אנצו סרני
 | |
| אנצו סרני ובני משפחתו | |
| לידה | 17 באפריל 1905 רומא, איטליה |
|---|---|
| הוצאה להורג | 18 בנובמבר 1944 (בגיל 39) מחנה הריכוז דכאו, גרמניה הנאצית |
| תאריך עלייה | 1927 |
| מדינה | ממלכת איטליה  |
| בן או בת זוג | עדה סרני |
| השתייכות |  הצבא הבריטימנהלת המבצעים המיוחדים[1] |
| תקופת הפעילות | 1943–1944 |
| דרגה | קפטן[2][1] |
| תפקידים בשירות | |
| צנחן | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה | |
| תפקידים אזרחיים | |
| פעיל עלייה | |
| הנצחה | |
| קיבוץ נצר סרני | |
  | |
אֶנְצוֹ חַיִּים סֶרֶנִי (באיטלקית: Enzo Sereni; 17 באפריל 1905, י"ב בניסן תרס"ה – 18 בנובמבר 1944) היה סופר, פעיל ציוני ובין צנחני היישוב - צנחנים יהודים שצנחו באירופה במלחמת העולם השנייה.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת הדרך ומשפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנצו סרני נולד ברומא בי"ב בניסן תרס"ה (17 באפריל 1905), נצר למשפחה עתיקה ומיוחסת של יהודים איטלקים. משפחתו ישבה ברומא לפני גירוש ספרד.[3] אביו, פרופ' שמואל סרני, היה רופאו של המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה ודוצנט (תואר אקדמי באיטליה דאז) להיסטולוגיה.[4] דודו, אנג'לו סרני, עורך דין, היה יושב ראש הקהילה היהודית ברומא במשך 35 שנה, מראשוני העסקנים הציוניים באיטליה. אותו דוד התגאה בהיותו יועץ מנהלי של בנק "מונטה דה-פיטה", שהוקם בזמנו כדי לחסל את עסקי המלווים בריבית היהודים בתקופת ימי הביניים. גם במשפחת אמו, אלפונסה פונטקורבו, היו אישים מפורסמים מקהילת יהודי איטליה. אחיו אמיליו סרני, היה חבר בכיר במפלגה הקומוניסטית האיטלקית, שימש פעמיים כשר בממשלת איטליה[5][6], ונבחר כסנטור בשנת 1948[7].
סרני למד ברומא בבית ספר עירוני אותו סיים בהצטיינות, והמשיך לימודיו בגימנסיה על שם ויסקונטי. ב-1927 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת רומא (כותרת הדיסרטציה: "Il libro di Tobit").
יצירתו הספרותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר מגיל צעיר אנצו סרני הראה את כוחו בכתיבה, גם של יומנים וגם של רומנים, פואמות ומחזות.[8] ספרו הראשון היה "נערים טובים", ובו הוא תיאר את ימי ילדותו ברומא. הוא החל לנהל יומן. בפתח יומנו הוא מגדיר את עצמו: קצת רומנטי, טוב, אדיב וסוציאליסט - תכונה שתבוא לידי ביטוי בעתידו. הוא עסק גם בתרגומים מלטינית של יצירות של הוראציוס. הוא כתב שירי אהבה על העלמות שראה, הכיר או שמע.
לאחר בר המצווה, הוא החל בכתיבה ספרותית מאסיבית: פואמה הירואית על גריבלדי, רומן ששמו "החובה", נובלה בשם "שלוש האחיות", מחזה "כיסופים". הנושאים היו תמיד גדולים ונעלים: אהבה, בגידה ומות גיבורים. הוא נטל חלק בתחרות של אגודת הסופרים והוציאה לאור את מבחר שיריו תחת הכותרת: "שירי האפלה והאור".
פעילות ציונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מגעו הראשון של סרני עם התנועה הציונית היה דרך אחיו שארגן את המשלחת האיטלקית לוועידה שדנה בגורל ארץ ישראל. התנועה הציונית הסכימה כי שני נציגי יהדות איטליה יצטרפו למשלחת בראשות חיים ויצמן, דבר שנעשה בתיאום עם ממשלת איטליה אשר חששה מהתוצאות.
בתום המלחמה סרני הצטרף לתנועת נוער ברומא שנקראה "ג'ורנלינו" - תנועת נוער לא יהודית שרוב חבריה היו יהודים. מטרתה המוצהרת של התנועה הייתה להקנות לאזרחים רגש לאומי וכן ידע בניהול דמוקרטי של המדינה.
