services International בז'נבה שווייץ ופטריק וינטור, שהחל ככתב לענייני איגודים מקצועיים בגארדיאן ב-1983 והתקדם למשרת העורך הפוליטי, בתחילה ב-האובזרבר ואחרי כן בגארדיאן ב-2006.[8] אחיה הבכור, ג'רלד ג'קסון וינטור, נפטר בהיותו ילד ב-1951 בתאונה, כשמכונית פגעה בו בזמן שרכב על אופניים לבית הספר.[9]

שנותיה הראשונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינטור למדה בבית הספר לבנות North London Collegiate School, שם היא התמרדה נגד קוד הלבוש באוספה את החצאית שלה.[10] בגיל 14 אימצה לה תסרוקת Bob, תספורת שהייתה מאז סימן ההיכר שלה.[11] היא החלה להתעניין באופנה כצופה קבועה בתוכנית "Ready Steady Go!‎" של קתי מקגוון (Cathy McGowan) ואביה נועץ בה כששקל איך להגדיל את אחוז הקוראים בקרב בני הנוער.[12] בגיל העשרה היא החלה לצאת עם גברים מבוגרים ובעלי קשרים. בגיל 15, היא ניהלה רומן קצר עם הסופר פיר פול ריד (Piers Paul Read), אז בן 24.[13] בשנות העשרה המאוחרות שלה, היא החלה לצאת עם כתב הרכילויות נייג'ל דמפסטר (Nigel Dempste) והרבתה להסתובב עמו בחוגי החברה הלונדונית הגבוהה.[14] חבר התלוצץ עליה ואמר: "היא תלך גם לאירוע ההשקה של מעטפה."[15]

קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאופנה לעיתונאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלס וינטור סידר לבתו את עבודתה הראשונה, בבוטיק Biba הידוע, בעת היותה בת 15.[16] בשנה שלאחר מכן, היא נשרה מ-North London Collegiate. וינטור בחרה לא ללכת לקולג' ובמקום זאת נכנסה לתוכנית הדרכה בהרודס. לפי בקשת הוריה, היא גם למדה עיצוב אופנה בבית הספר הסמוך, אולם נשרה מהר מאוד, באומרה: "או שאתה יודע לעצב או שלא."[17] היא המשיכה לצאת עם גברים מבוגרים ומקושרים, בעת ההיא עם פיטר גיטרמן (Peter Gitterman), בנו החורג של גאורג שולטי, מנצח התזמורת הפילהרמונית של לונדון.[18] בן-זוג אחר שלה, הסופר ריצ'רד נוויל (Richard Neville), עורכו של כתב העת הפופולרי והשנוי במחלוקת Oz, הציג בפניה לראשונה הפקת מגזין והיא הרבתה להסתובב במשרדי המגזין.[19]

היא נכנסה לתחום עיתונאות האופנה ב-1970 כשכתב העת Harper's Bazaar התמזג עם Queen והפך ל-Harper's & Queen, והמגזין החדש היה זקוק לעוזרי עורך.[20] בעת היותה שם, היא דאגה שעמיתיה לעבודה ידעו שהיא מעוניינת להתמנות בסופו של דבר לעורכתו של ווג.[21] היא גילתה את הדוגמנית אנאבל הודין, חברתה לשעבר מהכיתה בצפון לונדון, והשתמשה בקשרים שבנתה על מנת לבצע תצלומים מרשימים ונועזים, אותם צילם פעמים רבות הלמוט ניוטון וצלמים מובילים אחרים.[22] צילום אחד, שקיבל השראה מעבודותיהם של פייר-אוגוסט רנואר ואדואר מאנה בהשתמשה בדוגמניות שנעלו מגפי גו-גו.[23] היא עזבה את כתב העת ב-1975, אחרי שהיו לה חילוקי דעות מתמשכים עם העורך החדש מין הוג (Min Hogg), שהיא רצתה את משרתו לעצמה,[24] ועברה לגור בניו יורק עם בן זוגה, העיתונאי הפרילאנסר ונער השעשועים ג'ון בראדשואו (Jon Bradshaw).[25]

ניו יורק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינטור מונתה לעורכת אופנה זוטרה במגזין Harper's Bazaar בעיר ניו יורק ב-1975.[23] התצלומים החדשניים שהיא הכניסה לעיתון הביאו אותה לעימות עם העורך טוני מזולה, והיא פוטרה לאחר תשעה חודשים, אם כי היא טענה תכופות שהיא עבדה שם זמן רב יותר.[26] במהלך התקופה הזו הציג בפניה אחד מידידיו של בראדשואו את בוב מארלי והיא נעלמה איתו למשך שבוע.[27]

לאחר חודשים אחדים, בראדשואו סייע לה להשיג את המשרה הראשונה שלה כעורכת אופנה, בכתב העת Viva, מגזין למבוגרים אותו ייסדה קתי קיטון (Kathy Keeton), שהייתה אז אשתו של המוציא לאור של מגזין פנטהאוז בוב גוצ'יונה. נדיר שהיא הודתה שעבדה שם בשל הקשרים הללו.[28] הייתה זו המשרה הראשונה שעלה בידה לשכור עוזר אישי, ובאותה משרה יצא לה שם של בוסית תובענית וקשוחה.[29]

כשגוצ'יונה סגרה את המגזין הבלתי רווחי בשלהי 1978, אחרי שווינטור עבדה שם קרוב לשנתיים, היא החליטה לקחת פסק זמן מהענף. היא סבלה מפרידה קשה מבראדשואו, ויצאה לזמן קצר עם אריק איידל.[30] לאחר מכן היא ניהלה רומן עם המפיק המוזיקלי הצרפתי מישל אסטבן, היא חילקה איתו את זמנה בין פריז לניו יורק.[31]

השיבה להוצאה לאור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינטור שבה לעבוד ב-1980, ירשה את אלזה קלנש (Elsa Klensch) כעורכת אופנה בכתב עת חדש לנשים בשם Savvy.[32] הוא יועד לפנות לנשות קריירה שנוהגות לבזבז את כספן בעצמן,[33] הקוראת וינטור תשים לעצמה למטרה מאוחר יותר להיות עורכתו של הווג.

בשנה שלאחר מכן, היא מונתה לעורכת אופנה של המגזין New York.[23] כתב העת משופע באופנה וצילומי אופנה בהם היא השקיעה שנים רבות והללו סוף סוף לכדו את תשומת הלב של גורמים בתעשייה, היא נהפכה לחביבתו של העורך אדוארד קוזנר (Edward Kosner). הוא לפעמים שינה חוקים נוקשים מאוד עבורה, בהרגיזו את יתר הצוות. הוא פרסם את עבודתה על חלקים שונים של המגזין והיא למדה דרך עבודתה על העטיפה שבה כיכבה רייצ'ל וורד, באיזו קלות ידוענים מוכרים עיתונים.[34]

עמית לשעבר ארגן לה ריאיון עם עורכת הווג גרייס מיראבלה (Grace Mirabella). הריאיון הסתיים מהר ווינטור החליטה שהיא מעוניינת להשיג את משרתה של מיראבלה.[35]

קונדה נאסט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היא החלה לעבוד בווג כשאלכס ליברמן (Alex Liberman), עורך ההפקה של Condé Nast, המוציא לאור של ווג, הציע לווינטור משרה שם ב-1983. לבסוף היא קיבלה את ההצעה לאחר התמקחות שבמהלכה היא דאגה שתוכפל המשכורת שהוצעה לה.[36]

ניתן לה התואר החדש שהומצא: "מנהלת יצירתית" (Creative director).[36] מאחר שתחומי האחריות שלה לא הוגדרו בבירור, היא שינתה תכופות אלמנטים בכתב העת בלי ליידע את מיראבלה, מה שגרם לחיכוך בין וינטור לחברי המערכת האחרים.[37] באותה תקופה היא החלה לצאת עם פסיכיאטר הילדים דייוויד שאפר (David Shaffer), מכר מלונדון, המבוגר ממנה ב-13 שנים. הוא העניק לה תמיכה רגשית רבה במהלך תקופה קשה ולחוצה של הקריירה שלה.[38] הם נישאו בספטמבר 1984.[39]

