אריאדנה סקריאבינה

אריאדנה סקריאבינה
Ариадна Скрябина

שרה קנוט. פריז, לכל המאוחר ב-1940
לידה	26 באוקטובר 1905 בוליאסקו שבאיטליה
נהרגה	22 ביולי 1944 (בגיל 38) טולוז, גארון עילית, צרפת
שם לידה	Ариадна Александровна Шлёцер
מדינה	האימפריה הרוסית, הרפובליקה הרוסית, צרפת, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית
מקום קבורה	טולוז, בית הקברות Terre-Cabade
כינויים נוספים	רג'ין
ידוע בשל	ממקימי הצבא היהודי
ידועה בשל	השתתפות בתנועת ההתנגדות הצרפתית
תקופת הפעילות	1940–1944 (כ־4 שנים)
מקצוע	משוררת, אשת מחתרת
תפקיד	חברה במפקדת הצבא היהודי
השקפה דתית	יהדות
בן זוג	דוד קנוט
פרסים והוקרה	מדליית הרזיסטנס צלב המלחמה

אריאדנה סקריאבינה (ברוסית: Ариадна Скрябина; ‏26 באוקטובר 1905 — 22 ביולי 1944) הייתה משוררת רוסייה, גיורת, פעילה בתנועת ההתנגדות הצרפתית, ממייסדי "הצבא היהודי".

סקריאבינה היא בתם מחוץ לנישואין של המלחין הרוסי אלכסנדר סקריאבין ובת זוגו טטיאנה פיודורובנה שְלֶצֶר. רק לאחר מותו של אביה ב-1915, הוכרה כבתו והחלה לשאת את שם משפחתו. לאחר מות אמה היגרה לפריז, שם השתתפה במספר חוגים ספרותיים של מהגרים רוסים, כתבה שירים והחלה לפרסמם. היא נישאה למשורר היהודי-רוסי דוד קנוט (שמו הספרותי של דוד מאירוביץ פיקסמן), התגיירה, והחליפה בשל כך את שמה לשרה. היא ובעלה תמכו ברעיונות הציונות הרוויזיוניסטית.

במלחמת העולם השנייה הקימה עם בעלה ושני אנשים נוספים את המחתרת היהודית הציונית – "הצבא היהודי". היא הייתה אחת הפעילות הבולטות במחתרת והצליחה להציל ממוות יהודים רבים, בהם ילדים שעזרה להבריח לשווייץ, לאחר שהוריהם גורשו למחנות ריכוז ונרצחו. כחודש לפני שחרור פריז, בעת פגישת מחתרת בביתה שבטולוז, בצלו של משטר וישי, נהרגה אריאדנה מירי של אנשי המיליציה הצרפתית שארבו לפעילי המחתרת בביתה^[1].

אריאדנה סקריאבינה נולדה בבוליאסקו (Bogliasco) שליד ג'נובה שבאיטליה ב-26 באוקטובר 1905^[2]. היא נולדה מחוץ לנישואין למלחין הרוסי אלכסנדר סקריאבין ולבת זוגו, טטיאנה שלצר. אף שבאופן רשמי היה סקריאבין נשוי באותה עת לוורה איבנובנה סקריאבינה, עמה היו לו ארבעה ילדים, תוך שנה הוא ניהל חיי משפחה עם טטיאנה שלצר אותה הכיר ב-1902^[3]. אריאדנה, בתם הראשונה של סקריאבין ושלצר, קיבלה בלידתה את שם משפחתה של אמה — שלצר, כיוון שאשתו של אביה מעולם לא הסכימה להתגרש ממנו^[4]. אף על פי שאביה היה בן זוגה של שלצר עד סוף ימיו, קיבלה אריאדנה את שם משפחתו רק לאחר מותו.

המצב הכלכלי של המשפחה היה קשה. לאחר שנה שבה ניהל חיים של מוזיקאי נודד, הידרדרו יחסיו של סקריאבין עם ההוצאה לאור אשר פרסמה את יצירותיו^[5][6]. הם גרו בבית צנוע ליד פסי הרכבת בבוליאסקו^[4]. שמה של אריאדנה ניתן לה על ידי הוריה בהשראת דמותה של אריאדנה מהמיתולוגיה היוונית, המסמלת תקווה ויכולת להשתחרר ממצבים מסובכים^[7].