מגעו הבא עם התנועה הציונית היה ב-1921, כשטייל בגרמניה ובאוסטריה; שם נודע לו על קיום הקונגרס הציוני בקרלסבד שבצ'כוסלובקיה. הוא החליט לבקר באזור ונשאר בו למשך כל ימי הקונגרס. בסוף 1921, בעקבות ביקור של ישראל רייכרט, מורה לטבע מארץ ישראל שהיה במסע השתלמות לקראת הקמת תחנת ניסיונות בארץ, הוקמה ברומא ובפירנצה תנועת הנוער "עבודה", לפי מתכונת תנועת הפועל הצעיר. סרני, שהיה בן 17, נבחר כמזכיר התנועה. ב-1922 הקבוצה זכתה להכרת הקהילה היהודית וניתן לה טור קבוע בביטאון יהדות איטליה - "ישראל". הוא הכיר את עורך הביטאון, אלפונסו פצ'יפיצ'י, שכונה בפיו של מוסוליני "נביא היהודים", בשל השפעתו הרבה על יהודי איטליה. בעקבות קרבתו לפצ'יפיצ'י, הפך סרני עם הזמן לשומר מסורת.
ביולי 1922 הוא החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת לה ספציה שבליגוריה. הוא המשיך במגעיו עם התנועה הציונית וב-1923 השתתף בקונגרס ציוני נוסף. ב-1925 הוא הופיע במפגש סטודנטים בפירנצה וטען כנגד הנאמנות הכפולה של מפלגת הבונד, שהיו אנטי - ציוניים, לעם ישראל - מחד, ולמולדת האיטלקית - מאידך. עם זאת, הוא התגייס לצבא איטליה ועבר בהצטיינות קורס קצינים בחיל הרגלים.
במרוצת שרותו הצבאי, בשנת 1926, הוא התחתן עם עדה לבית אסקרלי. שנה לאחר מכן, ב-17 בפברואר 1927, השניים עלו לארץ יחד עם בתם הקטנה חנה. תחילה הם הגיעו למכרם משה בילינסון שגר בתל אביב, ולאחר זמן התיישבו ברחובות. באותה שנה הקימו ביחד עם חברי פלוגת העבודה של רחובות את קיבוץ גבעת ברנר.
שליחויות לחו"ל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1931 יצא סרני לגרמניה כשליח תנועת ברית עולים כדי לשכנע את הנוער היהודי-גרמני לעלות ארצה. ב-1936 הוא נסע לארצות הברית בשליחות העלייה. ב-1940 יצא שוב לחלקי אירופה שטרם נכבשו על ידי הנאצים כדי לשכנע את היהודים שם לעלות ארצה. עם שובו לארץ נסע למצרים לפעולות הסברה בקרב שבויי המלחמה האיטלקים-פשיסטים.
ב-1942[9] יצא לבגדאד, במסווה של איש קשר בין משרד חברת סולל בונה בעיראק לבין הצבא הבריטי. תפקידו היה לאתר ולגבש קבוצות ציוניות בעיראק, להכשיר קבוצת מדריכים מבין חניכי תנועת החלוץ ותנועות נוער נספחות, לארגן הוראת עברית לצעירים אלה, לארגן העפלה של צעירים מתאימים ולעזור בארגון הגנה עצמית לקהילה שם.
ב-1943 הצטרף לחיילים העבריים שלחמו בדרום איטליה והיה בין היהודים הראשונים שנפגשו עם יהודי סן ניקנדרו.
ב-1944, בהיותו בן 39, יצא, חרף התנגדות ראשי היישוב העברי בארץ ישראל, עם קבוצת צנחנים מקרב היישוב שהוא ארגן בעצמו, לחלקי אירופה הכבושה על מנת לארגן שם קבוצות פרטיזניות להגנה עצמית.[10] הוא נתפס על ידי הנאצים ונשלח למחנה עבודה ואחר כך למחנה הריכוז דכאו. שם, ב-18 בנובמבר 1944 נרצח בירייה על פי הוראה מיוחדת.[11]
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקיבוצו גבעת ברנר הוקם בית סרני לזכרו. על שמו נקרא קיבוץ נצר סרני.[12] בתקופת ההעפלה נקראה על שמו אוניית מעפילים.
נקראו על שמו רחובות בערים ברחבי ישראל, כדלקמן: גבעת שמואל, ירושלים, חולון, תל אביב, חיפה, ראשון לציון, באר-שבע, רחובות, גבעתיים, כפר סבא, הרצליה, נתניה, ופתח תקווה.
