אקלקטיזם באדריכלות

אקלקטיזם באדריכלות
	בית העירייה, קומין, צרפת
מידע כללי
טווח תאריכים	המאה ה־19 וה־20
מבנים עיקריים	סגרדה פמיליה
סגנון האדריכלות הבא	אדריכלות מודרנית

אקלקטיזם הוא סגנון אדריכלי של המאה ה־19 וה־20, בו יצירה יחידה משלבת תערובת של אלמנטים מסגנונות היסטוריים קודמים כדי ליצור משהו חדש ומקורי. באדריכלות ועיצוב פנים, אלמנטים אלה עשויים לכלול מאפיינים מבניים, רהיטים, מוטיבים דקורטיביים, עיטורים היסטוריים מובחנים, מוטיבים תרבותיים מסורתיים או סגנונות הלקוחים ממדינות אחרות, כאשר התערובת נבחרת בדרך כלל על פי התאמתה לפרויקט והערך האסתטי הכולל.

המונח מתייחס גם לאדריכלים הרבים של המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 שתכננו מבנים במגוון סגנונות על פי רצון לקוחותיהם, או רצונם שלהם. בדרך כלל היו אלה סגנונות תחייה שהדהדו במודע סגנון של תקופה אדריכלית קודמת, וכל בניין עשוי היה לבטא במלואו או ברובו את הסגנון שנבחר, או להיות כשלעצמו תערובת אקלקטית. ארכיטקטורת התחייה הגותית, במיוחד בכנסיות, שאפה ככל הנראה לסגנון תחייה "טהור" יחסית מתקופת ימי הביניים ואזור מסוימים, בעוד שסגנונות אחרים שקמו לתחייה כמו נאו-קלאסי, בארוק, סגנון הארמונות, הסגנון היעקוביני, רומנסק ורבים אחרים טופלו ככל הנראה בצורה חופשית יותר.

בניין אסטון ווב באוניברסיטת ברמינגהם (1900–1912), בריטניה, בסגנון כמעט ביזנטי.

היסטוריה

האקלקטיזם יצא אל הפועל בסוף המאה ה־19, שכן אדריכלים חיפשו סגנון שיאפשר להם לשמור על התקדים ההיסטורי הקודם, אך ליצור עיצובים שטרם נראו כמותם. מקטלוג שלם של סגנונות עבר, היכולת לערבב ולשלב סגנונות אפשרה חופש אקספרסיבי יותר וסיפקה מקור אינסופי של השראה. בעוד שאנשי מקצוע אחרים בתחומי העיצוב (המכונים 'תומכי ההתעוררות') שמטרתם הייתה לחקות בקפידה סגנונות עבר, האקלקטיזם היה שונה, שכן הכוח המניע העיקרי היה יצירה, ולא נוסטלגיה^[2] והייתה שאיפה לייצר עיצובים מקוריים.

אירופה

אדריכלות אקלקטית הופיעה לראשונה ברחבי יבשת אירופה במדינות שונות כמו צרפת (אדריכלות האמנויות היפות), אנגליה (אדריכלות ויקטוריאנית) וגרמניה (תקופת היסוד Gründerzeit),^[2] בתגובה לרצון המתגבר בקרב אדריכלים לקבל חופש אקספרסיבי יותר בעבודתם.

בית הספר לאמנויות יפות בפריס, שנחשב לאחד מבתי הספר האדריכליים המקצועיים הראשונים, הכשיר את התלמידים בצורה אקדמית קפדנית, וצייד אותם בכישורים וביוקרה מקצועית. המורים בבית ספר זה היו מהאדריכלים המובילים בצרפת, ושיטת ההוראה החדשה הזו כל כך הצליחה עד שהיא משכה אליה תלמידים מכל רחבי העולם.^[3] רבים מהבוגרים המשיכו להיות חלוצי התנועה, והשתמשו בהכשרה שקיבלו בבית הספר לאמנויות יפות כבסיס לעיצובים אקלקטיים חדשים.