היא נכנסה להריון ממנו זמן קצר לאחר מכן, ושנה לאחר הנישואים בחרו בה קונדה נאסט להחליף את העורכת הוותיקה ביאטריקס מילר.[40] היא נכנסה לתפקידה באפריל 1986, זמן קצר לאחר שילדה את בנה, צ'ארלי.[39] בעלה נשאר בניו יורק, הוא עסק בפרויקט מחקר על התאבדות בני נוער,[40] והחברה שילמה עבור ביתה בעיר, האומנת שלה, ועבור טיסות תכופות במטוס הקונקורד עבור השתיים.[41]

היא שינתה באופן מהותי את הווג הבריטי, הובילה אותו ממסורת אקסצנטרית לכיוון שהיה מותאם יותר לאופי כתבי העת האמריקאיים, תוך שהיא שואלת את אידיאל הקורא שלה ממגזין ה-Savvy. "יש סוג חדש של אישה שם בחוץ," אמרה בריאיון לעיתון הוותיק של אביה, ה-Evening Standard. "היא מעוניינת בעסקים ובכסף. אין לה כבר זמן לעשות קניות. היא מעוניינת לדעת מה, למה, איפה ואיך."[32] היא החליפה חברי מערכת רבים ושלטה ביד חזקה יותר על כתב העת מאשר עשתה זאת העורכת הקודמת, וזכתה בשל כך לכינוי: "וינטור הגרעינית".[42] העורכים שנותרו בתפקידם החלו להתייחס לתקופה הזו כאל: "תקופת וינטור הבלתי מסופקת." "היו אלה חיים שונים לחלוטין מכפי שהיכרנו אותם," אמרה ליז טיבריס, שקיוותה שהמשרה תהיה שלה.[43]

טיבריס השיגה את המשרה באמצע שנת 1987 - כשווינטור שבה לניו יורק ליטול פיקוד על המגזין House & Garden. התפוצה שלו השתרכה אחרי Architectural Digest,[44] והחברה נתנה לה יד חופשית לעשות מה שהיא יכולה כדי לשפר זאת. בדומה לכך שבווג הבריטי היא ביצעה שינויים קיצוניים בצוות ובחזות. "היא הרסה את House & Garden תוך יומיים," התלונן העורך המפוטר, בהתייחסו לכך שהיא הוציאה מן העיתון תצלומים ומאמרים שנאמדו בשני מיליוני דולרים בשבוע הראשון שלה בעיתון.[45] היא הכניסה כל כך הרבה תצלומי אופנה ברחבי העיתון שהוא נודע כ-House & Garment, ומספיק ידוענים כדי שיתייחסו אליו כ-Vanity Chair בתוך התעשייה.[46] לשינוייה של וינטור הייתה השפעה שלילית על המגזין. כשהשם על העטיפה קוצר לראשי התיבות "HG" במרץ 1988, מנויים ותיקים רבים חשבו שהם קיבלו מגזין חדש והניחו אותו בצד עד שהדבר האמיתי יגיע.[44] רובם ביטלו את המנוי שלהם לבסוף, ובעוד שכמה מפרסמי אופנה הצטרפו, רוב מפרסמי המגזין המסורתיים משכו את פרסומיהם.[47]

לאחר עשרה חודשים, קונדה נאסט ביצעו מהלך שהיא ציפתה לו מזה זמן רב ונתנו לה את המשרה לה היא ציפתה מאז שנת 1971: עורכת הווג. תחת מיראבלה, המגזין התמקד יותר בסגנון חיים באופן כללי ופחות באופנה.[46] גורמים בתעשייה חששו שתפוצתו עומדת לרדת ביחס למהדורה האמריקאית של כתב העת Elle[46] שהגיע מצרפת ב-1985.[32] מלבד שינויים מסיביים במצבת כוח האדם, הותירה וינטור את חותמה הראשוני בשינוי שהנהיגה בסגנון תמונות העטיפה. בעוד שמיראבלה העדיפה תצלומי ראש של דוגמניות נודעות, הרי שעטיפותיה של וינטור חשפו יותר מהגוף וצולמו מחוץ לסטודיו והזכירו את מה שהעורכת דיאנה פרילנד עשתה שנים קודם לכן.[32] היא השתמשה בדוגמניות ידועות פחות וערבבה בגדים לא יקרים עם אופנה גבוהה - הגיליון הראשון אותו ערכה ראה אור בנובמבר אותה שנה והציג את הדוגמנית הישראלית מיכאלה ברקו בת ה-19 כשלגופה ג'ינס דהוי שמחירו 50 דולר וחולצת טי מעוטרת בתכשיטים של כריסטיאן לקרואה שמחירה 10,000 דולרים. בעטיפת גיליון יוני 1989, נראתה דוגמנית אחרת בשיער רטוב כשהיא עוטה על גופה חלוק אמבטיה בלבד והיא נטולת איפור.[46] היא גם וידאה שהצלמים, המאפרים ומעצבי השיער יקבלו קרדיט על הצילומים כמו הדוגמניות.[32]

כעורכת המגזין החזירה וינטור את הדגש על העיסוק באופנה והשיבה אותו למקום הדומיננטי שהוא תפש תחת פרילנד. ווג הצליח יותר לא רק מ"Elle" אלא גם מ"הרפרס בזאר" שניסו להתחרות בו, וגם יותר מ"מיראבלה", מגזין שרופרט מרדוק ייסד עבור טילבריס, העורכת המפוטרת שקדמה לווינטור.[48] היריבה הרצינית ביותר שלה הגיעה מתוככי חברת קונדה נאסט, הייתה זו טינה בראון, עורכת "ואניטי פייר" ואחרי כן עורכת הניו יורקר, שהתחרתה בה בניסיונה לגייס הכותבים והצלמים הטובים ביותר. נאמר שהשתיים תיעבו מאוד זו את זו, למרות ואולי בגלל, שהגיעו מרקע דומה והיו בעלי אישיות דומה.[49]

המאה ה-21

[עריכת קוד מקור | עריכה]
וינטור בגרמניה, 2006

גיליון ספטמבר 2004 כלל מספר שיא של 832 עמודים, הייתה זו המהדורה הגדולה ביותר של ירחון שהתפרסמה באותה עת (מאז עלתה מהדורה רחבה יותר שעלתה עליה מגיליון ספטמבר 2007).[46] היא גם פיקחה על הפקתם של שלושה מגזינים שהם מיזמי בת של ווג: Teen Vogue, Vogue Living ו-Men's Vogue.‏ Teen Vogue פרסם יותר מודעות פרסומת והרוויח יותר הכנסה מפרסום מאשר ELLE Girl ו-Cosmo Girl ו-164 עמודי פרסומת בגיליון הבכורה של Men's Vogue היו הרבים ביותר לגיליון הראשון של כתב עת כלשהו בהיסטוריה של קונדה נאסט.[50] בשל הגיליון עתיר הפרסומות הזה הכתיר אותה מגזין תעשיית הפרסומות AdAge כ"עורכת השנה".[51]

לפי מה שדווח, משכורתה היא 2 מיליון דולרים בשנה.[52] בנוסף לכך היא מקבלת הטבות אחדות, כמו מרצדס מסוג Mercedes-Benz S-Class עם נהג (גם בניו יורק וגם בחו"ל) והקצבה לקניות בסך 200,000$,[53] ואת סוויטת קוקו שאנל במלון ריץ שבפריז כשהיא נוכחת בתצוגות אופנה באירופה.[36] היא גם רכשה בית בגריניץ' וילג' באמצעות הלוואה ללא ריבית של 1.6 מיליון דולרים מחברה הנמצאת בבעלותו של נשיא קונדה נאסט, סמואל אירוינג ניוהאוז הבן (Samuel Irving Newhouse, Jr),[54] היא קיבלת תואר של מסדר האימפריה הבריטית Officer of the Order of the British Empire‏ (OBE) בשנת 2008.[55][56]