באותה עת היה סקריאבין שקוע בעבודתו על הסימפוניה "פואמת האקסטזה" (אנ'), יצירה שחיבר בין השנים 1905–1908. ירמיהו הלפרן, איש בית"ר והציונות הרוויזיוניסטית, היה סבור שצלילי הסימפוניה השפיעו על אופייה של אריאדנה:

פוריות יצירתו של המלחין בבוליאסקו, אותה פינת-חיים שבאיטליה לשם נמלט עם אהובתו, התבטאה לא רק ב"אקסטזה". יחד עם יצירה זו נולדה גם בתו אריאדנה, שספגה את צליליה הראשונים של הסימפוניה הסקריאבינית, יחד עם חלב אמה. האקסטזה הסעירה את נפשה עד סוף ימיה

— הלפרן, עמ' 67.

בסוף ינואר 1906 עבר סקריאבין עם טטיאנה שלצר ואריאדנה הפעוטה לז'נבה^[8], וכבר בסתיו 1906 — לאמסטרדם, שם התגוררו אצל דודותיה של שלצר^[9]. כעבור זמן קצר עזב סקריאבין את אמסטרדם וערך סיבוב הופעות בבלגיה^[10] ובארצות הברית. טטיאנה שלצר הצטרפה לבעלה בארצות הברית ונסעה עמו לפריז^[11], בהותירה את אריאדנה עד קיץ 1907 עם הדודות באמסטרדם. בקיץ 1907 הביאה אמה של טטיאנה שלצר (סבתה של אריאדנה) את אריאדנה לכפר השווייצרי באטנברג (אנ'), לשם הגיעו גם הוריה של אריאדנה^[12][13]. בספטמבר עברה המשפחה ללוזאן, שם נולד כחצי שנה מאוחר יותר אחיה הצעיר של אריאדנה, יוליאן סקריאבין (הוא טבע למוות בגיל 11^[14]).

ב-1910, לאחר חמש שנות נדודים באירופה ובאמריקה, שבה המשפחה לרוסיה והשתקעה במוסקבה. זמן קצר לאחר חזרתם עברה אריאדנה טקס טבילה אורתודוקסי^[15]. שנה לאחר מכן נולדה אחותה הצעירה מרינה. המשפחה עברה מספר דירות במוסקבה, ולבסוף השתקעה בשנת 1912 בארבאט, בבית שהפך למוזיאון הנצחה לאחר מותו של אלכסנדר סקריאבין^[16].

ביתו של סקריאבין שימש כמרכז למוזיקה ושירה וכמקום מפגש למשוררים, ציירים, אנשי תיאטרון ופילוסופים, ושלושת הילדים גדלו באווירת האמנות והיצירתיות שאפפה את המקום. בגיל צעיר החלה אריאדנה ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון וכן כתיבת שירים^[17]. גם אחיה יוליאן ניחן בכישרון מוזיקלי. הוא ידע להלחין ולנגן בפסנתר, והופיע בפני בני המשפחה והאורחים הרבים שפקדו את המקום^[18]. שלושת הילדים למדו בבית ספר, אך אמם דאגה להעשיר את הידע שלהם באמצעות מורים פרטיים בתחומי המוזיקה ובמקצועות אחרים. הספרייה הגדולה שהייתה בביתם תרמה אף היא להשכלתם^[19].

למרות ההשקעה בחינוך הילדים, ההורים לא בילו זמן רב במחיצתם. מבקר המוזיקה והמלחין לאוניד סבנייב (אנ'), שהיה חבר טוב של אלכסנדר סקריאבין, כתב בזיכרונות עליו:

אהבתו של אלכסנדר ניקולאיביץ את ילדיו הייתה אבסטרקטית ותאורטית, לפעמים פינק אותם, בדרך כלל בתחילת המפגש ובפרידה, או כשבאו לנשק את הוריהם לפני השינה. טטיאנה פיודורובנה אומנם טיפלה בילדים יותר, אך גם זה לא היה הרבה

— סבנייב, עמ' 155—157

במשפחת סקריאבין דיברו כמעט אך ורק צרפתית^[20], שהשתלבה בה ה"שפה המשפחתית" המיוחדת שהמציא האב אלכסנדר סקריאבין להנאת המשפחה — מילים חדשות, שמות עצם ושמות תואר מלודיים. את אריאדנה כינה "שפירית", או בשם החיבה "ארוצ'קה"^[21]. המנצח סרגיי קוסביצקי, שהיה חברו של סקריאבין והכיר את אריאדנה מילדותה, נזכר בה:

היא הייתה שדון קטן; כולם פחדו ממנה. היא הייתה קטנה, אבל כשפרצה כרוח סערה לחדר, כולם קפאו במקומם. היא לא פחדה מאף אחד. אמה ואביה כעסו, אבל לא ידעו מה לעשות איתה

— לזריס, עמ' 228. על סמך הראיונות של לזריס עם חוה קירשנר.