בעוד שהפרקטיקה בסגנון ארכיטקטורה זה הייתה נפוצה (וניתן היה לראותה ברבים מבתי העירייה שהוקמו באותה תקופה),^[1] האקלקטיות באירופה לא זכתה לאותה התלהבות לה היא זכתה באמריקה. ככל הנראה, עצם העובדה שנוכחותה של ארכיטקטורה עתיקה ואותנטית הייתה נרחבת באירופה, צמצמה את המשיכה לחיקוי ההיסטורי בבניינים חדשים.^[3]

צפון אמריקה

בסוף המאה ה־19 חל שינוי עמוק בארכיטקטורה האמריקאית. אדריכלים שהתחנכו בבית הספר לאמנויות יפות בפריז, כמו ריצ'רד מוריס האנט וצ'ארלס פולן מק'ים, היו אחראים להחזרת גישת האמנויות היפות האירופית, שנחשבה כאבן הפינה של האדריכלות האקלקטית באמריקה.^[3] בתקופה של גידול, שגשוג וגאווה מסחרית הוזמנו מבנים אקלקטיים רבים בערים גדולות ברחבי ארצות הברית. הסגנון שגשג, שכן הציג מאפיינים היסטוריים, שנראו בעבר רק בארכיטקטורה האריסטוקרטית של מדינות אירופה כמו בריטניה וצרפת, ותרם לתחושה עשירה יותר של תרבות והיסטוריה באמריקה. במקרה של האנט ואדריכלים אקלקטיים רבים אחרים, 'נקודת המבט האקלקטית שלו בדרך כלל' אפשרה לו לבחור בחירות סגנוניות על בסיס כל מה שמתאים לפרויקט המסוים או ללקוח. גמישות זו לאקלום ומיזוג חופשי של סגנונות העניקה למעצבים האקלקטיים עניין רב יותר בקרב הלקוחות.

יצירת גורדי שחקים ומרחבים ציבוריים גדולים אחרים כמו כנסיות, בתי משפט, בתי עירייה, ספריות ציבוריות ובתי קולנוע, הביא לכך שעיצוב אקלקטי כבר לא נועד רק לבני החברה הגבוהה, אלא היה נגיש גם לקהל הרחב.^[3] בעוד שחלק מהבניינים הללו נהרסו מאז (כולל תחנת פנסילבניה המקורית והגן הראשון של כיכר מדיסון – שניהם בעיר ניו יורק), הפרויקטים שנותרו מתקופה זו עדיין נחשבים כחלק מהמבנים החשובים ביותר באמריקה.

התפשטות

כמה מהדוגמאות הקיצוניות ביותר לעיצוב אקלקטי ניתן היה לראות על ספינות הנוסעים (שהיו אז הצורה העיקרית של תחבורה מעבר לים). חללי הפנים המפוארים עוצבו בשילוב של סגנונות מסורתיים – בניסיון להקל על אי הנוחות של שהות בת חודשים בספינה, וליצור אשליה של פאר מבוסס.^[3]

באותה תקופה שימשו ספינות כאלה להובלת מתיישבים לאזורים לא מפותחים בעולם. הקולוניזציה של אזורים כאלה הרחיבה עוד יותר את האדריכלות האקלקטית של העולם המערבי, שכן מתיישבים שזה עתה התיישבו במקומם החדש, בנו מבנים המציגים בדרך כלל קלאסיקה רומאית ומוטיבים גותיים.

במידה פחותה יותר, האקלקטיות הופיעה ברחבי אסיה, שכן אדריכלים יפניים וסיניים שהוכשרו בבתי ספר האמריקאים לאמנויות יפות, השפיעו על בתי ספר, וחזרו לייצר עיצובים אקלקטיים ברחבי אסיה כמו בנק יפן (1895) שעוצב על ידי קינגו טאצונו.^[3] מה שמכונה אדריכלות התחייה ההודית–סארסית, שהוסיפה פרטים מהארכיטקטורה ההודית המסורתית, ובעיקר אדריכלות מוגולית, לצורות מערביות של מבנים וארמונות ציבוריים במהותה, הייתה סגנון אקלקטי מטבעו. רוב האדריכלים שעסקו בכך היו בריטים.^[^{דרוש מקור]}

קבלת פנים קריטית

כסגנון שהציע כל כך הרבה חופש יצירתי וללא כללים מנחים, הסיכון ביצירת עיצוב בלתי מוצלח היה ברור לכל. פרויקטים שלא הצליחו למזג בין הסגנונות השונים באופן הרמוני היו נתונים לביקורת מצד אנשי מקצוע (במיוחד אלה שהתנגדו לתנועה).^[1]

התדרדרות

ההתלהבות לחיקוי היסטורי החלה לדעוך בשנות השלושים והאקלקטיות התאדתה בתוכניות הלימודים של בתי הספר לעיצוב, לטובת סגנון חדש. המעבר למודרניזם היה משמעותי מכיוון שהוא נראה בעיני רבים כאוונגרד והטכנולוגיה והחומרים החדשים שיוצרו בזמנו אפשרו חדשנות רבה יותר.^[4] למרות ההתרחקות מאקלקטיות, העידן עדיין נותר משמעותי מבחינה היסטורית שכן הוא "פתח מחדש את הדלתות לחדשנות וצורות חדשות" לאדריכלות בשנים הבאות.^[5]