זכרו של סירני הונצח בבול דאר ישראלי. ב-1 בספטמבר 1988, הנפיק השירות הבולאי בול דאר לזכרו של סירני שעליו מופיע דיוקנו על רקע מצנח וצנחן. האמן צבי נרקיס עיצב את הבול. דאר ישראל מכר 1,471,000 בולים של הבול הזה.[13]
הותקן לזכרו קבר ריק ומעליו מצבה בחלקת יד לצנחני היישוב בארץ שנפלו באירופה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.[14]
אשתו של אנצו, עדה סרני, הייתה פעילה של המוסד לעלייה ב' באיטליה. חתנו, סרן נמרוד לויטה אשר היה נשוי להגר, בתו של אנצו, נפל בעת מילוי תפקידו ביום 14.12.1949 עת שיצא לסיור והג'יפ שלו עלה על מוקש בדרך בית גוברין. באסון מעגן, שאירע ב-29 ביולי 1954, בעת גילוי אנדרטה שהוקמה לזכרו של הצנחן פרץ גולדשטיין, נספו דניאל סרני, בנו של אנצו, ועופרה, אשתו ההרה של דניאל. אחייניתו היא חברת הכנסת לשעבר עדה פיינברג-סירני.
מספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- האביב הקדוש: יומנים, מכתבים, מאמרים, קובץ (הסדיר תרגם והקדים כלב קסטלבולונזי), תל אביב: עם עובד (ספריה לדור), תש"ז 1947.
- ח"א סריני, מקורות הפאשיזם האיטלקי (תרגם מכתב-היד דאנטה לאטס), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"א 1951.
- Enzo Sereni and R.E. Ashery (eds.), Jews and Arabs in Palestine: studies in a national and colonial problem ,New York: Hechalutz Press, 1936.
- La questione ebraica, Roma: Hechaluz, 1946.
- Enzo Sereni: vita e brani scelti, Milano: Gruppo Sionistico Milanese Hechaluz Keren Kajemeth Leisrael, 5708 1947.
- Per non morire: Enzo Sereni, vita, scritti, testimonianze / a cura di Umberto Nahon, Milano: Federazione sionistica italiana, 1973 5733.
- Enzo Sereni, Le origini del fascismo / a cura di Yacob Viterbo; introduzione di Maria Grazia Meriggi; postfazione di David Bidussa, Scandicci (Firenze): Nuova Italia (Biblioteca di storia, 74), 1998. (נכתב במקור: Origini del fascismo italiano, ca. 1939.)
- Enzo Sereni, Emilio Sereni, Politica e utopia: lettere 1926-1943 / a cura di David Bidussa e Maria Grazia Meriggi, Firenze: Nuova Italia (Biblioteca di storia, 86), 2000.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- איתיאל מילאנו, שלמה א' נכון, דניאל קארפי (עורכים), ספר זיכרון לחיים אנצו סיריני: כתבים על יהדות רומא (Scritti in memoria di Leone Carpi: saggi sull’ebraismo italiano), ירושלים – מילאנו: מוסד שלמה מאיר: מכון למדעי היהדות, תשל"א.
- זלמן שזר, 'אנצו סיריני', עמ' 15–20.
- דנטה לטס, 'האביב האיטלקי של אנצו סיריני', עמ' 21–32.
- גולדה מאיר, 'אחד ויחיד', עמ' 33–35.
- Daniel Carpi, "Le ultime lettere scambiate fra Enzo Sereni e Leone Carpi, aprile 1944", pp. 285-294.
- עמ' 57–58: כתבי אנצו סיריני בעברית ובשפות אחרות.
- משה שרת, 'פלא דמותו של אנצו סיריני ז"ל', בתוך: שלמה א. נכון (עורך), ספר זיכרון לשלמה ס' מאיר (תרל"ה-תשי"ג): קובץ לתולדות יהודי איטליה, ירושלים: מוסד שלמה מאיר, מכון למדעי היהדות, מילאנו, תשט"ז, עמ' 214–217.
- איזה פרליס, 'חייו ומותו של אנצו סירני', הדאר נג (תשל"ד), 327-328.
- רות בונדי, השליח: חייו ומותו של אנצו סרני, עם עובד, 1973. (הספר בקטלוג ULI)
- פועה הרשלג, שליחות של אהבה: סיפורו של אנצו סרני, יד יצחק בן צבי, 1993.
- שבעה שלא שבו: סיפורם של צנחני ההצלה במלחמת העולם השנייה / כינס, כתב, ערך והביא לדפוס: מאיר אהד, ירושלים: העמותה להנצחת שבעת הצנחנים שלא שבו משליחותם, תשס"ו 2006.
- Clara Urquhart and Peter Ludwig Brent, Enzo Sereni: A Hero of Our Times, London: Hale, 1967.
- Lea Scazzocchio Sestieri, Enzo Sereni, primer jalutz de Italia, Buenos Aires: Ejecutivo Sudamericano del Congreso Judio Mundial (Biblioteca popular judía. Colección Grandes figuras del judaísmo, 62), 1971.