בשלהי שנת 2008 רווחו שמועות שהיא עומדת לפרוש.[57] שמה של קארין רויטפלד, עורכת המהדורה הצרפתית של ווג (French Vogue), הוזכר פעמים רבות כמי שתחליף אותה.[58] נמסר שהעורך של GQ הרוסי הציג את אליונה דולסקאיה (Alyona Doletskaya), העורכת של הווג הרוסי, כמי שתהיה העורכת הבאה של המגזין האמריקני.[59] תגובתה של חברת קונדה נאסט הייתה בפרסום מודעה שהתפרסה על עמוד שלם בהניו יורק טיימס ושיבחה את הישגיה של וינטור. באותה עיתון, קאתי הורין (Cathy Horyn) כתבה מאוחר יותר שבעוד וינטור לא איבדה את המגע שלה, כתב העת נהיה "נדוש וצפוי." כפי שהתלוננו הקוראים במדור המכתבים למערכת. "לקרוא את ווג בשנים האחרונות זה לתהות על היחוד של 'סיפור וילה בטוסקנה', מוסיפה הורין. נדמה גם שעוברים על המגזין ימים קשים בהתמודדות עם המיתון העולמי, היא ציינה.[58]

וינטור החלה להופיע יותר בכלי התקשורת בשנת 2009. במאי היא הייתה נושא תוכנית דיוקן של "60 דקות", שם נשאלה אם היא שוקלת פרישה. "כלל וכלל לא", היא ענתה "עבורי אלו הם זמנים מעניינים מאוד להיות במשרתי ואני חושבת שזה במידה מסוימת בלתי אחראי לא לצעוד קדימה ולהוביל אותנו לזמנים שונים."[53]

בספטמבר יצא לאולמות הקולנוע הסרט התיעודי "The September Issu" אותו ביים קאטלר (R. J. Cutler), במאי הסרט "The War Room", על הפקת גיליון ספטמבר 2007. הוא התמקד במערכת היחסים הקשה לפרקים בין וינטור לקודינגטון.[60][61] היא הופיעה בתוכנית לייט שואו, עם דייוויד לטרמן על מנת לקדם אותו.[62] שם היא גם מגנה על הרלוונטיות של האופנה בזמנים כלכליים קשים.[63]

האישה החזקה של עולם האופנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנה וינטור נהפכה במהלך השנים לאחת מהאנשים החזקים ביותר בתעשיית האופנה, היא ביססה מגמות והכתירה מעצבים חדשים. הגארדיאן כינה אותה "אשת ראש העיר הבלתי רשמית" של העיר ניו יורק.[64] היא פעלה מאחורי הקלעים כדי לעודד בתי אופנה לשכור מעצבים צעירים כמו ג'ון גליאנו, שחב לה את משרתו בבית האופנה כריסטיאן דיור. היא שכנעה את דונלד טראמפ להתיר למארק ג'ייקובס להשתמש באולם הריקודים של מלון פלאזה לצורך תצוגת אופנה כשלו ולשותפו היה מחסור במזומנים. לאחרונה, היא שכנעה את האחים ברוקס (Brooks Brothers) לשכור את תום בראון (Thom Browne) שהיה ידוע אך מעט.[65] בת טיפוחיה בווג, פלאם סקייס (Plum Sykes), נעשתה סופרת מצליחה, כשהיא מכניסה לעלילות ספריה את תעשיית האופנה בעיר ניו יורק.

בדרך כלל היא דואגת לנהל את ענייניה באמצעות תיווכם של הכפופים לה ולעיתים נדירות מתבצע מגע ישיר עימה. אנשי יחסי ציבור בתעשיית האופנה נוהגים לשאול: "אתה רוצה שאני אפנה לאנה עם זה?".[65]

חייה האישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לווינטור שני ילדים משאפר: צ'ארלס (צ'ארלי) וקתרין (נודעת כבי), שכותבים בלוגים בדיילי טלגרף.[66] הזוג התגרש ב-1999; בטורי הרכילויות בעיתונים סופר שהיה זה בשל רומן שהיה לה עם איל ההשקעות שלבי בריאן (Shelby Bryan).[67] אולם וינטור סירבה להגיב על כך[68][69] היא שומרת על קשרים ממושכים עם בריאן שחברים אומרים שמיטיבים עמה. "היא מחייכת עכשיו ונראית צוחקת," ציטט האובזרבר אחד מהם אומר.[70]

וינטור גם עוסקת בפעילות נדבנית. היא יושבת בחבר הנאמנים של מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק,[23] שם היא ארגנה קרנות שגייסו 50 מיליון דולרים עבור מכון התלבושות של המוזיאון.[53] היא ייסדה ביחד עם Council of Fashion Designers of America‏ (CFDA) קרן של המגזין ווג שתעודד, תתמוך ותדריך מעצבי אופנה בלתי ידועים. היא גם גייסה מעל 10 מיליון דולרים עבור תרומה למלחמה באיידס מאז 1990, בכך שהיא ארגנה תרומות שזכו לפרסום רב.[23]

היא מתעוררת מדי יום לפני 6 בבוקר, משחקת טניס, מעצבת את שיערה, מתאפרת והולכת למשרדי ווג ב-8 בבוקר. היא תמיד מגיעה לתצוגות אופנה בדיוק בזמן שהן מתחילות. "אני מנצלת את זמן ההמתנה לטלפן ולעשות רשימות; אני מקבלת כמה מהרעיונות הטובים ביותר שלי בתצוגות," היא אומרת.[71]

טעמה באופנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל העמדה הרמה בה היא נמצאת, בוחנים בקפידה את מלתחתה של וינטור ומחקים אותה. בשלב מוקדם בקריירה שלה, היא ערבבה טי-שירטים אופנתיים עם וסטים וג'ינסים מעוצבים. כשהיא התחילה להיות המנהלת הקריאטיבית של הווג היא החליפה לחליפות שאנל וחצאיות מיני.[36] היא המשיכה ללבוש אותם במהלך שני ההריונות שלה,[70] תוך שהיא פותחת מעט את החצאיות מאחור ומושכת את הג'קט שלה קדימה לכיסוי.[72]

מנהגה לחבוש משקפי שמש בהיותה במקומות סגורים היה נושא להסברים רבים. לפי הביוגרף שלה ג'רי אופנהיימר, היא חובשת אותם מכיוון שהיא סובלת מקשיים בראייה, בדומה לאלו שפגעו באביה. עמית שלה לשעבר שהוא ראיין, נזכר שהוא מצא את משקפי ה-ריי באן Wayfarer שלה במשרדה כשהיא נעדרה ממנו והוא חבש אותם, ומיד חטף סחרחורת, זאת בגלל עובי העדשות.[73] "אני חושב שבשלב זה הם נהיו, אתה יודע, באמת שריון," וינטור בעצמה אמרה לכתב "60 דקות" מורלי סייפר (Morley Safer) והסבירה לו שהם איפשרו לה לשמור על פנים חתומות."[53]

פוליטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינטור היא ליברלית שתמכה באל גור במירוץ לנשיאות.[74] היא אירחה אירוע לגיוס כספים עבור מועמדותו של ברק אובמה,[75] מה שגרם לה לשער, אחרי שהוא נעשה נשיא, שייתכן שהדבר גרם להרגיע עורכי דין של הגבלים עסקיים כך שהקמעונאים יוכלו להגביל את מכירותיהם לתקופה מסוימת במהלך השנה, כפי שהדבר נהוג באירופה.[76][77] היא מאמינה שאופנה ופוליטיקה הן קשורות הדדית. "אם אתה מסתכל על כל צלם אופנה גדול מחוץ להקשר, הדבר יוכל להסביר לך מה מתרחש בעולם בדיוק כמו הכותרות בהניו יורק טיימס", היא אמרה.[78]