בקרב הוריה של אריאדנה שררו הלכי רוח אנטישמיים שבאו לידי ביטוי בעיקר מצד האם. לאחיה הקטן בוריס שלצר (אנ'), שהיה לימים מוזיקולוג וסופר צרפתי מפורסם, היה מראה יהודי בולט ומבטא יהודי אופייני, שהזכיר את מבטאה של אריאדנה כאשר דיברה רוסית^[22]. קיימות שתי גרסאות באשר למוצאה של משפחת שלצר. לאוניד סבנייב סבר שטטיאנה ובוריס היו יהודים. הוא כתב שלא ידע זאת בוודאות וחשב כך בתום לב^[23]. לעומת זאת, הגרסה המקובלת באשר למוצאה של האם היא כי הייתה מבלגיה, וכי מוצאו של האב מקרב המיעוט הגרמני ברוסיה^[24]. על פי זיכרונותיו, טטיאנה שלצר התביישה בשורשיה, שאפשר שהיו יהודים, ועשתה ככל יכולתה כדי להסתיר זאת. היא התרחקה אפילו מאחיה, בשל החשש כי הקרבה אליו תפגע במוניטין שלה. סקריאבין היה שותף להלך הרוח האנטישמי של אשתו, אך היה פחות קיצוני ממנה. הוא האמין כי ליהודים יש שליחות היסטורית חשובה. עם זאת, סבר שאין לאפשר להם לכהן בתפקידים בכירים^[23].

ב-27 באפריל 1915 נפטר אלכסנדר סקריאבין מאלח דם. בדקות האחרונות לפני מותו הספיק לחתום על צו ירושה ועל בקשה רשמית שהופנתה לצאר בנוגע לאימוץ ילדיה של שלצר. אשתו הראשונה, ורה איבנובנה, שלחה את הסכמתה באותה עת לצאר להכיר בילדיהם של סקריאבין ושלצר כחוקיים. שבוע לאחר מות האב קיבלו הילדים אישור להיקרא בשם המשפחה סקריאבין^[25]. המשפחה נותרה ללא מקור הכנסה ולא אמצעי מחיה, עקב הכסף הרב שנדרש למימון הוצאות הטיפול במחלתו של סקריאבין^[26]. חברים של משפחת סקריאבין התגייסו לסייע למשפחה, הן בתרומות כספיות והן ביוזמה להוציא לאור את יצירותיו של סקריאבין, שהניבו הכנסות עבור המשפחה. המאמצים הללו אפשרו למשפחתה ליהנות מרווחה כלכלית יחסית^[27]. כל אותה עת, המשיכו אריאדנה ואחיה ללמוד באקדמיה למוזיקה^[28].

שתי המהפכות של שנת 1917 החמירו שוב את המצב, ובמוסקבה החל לשרור רעב^[29]. בינואר 1919 עזבה משפחת סקריאבין את מוסקבה ועברה לקייב, שם המצב היה מעט טוב יותר, אם כי גם שם הם לא זכו לשלווה בשל מלחמת האזרחים המתמשכת ומעבר השלטון מיד ליד^[30]. בקייב התגוררו טטיאנה שלצר וילדיה בביתו של דניאיל בלחובסקי, חבר טוב של משפחת סקריאבין. תוך זמן לא רב הצטרפו אליהם אחיה של טטיאנה - בוריס שלצר, ואמם^[31]. בעת הגעתם של השלצרים והסקריאבינים לקייב, משפחת בלחובסקי כבר עזבה את הבית (בסתיו 1918), והתגוררה באודסה. מאוחר יותר היגרה משפחת בלחובסקי לפריז. בביתם גרו חבריו של בלחובסקי: משפחתו של הפילוסוף לב שסטוב, המוזיקאי ניקולס סלונימסקי^[30] ועוד אדם אחד^[29].

על פי מכתבים של שסטוב לקרובי משפחתו, החיים בקייב היו קשים, אך לא היה רעב של ממש, כמו במוסקבה וסנקט פטרבורג. מחירי המזון היו גבוהים מאוד, וגם היה מחסור בדלק לחימום^[32]. בכל פעם כשהשלטון החדש כבש את העיר, הוא ניסה להחרים את הבית של בלחובסקי. ניקולס סלונימסקי וטטיאנה שלצר הקימו חברה מוזיקלית על שם סקריאבין כנימוק נגד החרמת הבית. סלונימסקי אף שלח תלונה ללנין^[31]. בכל זאת, במרץ 1919 השלטון הסובייטי החרים שני חדרים^[33]. למרות כל הקשיים, למד יוליאן בקונסרבטוריון אצל ריינהולד גליאר^[34].