- Shlomoh Umberto Nahon, "Enzo Sereni e il volume di scritti in sua memoria", Rassegna Mensile di Israel 37 (1971), 558-571.
- Lia Cases, "Ultimo incontro con Enzo Sereni", Rassegna Mensile di Israel 40 (1973), 454-458.
- Mark A. Raider, "Emissaries in the Promised Land: Manya Shohat, Chaim Arlosoroff, and Enzo Sereni in the USA", Judaism 49,1 (2000), 59-79.
- David Bidussa, "Una certa aria di famiglia: Enzo ed Emilio Sereni", Keshet 5,1-2 (2007), 3-22.
- Carlo Ghisalberti, "Antifascismo e sionismo in Enzo Sereni", Rassegna Mensile di Israel 74,1-2 (2008), 209-218.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימת הפרסומים של אנצו סרני, בקטלוג הספרייה הלאומית
- חיים (אנצו) סירני באתר יזכור
- תהילה עופר, אנצו חיים סֶרֶנִי, באתר הצנחנים
- חיים אנצו סרני באתר קיבוץ גבעת ברנר
- אלון קונפינו, סבא שלי, אנצו סרני, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, אוגוסט 2024
- הסרט: אקסודוס: חלומה של עדה
- חיים (אנצו) סירני, דבר, 24 באוקטובר 1945 (על מותו)
- אזכרה לחיים סירני ביום השנה להרצחו, דבר, 19 בנובמבר 1945
- "בית סירני" נחנך בגבעת ברנר, דבר, 28 בנובמבר 1947
- לזכר חיים אנצו סירני (עם חנוכת הבית על שמו בגבעת־ברנר), דבר, 28 בנובמבר 1947
- ד. ל., צניחה – אל הנצח, מעריב, 5 בפברואר 1950
- משה שרת, מרומא עד גבעת־ברנר – מגבעת־ברנר עד דכאו: מ. שרת על דרכו ופעלו של חיים (אנצו) סירני, דבר, 8 בפברואר 1950
- שר החוץ מגלה בנאום האזכרה בגבעת ברנר: אנצו סירני הוסגר על ידי הבריטים למצרים, מעריב, 10 ביולי 1950
- חיים בן אשר, אנצו סירני: עשר שנים למותו, דבר, 5 בנובמבר 1954
- בחלוף עשר שנים למיבצע הצנחנים: חיים אנצו סירני: החבר, הוגה־הדעות, איש העבודה והגבורה, דבר, 12 בנובמבר 1954
- ברכה חבס, פורצי השערים ממזרח: ט. אנצו סרני ושליחותו בבגדאד, דבר, 22 באפריל 1960
- דב גולדשטיין, מי רצח את אנצו סרני?, מעריב, 31 ביולי 1964
- אליהו אגרס, חלוץ, שליח, צנחן, דבר, 21 בדצמבר 1964
- אדם באוהלו ובצאתו, מעריב, 18 בינואר 1965
- יהודה רימר, תזות ואנטיתזות חלוציות בצפון אמריקה: אנצו סרני, בן הלפרן ואחרים, עיונים בתקומת ישראל 5, 1995, עמ' 183-211
- אוסף פרטי של חיים אנזו ואדה סירני, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.
אנצו סרני (1905-1944), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 פרטי הרישום של אנצו סרני באתר ועדת חבר העמים לקברי מלחמה
- ^ Susan Zuccotti, The Italians and the Holocaust: Persecutiuon, Rescue, and Survival, pp. 268-270, University of Nebraska Press, 1987
- ^ המקור לחלק מהפרטים הם מספרה של רות בונדי.
- ^ נסים לוי, יעל לוי, "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799", הוצאת איתי בחור, מרץ 2012, ערך : סירני שמואל פרופ', עמוד 313
- ^ הושבעה הממשלה האיטלקית החדשה, משמר, 15 ביולי 1946
- ^ רויטרס, גאספטרי - ראש ממשלת הקואליציה החדשה, משמר, 3 בפברואר 1947
- ^ סרני מזהיר מפני החייאת הפאשיזם באיטליה, קול העם, 10 במרץ 1955
- ^ חנות הספרים של איתמר - דף מידע 41 28 במאי 2008.
- ^ שליחי המוסד לעליה ב
- ^ להרחבה
- ^ סיפורי גבעת ברנר
- ^ "נצר חיים" – על שם חיים סירני, דבר, 8 בנובמבר 1954, המשך.
- ^ יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 279
- ^ הוסר הלוט מעל מצבות הצנחנים־השליחים בהר הרצל, דבר, 29 בנובמבר 1954.