בגיליון ווג של פברואר 2008 וינטור מתחה ביקורת חריפה על הילרי קלינטון על כך שהיא חזרה בה מצילום עטיפה בו היא נראתה יותר מדי נשית בבגדי המעצבים: "התפישה שאישה מודרנית חייבת להיראות גברית כדי שייקחו אותה ברצינות כמועמדת לתפקיד עם עוצמה היא פשוט מפחידה. זאת אמריקה, לא ערב הסעודית."[79]

השטן לובשת פראדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לורן וייסברגר, כותבת הספר "השטן לובשת פראדה", עבדה כעוזרתה של וינטור בשנות האלפיים.[80] היא עזבה את ווג ועברה למגזין Departures, שם עבדה לצד ריצ'רד סטורי (Richard Story), וכתבה את הרומן "השטן לובשת פראדה" תחת חסותו. הייתה ציפייה גדולה לתיאור מבפנים של וינטור לפני פרסום הרומן. וינטור אמרה לניו יורק טיימס, "אני תמיד נהניתי מסיפורת טובה. עוד לא החלטתי אם אני רוצה לקרוא את הספר או לא."[81] בעוד שהוצע שההווי המתואר בספר ומירנדה פריסטלי התבססו על ווג ועל אנה וינטור, וייסברגר טוענת שהיא הסתמכה לא רק על חוויותיה שלה אלא גם על אלו של חבריה.[82] לווינטור עצמה הייתה הופעה קצרה סמוך לסיום הספר,[83] שם נאמר שהיא ומיראנדה שנאו זו את זו.[84]

ברומן יש למיראנדה קווי דמיון רבים עם וינטור - בהם, היא בריטית, יש לה שני ילדים, היא יושבת בחבר המנהלים של מוזיאון המטרופוליטן לאמנות. פריסטלי מתוארת בידי הסופרת לורן וייסברגר כעריצה המעמידה דרישות בלתי אפשריות מהכפופים לה, וכמעט שאינה נותנת להם מידע או קובעת זמן הנחוץ להשלים את העבודה ואז היא גוערת בהם על כישלונותיהם לבצע את המשימה בהצלחה.[85]

תיאורה בספר של וינטור/פריסטלי אינו שלילי לגמרי. אנדריאה מציינת שהיא מקבלת את כל ההחלטות החשובות בקשר לעריכת מגזין האופנה החשוב מדי חודש רק בעצמה,[86] ושהיא בעלת רמה וסגנון איכותיים.[87]

לא ווג ולא אף כתב עת אחר של חברת קונדה נאסט ביקרו את ספרה של וייסברגר. כשהסרט יצא לבתי הקולנוע, הניו יורקר יצא בביקורת שהמעיטה מערכו של הסרט לעומת הספר. ג'נט מסלין מהניו יורק טיימס נמנעה מלהזכיר את שמה של וינטור באחת משתי הביקורות השליליות של הספר.[88] בשני האזכורים החיוביים של הסרט לא אוזכרו לא ווג ולא וינטור.[89]

הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – השטן לובשת פראדה

העיבוד של הרומן לסרט לא הייתה הפעם הראשונה שסרט שואב השראה מדמותה של וינטור. יש המציינים כדוגמה לכך את תספורתה של עדנה מודה (Edna Mode) ב"משפחת סופר-על".[78][61] דוגמה אחרת לכך היא טים ברטון, שגילה בבדיחות, שג'וני דפ ביסס את התנהגותו של וילי וונקה בסרט "צ'ארלי בממלכת השוקולד" באופן חלקי על דמותה של וינטור.[90]

במהלך הפקת הסרט ב-2005, נמסר שווינטור הודיעה לאנשים בולטים בעולם האופנה, במיוחד מעצבים, שווג לא יפרסם אותם אם הם יופיעו בסרט בתפקיד עצמם.[91] היא הכחישה זאת באמצעות הדובר שלה שאמר שהיא הייתה מעוניינת בכל דבר ש"יתמוך באופנה." אולם, בעוד שמעצבים רבים מוזכרים בסרט, הרי שרק אחד, ולנטינו גראביני (Valentino Garavani), הופיע בסרט בתפקיד עצמו.[91]

הסרט יצא לאולמות הקולנוע באמצע 2006 וזכה להצלחה כלכלית גדולה. וינטור הגיעה להקרנת הבכורה כשהיא לובשת פראדה מכף רגל ועד ראש. בסרט, השחקנית מריל סטריפ משחקת את פריסטלי בצורה שונה מהמתואר הספר במידה כזו שהיא זכתה לשבחים על הופעתה המקורית (והסימפתית יותר) דמותה (אף על פי שמשרדה של סטריפ בסרט דומה מאוד למשרדה של וינטור[92] שנמסר שווינטור שיפצה אותו מאז).[93]

לפי מה שנמסר וינטור אמרה שהסרט בוודאי יופץ מיד ב-DVD.[94] הוא גרף הכנסות של מעל 300 מיליון דולרים ברחבי העולם. מאוחר יותר ב-2006 בריאיון לברברה וולטרס ששודר ביום הפצת ה-DVD, וינטור אמרה שלדעתה הסרט "ממש מבדר" ושיבחה אותו על כך שהתייחס לאופנה כ"מבדרת, זוהרת ומעניינת... אני תמכתי בו במאה אחוזים."

ייתכן שאנה וינטור אינה נוטרת טינה כלפי הסרט וכלפי אלה שהיו מעורבים בו, אבל נמסר שהיא מעולם לא סלחה לווייסברגר.[95] כשדווח שהעורכת של וייסברגר אמרה לה להתחיל לכתוב את הרומן השלישי שלה, דוברה של וינטור הציע שהיא צריכה להשיג עבודה כעוזרתו של מישהו אחר."[96]

לדעתו של אופנהיימר ייתכן ש"השטן לובשת פראדה" עשה לווינטור טובה בכך שהוא פיאר את שמה ואת המוניטין שלה. "מלבד זה שהוא נתן לווייסברגר את 15 הדקות שלה," הוא אומר, "הוא הציב את אנה כפי שמגיע לה - בפנתאון הסלבריטאי השלט."

ביקורות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2005, שנתיים לאחר פרסום הספר "השטן לובשת פראדה", פורסם ספרו של אופנהיימר "Front Row: The Cool Life and Hot Times of Vogue's Editor In Chief". הוא מסתמך על מקורות שונים שאינו נוקב בשמם כדי לשרטט דיוקן דומה לזה המוצג בספר "השטן לובשת פראדה" של האישה האמיתית. אופנהיימר כותב כי וינטור לא רק שסירבה לבקשתו להתראיין, אלא היא גם הורתה לאחרים לא לשתף עמו פעולה.[97]

אישיותה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנה וינטור, 2009

היא מתוארת פעמים רבות כקרה ומתנשאת, אפילו כלפי חבריה. "בשלב מסוים של הקריירה שלה, אנה וינטור חדלה להיות אנה וינטור, ונעשתה 'אנה וינטור', בנקודה זו היא סגרה חלקים גדולים מאישיותה בפני הציבור," כתב הגארדיאן.[78] אני סבורה שהיא נהנית מהיותה בלתי נגישה, אתה יודע. אפילו המשרד שלה הוא מאוד מפחיד, נכון? אתה צריך ללכת כמייל לתוך המשרד לפני שאתה מגיע לשולחן שלה ואני בטוחה שאין הדבר בכוונת תחילה", אומרת קודינגטון.[53]

היא אומרת שהיא מעריצה את אביה צ'ארלס, הנודע כ"צ'ארלס הקריר"[69][53] בשל היותו "עמוק".[40] רבים משותפיה לעבודה אמרו לג'רי אופנהיימר איך היא שמרה מרחק מרובם. אולם היא גם ידועה בשל היותה נוחה להתרגז, ובגלל הכינוי שניתן לה כתוצאה מכך "וינטור הגרעינית". למרות השימוש הרחב בו היא אינה אוהבת אותו ודרשה שהניו יורק טיימס לא ישתמש בו.[98]