עיצוב פנים

הגידול בארכיטקטורה האקלקטית יצר צורך במומחי עיצוב פנים בעלי מיומנות והבנה וידע של סגנונות היסטוריים מהעבר, על מנת לייצר חללי פנים נלווים מתאימים. זה הביא לצמיחתו של עיצוב פנים כמקצוע נחשב.^[3] מעצבי פנים בולטים בעידן זה (בין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20) כוללים את אלזי דה וולף, רוז קאמינג, ננסי מק'קלנד, אלזי קוב וילסון, פרנסיס אלקינס, סורי מוהם ודורותי דרייפר. בעוד קהל הלקוחות של המעצבים המוקדמים הללו היה מורכב אך ורק ממשפחות עשירות ועסקים, עבודותיהם של מעצבים אלה הוצגו באופן קבוע בפרסומים פופולריים כמו "בית וגן" (House and Garden) "בית יפה" (Beautiful House) ו"ז'ורנל בית הנשים" (Ladies Home Journal). פרסום חללי הפנים המפוארים של בתים מפוארים אלה סייע להפצת הסגנון האקלקטי בקרב מעמד הביניים, וחיקויים פחות אקסטרווגנטיים או שילוב של אלמנטים דקורטיביים דומים הפכו למאפיין רצוי בעיטור הבית. העדפות אסתטיות שונות מאזור לאזור ברחבי אמריקה, עם סגנונות ספרדיים המועדפים בקליפורניה, ואלמנטים של אדריכלות קולוניאלית אמריקאית שהיו פופולריים בניו אינגלנד.

הקשר עכשווי

בחברה העכשווית, סגנונות השואבים מסגנונות תרבותיים והיסטוריים רבים ושונים מתוארים באופן רופף כ"אקלקטיים" אם כי התייחסויות לאדריכלות אקלקטית בספרות ובמדיה נוגעות בדרך כלל למבנים שנבנו בתוך התנועה האקלקטית של סוף המאה ה־19 עד תחילת המאה ה־20.

הסגנון האקלקטי בארץ ישראל

ערך מורחב – הסגנון האקלקטי בארץ ישראל

בתחילת המאה ה-20 נבנו בארץ מבנים רבים בסגנון האקלקטי. מבנים רבים בתל אביב-יפו שרדו והוגדרו כמבנים לשימור, אך גם בערים ומושבות אחרות נשתמרו מבנים בסגנון זה.

אדריכלים אקלקטיים

דניאל ברנהם
אלכסנדר ג'קסון דייוויס
אנטוניו גאודי
ג'וסף הלבקה
ריצארד מוריס האנט
צ'ארלס פולן מק'קים
ויליאם רתרפורד מיד
ריצ'רד נורמן שו
סטנפורד ווייט

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אקלקטיזם באדריכלות בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ Whittick, A, 1974. European Architecture in the Twentieth Century. 1st ed. New York: Leonard Hill Books. pp. 17–27.
^ ¹ ² Hamlin, T, 1952. "The Rise of Eclecticism in New York." Journal of the Society of Architectural Historians, 11 (2), pp. 3–8.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Piles, J, 2005. A History of Interior Design. 3rd ed. London: Laurence King Publishing. pp. 305–327.
^ Cruickshank, D, 1996. Sir Banister Fletcher's A History of Architecture. 20th ed. London: Architectural Press. pp. 1483–1484.
^ Meeks, C, 1953. "Creative Eclecticism." Journal of the Society of Architectural Historians, 12 (4), pp. 15–18.

[Whittick-1] ¹ ² ³ Whittick, A, 1974. European Architecture in the Twentieth Century. 1st ed. New York: Leonard Hill Books. pp. 17–27.

[Hamlin-2] ¹ ² Hamlin, T, 1952. "The Rise of Eclecticism in New York." Journal of the Society of Architectural Historians, 11 (2), pp. 3–8.

[Piles-3] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Piles, J, 2005. A History of Interior Design. 3rd ed. London: Laurence King Publishing. pp. 305–327.

[4] Cruickshank, D, 1996. Sir Banister Fletcher's A History of Architecture. 20th ed. London: Architectural Press. pp. 1483–1484.

[5] Meeks, C, 1953. "Creative Eclecticism." Journal of the Society of Architectural Historians, 12 (4), pp. 15–18.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]