אני חושבת שהיא התנהגה בגסות כלפי הרבה אנשים בעבר, בדרכה למעלה - בקצרה, אמר אותו החבר, שהאובסרוובר ציטט על ההשפעה החיובית של מערכת יחסיה עם בריאן. "היא אינה מנהלת שיחת חולין. היא אף פעם לא נהפכת לחברה של עוזריה."[70] עוזר שלה לשעבר אמר, "אסור לך לעלות למעלית ביחד איתה."[99] אפילו אלה שמחבבים אותה מודים שהם חשים מתח מסוים בנוכחותה. "אנה היא חברה שלי," אומרת ברברה אמיאל "עובדה שאינה מסייעת לי להתמודד עם האימה שאוחזת בי כל פעם שאנחנו נפגשות."[94]

היא תוארה פעמים רבות כפרפקציוניסטית שבאופן קבוע מעמידה דרישות בלתי אפשריות ושרירותיות בפני העובדים עבורה או תחתיה ומתייחסת אליהם בצורה לא אדיבה. "מספרי מטבח בעבודה," במילותיו של פרשן אחד.[46] היא פעם הכריחה את אחד מחברי הסגל הזוטרים להסתכל באשפה כדי למצוא תמונה שהוא סירב לתת לה.[32] "התפישה שאנה רוצה שמשהו ייעשה 'עכשיו' ולא 'עוד מעט' היא מדויקת, " אומרת אמיאל על "השטן לובשת פראדה". "אנה רוצה לקבל את מבוקשה מיד."[74] עוזר שלה מזה זמן רב אומר, "היא זורקת אותך למים: או שתטבע או שתשחה."[100]

פיטר בראונשטיין, כתב התקשורת לשעבר של המגזין Women's Wear Daily, שהורשע לאחר מכן בניצול מיני של עמיתתו לשעבר לעבודה, חטף התקף זעם אחרי תקרית שהייתה לו עם וינטור. לאחר שהוא קיבל רק כרטיס אחד לתצוגת האופנה של ווג בשנת 2002, מעשה שהוא ראה כסנוביות, הוא כעס כל כך עד שהעיתון פיטר אותו.[101] במשפטו בשנת 2007, התובעים הציגו כהוכחה מגזין שהוא שמר כקובץ מחשב שבו הוא הצהיר על רצונו להרוג אותה. "היא פשוט לעולם לא מדברת עם אנשים פשוטים כמונו," הוא התלונן.[102]

בגלל יחסה לעובדיה היא הפסידה כסף פעם אחת. ב-11 במאי 2004, בית משפט קבע שעליה ועל שאפר לשלם $104,403 ושעל וינטור בעצמה לשלם $32,639 נוספים, על מנת ליישב תביעה שהגישו נגדם במדינת ניו יורק חברת הביטוח Workers' compensation. הם לא שילמו סכום של $140,000 אחרי שאחד מעובדיהם נפגע בזמן עבודתו ולא היה ברשותו כיסוי ביטוחי מתאים.[103]

עמדתה בעד פרווה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היא הייתה פעמים רבות מטרה להתקפה מצד ארגוני זכויות בעלי חיים כמו הארגון "אנשים למען יחס מוסרי לבעלי חיים", שכעסו על כך שווג מציג נשים שלובשות בגדים מפרווה, על מאמרי המערכת שלה בעד פרווה ועל סירובה לפרסם מודעות בתשלום מטעם ארגונים למען זכויות בעלי חיים. בלי להירתע, היא המשיכה להשתמש בפרווה בתצלומים בעיתון. היא אמרה שאקטיביסטים תקפו אותה פיזית פעמים רבות כל כך עד שהיא "הפסיקה לספור."[104] בביקורה בפריז באוקטובר 2005 נזרקה עליה פשטידת טופו כשהייתה בדרכה לתצוגת האופנה של קלואה (Chloé).[105] היא ורון גאלוטי (Ron Galotti), המוציא לאור של ווג, הגיבו פעם על הפגנה שהייתה מחוץ למשרדי קונדה נאסט, בזמן מסיבת חג המולד השנתית, בכך ששלחו למפגינים צלחת של רוסטביף.[106]

אחרים פרט ל"אנשים למען יחס מוסרי לבעלי חיים", העלו את סוגיית הפרווה. בראונשטיין רמז לה בגילוי הדעת שלה, באומרו שהיא תלך לגיהנום וישמרו עליה חולדות גדולות, שם יהיה כל כך חם עד שהיא לא תצטרך ללבוש פרווה.[107] פמלה אנדרסון, בריאיון בראשית 2008, בחרה באנה וינטור כאדם החי אותו היא מתעבת ביותר, ואמרה שזה מפני ש"היא מכריחה מעצבים ודוגמניות צעירים להשתמש בפרווה."[108]

אליטיזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת נפוצה אחרת על וינטור כעורכת היא שהיא משתמשת הרבה מאוד בידוענים על עטיפות ווג והתעקשותה על כך שהם יעמדו בסטנדרטים שלה.[70][46][109][110] נמסר שהיא אמרה לאופרה וינפרי שהיא לא תצולם לעטיפת הווג עד שלא תוריד ממשקלה, ולהילרי קלינטון שהיא לא תופיע עד שהיא תחדל מללבוש חליפות צי כחולות.[46] בחגיגות האנגלומאניה של 2005, ווג לקח תחת חסותו את תצוגת האופנה הבריטית בחגיגות, נמסר שווינטור בחרה באופן אישי את הבגדים בשביל משתתפים חשובים כמו ג'ניפר לופז, קייט מוס, דונלד טראמפ ודיאן פון פירסטנברג.[70] "אני לא חושב שלפרילנד היה כזה סוג של ירידה לפרטים," אומר המוציא לאור של Women's Wear Daily פטריק מקארתי. "היא לא הלבישה את אשת החברה ברברה "בייב" פיילי (Babe Paley) וגם בייב פיילי לא הייתה מרשה לה."[111] בכך שהיא משכנעת מעצבים להלוות בגדים לאנשי חברה וידוענים בולטים, שאחרי כן מצולמים לובשים את הבגדים לא רק בווג אלא גם במגזינים בעלי עניין כללי כמו פיפל ו-Us Weekly, שבזה אחר זה משפיעים על מה שקונים רוצים, כמה מהתעשייה מאמינים שבכך שלווינטור יש יותר מדי שליטה על יחסי הכוחות בתעשיית האופנה, במיוחד מאחר שהיא לא מעורבת בהפקת הבגדים בעצמה. "בשורה התחתונה אנה יכולה לשלוט על כל פס היצור על לחנות עצמה," אומר קנדי פראטס פרייס (Candy Pratts Price), מנהל האופנה של האתר Style.com.[65]

כתבת ווג מסוימת התלוננה שהסגנון שווינטור מנהיגה בווג אינו נגיש לנשים עובדות רגילות, הרבה מהן מנויות קבועות. "היא אובססיבית רק על איך לשקף את האידיאלים של מעמד וקוראים מסוימים," היא אומרת. "פעם היה לנו גיליון על סרטן השד שהתחיל עם כתבה על דיילת אוויר, אולם וינטור לא הסכימה שדיילת תיכנס למגזין אז היה עלינו ללכת ולחפש אשת עסקים שהיה לה סרטן."[46]

וינטור הואשמה בכך שהיא מרחיקה עצמה אפילו מבעלי מעמד מקצועי שווה לה. "אני לא חושבת שסיפורת יכולה לעלות על המציאות," אמרה עורכת מגזין אופנה בריטית על "השטן לובשת פראדה". "האומנות במקרה זה היא רק חיקוי עלוב של החיים." וינטור, אמרה העורכת, ביקשה באופן שיגרתי לשבת היכן שהעורכים האחרים לא יכולים לראות אותה או להיראות לידה. "במהלך עבודתנו אנחנו אומרים לאנשים איזה תיק לסחוב, אבל אנה היא כל כך מעל כולם שאפילו אין לה ארנק."[70]

ניסיונה שהצליח, לקבוע מחדש את תאריך שבוע האופנה במילאנו של שנת 2008, לשלב מוקדם ביותר במהלך השבוע, על מנת שהיא והעורכים האחרים שמושבם בארצות הברית יוכלו לשוב הביתה לפני התצוגות בפריז, הובילו לתלונות. עורכים אחרים אמרו שהיה עליהם להיחפז ולהיות בתצוגות שהוקדמו ואילו ממעצבים פחות ידועים שהיה עליהם להציג בפרק זמן מאוחר יותר נמנע מקהל חשוב. דולצ'ה וגבאנה אמרו שהאופנה האיטלקית זכתה לחוסר תשומת לב ושמילאנו הפכה ל"קרקס חסר טעם."[112]

ג'ורג'ו ארמני שבאותו הזמן היה יושב ראש משותף ביחד עם וינטור של תצוגת תלבושות של גיבורי-על, משך תשומת לב בשל הערתו האישית. "אולי מה שהיא חושבת שהוא שמלה יפה, אני לא אחשוב שהוא שמלה יפה," הוא אמר. בעוד שהוא טען שהוא לא היה יכול להבין למה אנשים אינם מחבבים אותה, הוא אמר שהוא עצמו היה אדיש, הוא הביע תקווה שהיא לא תגיב ותאמר ש"עידן ארמאני חלף." הוא האשים אותה בהעדפת האופנות הצרפתית והאמריקאית על פני האיטלקית.[113]

הערותיה בנוגע לעודף משקל גרמו לתקריות ביותר מאירוע אחד. בשנת 2005 הסניף הניו יורקי של הארגון National Association to Advance Fat Acceptance, מתח ביקורת חריפה על וינטור לאחר שעורך התוכן של ווג, אנדרה לאון טאלי (André Leon Talley) הופיע בתוכניתה של אופרה וינפרי והתוודה, שבנקודה מסוימת, וינטור דרשה שהוא יוריד ממשקלו. טאלי אמר לווינטור, "רוב נערות ווג הן כל כך רזות, מאוד רזות, מפני שגברת אנה לא אוהבת אנשים שמנים."[114] בשנת 2009, תושבים במיניאפוליס נפגעו מכך שהיא אמרה בריאיון לתוכנית הטלוויזיה "60 דקות" שהיא יכולה "לתאר בעדינות את רוב האנשים שראיתי כבתים קטנים." הם ציינו שעירם נבחרה לעיר השלישית במשמניה באומה באותה שנה בידי המגזין Men's Fitness, בעוד שניו יורק נבחרה לעיר החמישית במשמניה.[115]

תגובות לביקורות עליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

להגנתה של וינטור יוצאים בדרך כלל אחרים. אמנדה פורטיני אמרה לעיתון סלייט שהיא חשה בנוח עם האליטיזם של וינטור מכיוון שזה טבעו של עולם האופנה ובכללו של דבר הוא טוב בשביל קוראי המגזין: "רובנו קוראות את ווג לא כיוון שאנחנו מתכוונות לרכוש את הבגדים היקרים מאוד, אלא היות שבעשותנו כך אנו מחנכות את עינינו ומחדדות את טעמנו, בדומה לאכילת אוכל גורמה שמעדנת את החיך. זהו עונג שמתאפשר בגלל האסתטיקה הבלתי מתפשרת של וינטור וסירובה להשתתף בנטיות דמוקרטיות של רוב המתחרים שלנו. למנוע ממנה את הזכות הזאת היא למנוע מקוראינו את הזכות ליהנות מהפנטזיה של תצלומי עולם האופנה הפריזאיים."[46]

אמה ברוקס (Emma Brockes) רואה כל זאת בווינטור עצמה: "ליכולתה הבלתי מעורערת להיראות כאילו היא חיה בתוך דפי המגזין שלה יש סוג של כנות כשלעצמה ומוכיחה, שלא משנה מה שאנחנו חושבים על כך, סגנון החיים שווג מוכר הוא לפחות אפשרי פיזית."[78]

כמה מחבריה רואים בקרירות המיוחסת לה פשוט איפוק בריטי מסורתי.[74] ברוקס ציינה מאוחר יותר שייתכן שזה הדדי: "...זהו באופן חלקי שיקוף של איך שאנשים מגושמים מתנהגים איתה, במיוחד נשים, שמתנהגות בגסות כאמצעי התגוננות כשהן עומדות בפני הסיכוי לפגוש את האישה שמסמלת יותר מכל את האופנה."[78] וינטור מתארת את עצמה כביישנית, והארי קוניק ג'וניור, שליווה אותה ואת בתה בי לתצוגה ב-2007, מסכים עם כך.[116] כשמורלי סיפר (Morley Safer) שאל את וינטור על התלונות בקשר לאישיותה, היא אמרה: "כל כך הרבה אנשים עבדו איתי לתקופות של 15, 20 שנים ואתה יודע, אם אני באמת כזאת כלבה, הם בטח מזוכיסטיים אם הם עדיין פה... אם מישהו רואה בי לפעמים קרירה או גסה, זה פשוט מפני שאני שואפת לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר."[53]

היוצאים להגנתה האשימו את מבקריה באפליה מינית. "נשים חזקות בכלי התקשורת תמיד נבחנות בקפדנות רבה הרבה יותר מאשר מקביליהן הגברים." נכתב בבלוג בהניו יורק טיימס על וינטור זמן קצר שהסרט "השטן לובשת פראדה" יצא לבתי הקולנוע.[117] כשהיא התמנתה לעורכת ווג האמריקאי, כתבת הרכילות ליז סמיט דיווחה על שמועות שלפיהן היא זכתה במשרתה מפני שהיא ניהלה רומן עם ניוהאוז. נמסר שווינטור רתחה וכעסה הורגש בישיבת הצוות הראשונה שלה.[32] היא עדיין זעמה על כך והתלוננה על כך כשקיבלה את פרס המדיה בשנת 2002.[118]

כינו אותה פמיניסטית ששינוייה בווג שיקפו, הכירו ודחפו לקידום מעמדן של הנשים. קריסטינה לארסון, מנהלת המערכת של העיתון The Washington Monthly, מציינת בסקירה לספרו של אופנהיימר, מציינת שהווג, שלא כמו הרבה מגזיני נשים אחרים, ..."אינו מפגין בפני קהל קוראיו תחושה של חולשה... במקום זאת, הוא מזכיר לנשים לדאוג לסיפוק מאווייהן, ועורך מפגן של מוצרי מותרות (בגדים, רהיטים, אתרי תיירות) שאישה מצליחה צריכה לרכוש, או לפחות להעריץ. בעוד שהוא בוודאי קיים על מנת למכור פרסומות.. הוא עושה זאת בעיקר על ידי קידום שאפתנות, לא חוסר ביטחון.[32]

וינטור, שלא כמו פרילנד, "...הזיזה את המיקוד של ווג מפולחן היופי לפולחן יצירת היופי."[32] עבורה, ההתמקדות בידוענים הוא התפתחות מבורכת כי זה אומר שנשים מעטרות את עטיפת הווג לפחות באופן חלקי בשל מה שהן השיגו, לא רק בשל איך שהן נראות.[32]

תלונות על תפקידה כיועצת הסתרים של התעשייה נפטרות בידי אלו המכירים אותה בהסבירם איך באמת היא מתנהגת. "היא הוגנת. היא אומרת לך מה היא חושבת. כן הוא כן ולא הוא לא," אומר קרל לגרפלד. "היא אינה שתלטנית מדי" מסכים פרנסואה הנרי-פינו (François-Henri Pinault), מנכ"ל של חברת PPR, חברת האם של גוצ'י. "היא נותנת לך להבין שזו אינה בעיה אם אתה לא יכול למלא אחר רצונה." מקורות יודעי דבר מציינים שהיא המשיכה לתמוך בגוצ'י למרות אמונתה החזקה ש-PPR לא צריכה לאפשר לטום פורד ללכת. מעצבים כמו אליס רוי ואיזבל טולדו פרחו בלי שווינטור או ווג תמכו בהם.[65]

נכונותה להטיל את מלוא כובד משקלה בהחלטות סייעה לשמור על עצמאותו של ווג למרות הסתמכות כבדה על הכנסות מפרסומות. וינטור הייתה עורכת מגזין האופנה היחידה שסירבה להיכנע לאולטימטום של ארמאני להציג יותר את הבגדים שלו על עמודי המערכת של המגזין.[70]

הספרים שמובאים כמקור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Oppenheimer, Jerry; Front Row: The Cool Life and Hot Times of Vogue's Editor In Chief, St. Martin's Press, New York, 2005, ISBN 0-3123-231-07
  • Weisberger, Lauren; The Devil Wears Prada, Broadway Books, New York 2003, ISBN 0-7679-1476-7

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אנה וינטור
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנה וינטור

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ nrg סגנון, אות כבוד לאנה ווינטור, באתר nrg‏, 11 בינואר 2011
  2. ^ Centre for War Studies - University of Birmingham
  3. ^ פיצג'רלד וינטור היה בנו הצעיר של הכומר פיצג'רלד תומאס וינטור ואשתו, איזבל מילנס-גסקל (גיסתו של ההיסטוריון פרנסיס פלגרייב ובתו הצעירה של ג'יימס מילנס-גסקל, דרך אמה הייתה צאצאית של הברונים ויליאם-וין (Williams-Wynn baronets) ושל משפחת גרנביל (Grenville family), שהייתה שושלת גאורגית פוליטית ידועה
  4. ^ Oppenheimer, Jerry; Front Row: The Cool Life and Hot Times of Vogue's Editor In Chief, St. Martin's Press, New York, 2005, ISBN 0-3123-231-07, p2
  5. ^ Oppenheimer, 99
  6. ^ Masters, Brian (1981). Georgiana Duchess of Devonshire. Hamish Hamilton. pp. 298–99.
  7. ^ Gravesham Borough Council; Council’s Top Job is Filled,20 August 2004;
  8. ^ Patrick Wintour chief political correspondent;, הגארדיאן
  9. ^ Oppenheimer, 6
  10. ^ Oppenheimer, 15
  11. ^ Oppenheimer, 21
  12. ^ Oppenheimer, 22
  13. ^ Oppenheimer, 31-35
  14. ^ Oppenheimer, 36–37
  15. ^ Oppenheimer, 39
  16. ^ Oppenheimer, 42-44
  17. ^ Oppenheimer, 51
  18. ^ Oppenheimer, 52
  19. ^ Oppenheimer, 58-62
  20. ^ Oppenheimer, 63
  21. ^ Oppenheimer, 70
  22. ^ Oppenheimer, 81
  23. ^ 1 2 3 4 5 מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ANNA WINTOUR ELECTED HONORARY TRUSTEE, New York, January 12, 1999
  24. ^ Oppenheimer, 96
  25. ^ Oppenhimer, 100
  26. ^ Oppenheimer, p109
  27. ^ Oppenheimer, 107
  28. ^ Oppenheimer, 118
  29. ^ Oppenheimer, 120
  30. ^ Oppenheimer, 141
  31. ^ Oppenheimer, 152
  32. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Christina Larson, From Venus To Minerva, April 2005, washingtonmonthly
  33. ^ Oppenheimer, 159
  34. ^ Oppenheimer, 188
  35. ^ Oppenheimer, 190
  36. ^ 1 2 3 4 Oppenheimer, 207
  37. ^ Oppenheimer, 208-10
  38. ^ Oppenheimer, 193
  39. ^ 1 2 Oppenheimer, 223
  40. ^ 1 2 3 Oppenheimer, 230
  41. ^ Oppenheimer, 239
  42. ^ Oppenheimer, 243
  43. ^ Oppenheimer, 240
  44. ^ 1 2 Oppenheimer, 269
  45. ^ June 13, 1988 ,time.com, Press: The Dynamic Duo at Conde Nast, Lawrence Zuckerman
  46. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Amanda Fortini ,Defending Vogue's Evil Genius, slate.com, Feb. 10, 2005
  47. ^ Oppenheimer, 271
  48. ^ בני אבני, טעט ה״ווג" - במאה דנות קיומו הפך "ווג" לקובע טעמים החורגים בהרבה מגובה החצאית, חדשות, 23 באפריל 1992
  49. ^ Oppenheimer, 293-296
  50. ^ March 29, 2006; "Anna Wintour:Editor-in-Chief, Vogue"
  51. ^ October 22, 2006; "Magazine Editor of the Year: Anna Wintour"; Advertising Age.
  52. ^ Who Makes How Much - New York's Salary Guide ,nymag.com
  53. ^ 1 2 3 4 5 6 7 "Anna Wintour, Behind the Shades"., 60 דקות, CBS NEWS, ‏ May 17, 2009.
  54. ^ Oppenheimer, 29
  55. ^ London Gazette: (Supplement) no. 58729, p. 25, 14 June 2008.
  56. ^ Christopher Hastings ; June 14, 2008; Anna Wintour awarded OBE "; The Daily Telegraph.
  57. ^ RESTLESS ANNA, The New York Post. News Corporation. November 18, 2008.
  58. ^ 1 2 CATHY HORYN, What’s Wrong With Vogue? New York Times, December 31, 2008. "זה מביך לראות איך ווג מתמודד עם המיתון. בשביל גיליון דצמבר, הם שלחו כתב לגלות את 'קסמי' רשתות השיווק וול מארט וטארגט. אטימות דומה פיעפעה לגיליון ינואר, שם מצוירים דוגמנית וילד, המטיילים בטבע עם סופרמן. האם סמלי הפרוורים של שנות החמישים ימיסו את המשכנתא?"
  59. ^ Bruce Wasserstein, Why Anna Wintour Isn’t Going Anywhere, New York, October 2, 2008.
  60. ^ THE SEPTEMBER ISSUE, Actual Reality Pictures.
  61. ^ 1 2 Amelia Hill, Film reveals soft side to Vogue's icy style queen Anna Wintour, The Observer, Sunday 24 May 2009
  62. ^ ISSIE LAPOWSKY, Vogue editor Anna Wintour gets laughs on 'Late Show with David Letterman', DAILY NEWS STAFF WRITER, August 25th 2009
  63. ^ Dave Hinckley, Anna Wintour on David Letterman: ice queen thaws, but doesn't melt hearts under TV spotlight, New York Daily News. Mortimer Zuckerman; August 25, 2009. "היא נפתחה כשדייב שאל שתי שאלות שבוודאי עניינו ביותר את רוב האנשים שאינם נמנים עם ברנז'ת האופנה. ראשית, מה קורה לאופנה העילית בזמנים כלכליים קשים, והשאלה השנייה, האם מישהו באמת לובש את הבגדים המוזרים שאנחנו רואים בתצוגות האופנה? וינטור ענתה לשאלה הראשונה שאופנה זמינה בכל המחירים, וזה אכן נכון."
  64. ^ Ed Pilkington, Central bar, guardian.co.uk, 5 December 2006
  65. ^ 1 2 3 4 CATHY HORYN, Citizen Anna, nytimes.com, February 1, 2007
  66. ^ Hilary Alexander, Wintour comes in from the cold, 15 Telograph.co.uk, Feb 2006
  67. ^ Oppenheimer, 341–342
  68. ^ Oppenheimer, 342
  69. ^ 1 2 Kevin Gray, The Summer of Her Discontent, New York (K-III Communications), September 13, 1999
  70. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Meet the acid queen of New York fashion, The Observer, Sunday 25 June 2006
  71. ^ Hilary Alexander, Wintour comes in from the cold, The Daily Telegraph, February 15, 2006.
  72. ^ Oppenheimer, 229
  73. ^ Oppenheimer, 215–216
  74. ^ 1 2 3 BARBARA AMIEL, This devil isn't Anna Maclean's, June 30, 2006.
  75. ^ Lynn Sweet, Fashion giants Calvin Klein, Anna Wintour host Obama fund-raiser headlined by Michelle Obama, Chicago Sun-Times (Sun-Times News Group), June 17, 2008
  76. ^ Irina Aleksander, At CFDA Town Meeting, Wintour Proposes Discount by Committee; DVF: 'That’s Illegal!', New York Observer (The New York Observer, LLC). (July 28, 2009
  77. ^ ANNA'S QUICK FIX FOR FASHION, New York Post (News Corporation). July 30, 2009.
  78. ^ 1 2 3 4 5 Emma Brockes, What lies beneath, The Guardian, Saturday 27 May 2006
  79. ^ Susie Mesure, Wintour goes nuclear over Hillary's snub to 'Vogue', The Independent, January 20, 2008.
  80. ^ Weisberger, Lauren.Author Lauren Weisberger laurenweisberger.com. "המשרה הראשונה של לורן לאחר ששבה לארצות הברית ועברה למנהטן הייתה כעוזרת לעורכת של ווג, אנה וינטור."
  81. ^ DAVID CARR, Anna Wintour Steps Toward Fashion's New Democrac, The New York Times, February 17, 2003.
  82. ^ "A Conversation With Lauren Weisberger". Random House. 2004. "כמה סיפורים הם לא כל כך רחוקים מהחוויות שנתנסינו בהם אני או חברי - בין אם בעולם האופנה אופנה או בעבודה במגזינים או בעבודה יחסי ציבור או בפרסום - אותן עברנו בשנים אחרי שסיימנו את הקולג'. אני מדמיינת שעוזרים שונים בכל מקום יזהו את ניסיונם שלהם בחייה של אנדריאה."
  83. ^ Weisberger, 322. אני מיד זיהיתי את אנה וינטור, נראית מרהיבה בשמלה בצבע קרם וסנדלי מנולו מבריקים. היא דיברה בלהיטות עם גבר שהנחתי שהוא הבן זוג שלה, אם כי משקפי השמש הענקיים שלה מנעו ממני מלהבחין אם היא הייתה משועשעת, אדישה או בוכיה. העיתונות אהבה להשוות בין תעלוליהן של אנה ומיראנדה, אולם אני נוכחתי לדעת שבלתי אפשרי שמישהו יוכל להיות בלתי נסבל כמו הבוסית שלי."
  84. ^ Weisberger, 348. "אולי אני צריכה לנסות לעבוד עבור אחד מהאויבים שלה? הם ישמחו לשכור אותי, נכון? ודאי, תרשמי אותנו בקורות החיים שלה אחרי אנה וינטור - הן מעולם לא חיבבו זו את זו במיוחד."
  85. ^ Weisberger, 145. "אה כן, גברת ויטמור. אני באמת נערה בת מזל. יש לי כזה מזל, את לא יודעת כמה. אני לא יכולה להגיד לך כמה בת מזל חשתי כשנשלחתי לרכוש טמפונים עבור הבוסית שלי, רק כדי שתאמר לי שקניתי את הטמפונים הלא נכונים ותשאל אותי למה אני לא עושה שום דבר נכון. ומזל הוא בוודאי הדרך היחידה להסביר למה אני זוכה למיין את בגדיה ולשלוח אותם לפני שמונה בבוקר לניקוי. אה חכי! אני חושבת שמה שבאמת הופך אותי לבת מזל הוא שאני משוחחת עם מגדלים בכל רחבי הארץ במשך שלושה שבועות בחיפוש אחרי כלבלב הבולדוג הצרפתי המושלם כדי ששתי ילדות מפונקות מאוד יקבלו את חיות המחמד שלהן. כן, ככה זה!"
  86. ^ Weisberger, 208. "מיראנדה הייתה ככל שיכולתי לומר, עורכת באמת נפלאה. שום מילה או צילום לא נכנסו למגזין בלי האישור המפורש והקשה להשגה, ממנה... אף על פי שעורכי אופנה שונים בחרו את הבגדים שהם מעוניינים לצלם, מיראנדה לבדה בחרה את התצלומים שהיא רצתה ואת הדוגמניות שהיא רצתה שילבשו כל בגד. הדבר הפך אותה, לדעתי, לסיבה העיקרית להצלחתו המדהימה של כתב העת מדי חודש. Runway לא היה Runway - לעזאזל, הוא לא היה כלום - בלי מיראנדה פריסטלי. אני יודעת זאת וכך גם כל אחד אחר."
  87. ^ Weisberger, 271–272. "מעולם לא התעייפתי מלהתבונן במיראנדה. היא הייתה הליידי האמיתית וקנאת כל אישה במוזיאון באותו לילה."
  88. ^ JANET MASLIN, BOOKS OF THE TIMES; Elegant Magazine, Avalanche Of Dirt, The New York Times, April 14, 2003.
  89. ^ A. O. SCOTT, In 'The Devil Wears Prada,' Meryl Streep Plays the Terror of the Fashion World, The New York Times, June 30, 2006.
  90. ^ Chris Tookey, ["Wacko Wonka"] Daily Mail, 29 July 29 2005.
  91. ^ 1 2 http://web.archive.org/web/20070319222525/http://www.radarmagazine.com/fresh-intelligence/2005/11/09/index.php THE DEVIL YOU KNOW, ON LINE ONE], the original, November 9, 2005.
  92. ^ ראו תצלומים המשווים בין שני המשרדים
  93. ^ Melissa Whitworth, The Devil has all the best costumes, Daily Telegraph, June 9, 2006.
  94. ^ 1 2 Barbara Walters, Anna Wintour: Always in Vogue in: The 10 Most Fascinating People of 2006, abcnews.go.com, December 12, 2006
  95. ^ Oppenheimer, 328
  96. ^ Lloyd Grove, Author goes from Prada to nada, Daily News ;May 2, 2006
  97. ^ Oppenheimer, xi
  98. ^ שם
  99. ^ Robin Stummer, Nuclear Wintour: the movie, The Independent on Sunday, June 18, 2006.
  100. ^ Oppenheimer, 192
  101. ^ BARBARA ROSS AND CORKY SIEMASZKO, Fiend dream to slay the style queen, New York Daily News, May 15, 2007.
  102. ^ LAURA ITALIANO, 'DEVIL'ISH PLOT TO MURDER WINTOUR, New York Post, May 15, 2007.
  103. ^ William Bastone, Wintour In $140,000 Worker's Comp Default, The Smoking Gun, May 18, 2004.
  104. ^ GUY TREBAY, ASHION DIARY; Why She's the No. 1 Target In the Glamour Business, The New York Times, February 27, 2006.
  105. ^ Associated Press, Anti-fur demonstrators hit 'Vogue' editor with a pie in Paris, USA Today, October 2005.
  106. ^ Richard Johnson, Vogue fights PETA beef with beef, Page Six, The New York Post; December 19, 1997.
  107. ^ Peter Braunstein wrote about killing Vogue editor, WABC-TV, May 14, 2007.
  108. ^ Pamela Anderson's bedroom heels, Monsters and Critics, January 22, 2008
  109. ^ Robin Derrick, In 'Vogue' - for 90 years; The Independent, November 6, 2006
  110. ^ Beth, Landman, BUT CAN OPRAH FIT INTO ALAIA? New York, September 28, 1998
  111. ^ CATHY HORYN, Citizen Anna, The New York Times, January 1, 2009.
  112. ^ Malcolm Moore, Dolce & Gabbana slams Milan Fashion Week, The Daily Telegraph, February 22, 200.
  113. ^ אתר למנויים בלבד Sally Peck, ‏Giorgio Armani attacks Vogue's Anna Wintour, The Telegraph, 21 February 2008
  114. ^ http://www.pittsburghlive.com/x/pittsburghtrib/s_375745.html Vogue fat comment raises group's ire], United Press International, September 19, 2005.
  115. ^ 'Vogue' editor likens Minnesotans to 'little houses', KARE (Gannett Company), May 20, 2009.
  116. ^ Liz Smith, VIRGINIA GENTLEMAN, New York Post, February 12, 2007.
  117. ^ David Carr, The Devil You Say, The New York Times, July 10, 2006
  118. ^ Oppenheimer, 286
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אנה_וינטור&oldid=39793914"