ביוני 1919 התרחשה טרגדיה נוספת במשפחת סקריאבין: יוליאן סקריאבין, אחיה הקטן של אריאדנה, טבע בדנייפר^[35][36][37] בהיעדר אמו, שנסעה למוסקבה לזמן קצר^[38][39]. נטליה ברנובה-שסטובה, בתו של לב שסטוב, מספרת בספרה על האסון על סמך זיכרונות של סלונימסקי. המורה בבית הספר בקייב הביאה את קבוצת הילדים, בהם יוליאן סקריאבין, לפיקניק בחוף הדנייפר. יוליאן התרחק מהילדים האחרים, וכשהגיע הזמן לחזור, לא מצאו אותו. המורה הביאה את הילדים הביתה וחזרה לחפש את יוליאן באי באמצע הנהר. סלונימסקי ועוד שני מלחים מנוסים הצטרפו לחיפושיה. הם מצאו את גופתו של יוליאן במפרץ קטן עם מים עמוקים יותר^[40]. אריאדנה נהגה לומר לחברותיה שיוליאן היה אף יותר מוכשר מאביו^[41]. לאחר מותו חששה להיכנס למים עד סוף ימיה^[42].

לאחר מות בנה חוותה טטיאנה פיודורובנה משבר קשה. היא חזרה למוסקבה עם בתה הקטנה מרינה. אריאדנה רצתה ללמוד במכון סמולני (אנ'), מוסד להשכלה גבוהה לנערות ממעמד גבוה שנוסד ברוסיה ב-1764. כיוון שהמכון הועבר לנובוצ'רקסק ב-1917, אריאדנה עברה לנובוצ'רקסק^[43]. כאשר אריאדנה נשארה לבד, התגלה אופייה החופשי והאמיץ. חברתה י. קלבינה, שלמדה עמה במכון סמולני, כתבה:

אנחנו, האינטלקטואלים של אז, התביישנו להגיד למישהו שעשינו דברים פשוטים: אספנו קרשים לצורכי חימום, חיפשנו דרכים להרוויח כסף לאוכל. המורה להיסטוריה סיפרה לנו פעם כיצד התעייפה לאחר שייצרה לבנים מזבל אורגני במשך יום שלם. אריאדנה אמרה מיד: "למה עשית את זה לבד. אילו היית אומרת לי, הייתי מסייעת לך". היא מעולם לא התביישה בעונייה ולא בחלה באף עבודה.

— טומפקובה, 1998, עמ' 21

חברותיה זכרו אף את נגינתה המעולה בפסנתר. לאחר זמן קצר נסגר מכון סמולני, ואריאדנה שבה למוסקבה והתגוררה עם משפחתה בדירתם בארבאט, שבמהרה הפכה למוזיאון.

בחורף 1920 למדה אריאדנה בבית ספר תיכון במוסקבה. בכיתות היה קר, והתלמידים לבשו מעילים במהלך הלימודים. אריאדנה הגיעה לבית הספר עם מעיל לא אופנתי, ולמרות עונייה התנהגה ביהירות עם הסובבים אותה. רבים מחבריה לכיתה לא אהבו אותה; אך בשל אישיותה הבוגרת, היא ידעה להתעלם מכך. אופייה בעת ההיא היה מגובש: היא הייתה חסרת פשרות, אמביציוזית ופרפקציוניסטית^[41]. בגיל 15 היא אהבה ספרות ושירה, וכתבה שירים בעצמה. חוקרת הספרות ריבקובה התייחסה לדפים שהשתמרו ובהם שירים שכתבה בכתב יד ילדותי. היא ציינה ששירים תמימים אלה הושפעו על ידי שיריה של הסופרת והמשוררת מתקופת תור הכסף בשירה הרוסית מרינה צבטייבה^[44].

המשפחות סקריאבין וצבטייבה היו מקורבות מאוד^[45]. מרינה צבטייבה עזרה בעת הצורך לטטיאנה שלצר. צבטייבה עשתה לילות כימים ליד מיטת חברתה החולה^[46]. למרינה צבטייבה הייתה בת בשם אריאדנה (רו'). שתי האריאדנות, צבטייבה וסקריאבינה, היו חברות^[47]. אריאדנה סקריאבינה חתמה בעת ההיא על שיריה "אריאדנה אורליצקיה". השם הבדוי "אורליצקיה" קשור כנראה למחזה "L'Aiglon" (ברוסית "אורליונוק") של אדמון רוסטאן, שהיה אהוב על אריאדנה. הוא תורגם לרוסית על ידי מרינה צבטייבה ב-1910—1911^[48].

עוד בטרם סיימה את לימודיה בבית הספר, החלה ללמוד באוניברסיטה המדינית של מילה. בין מוריה באוניברסיטה היו הלשונאי ומחבר המילון של השפה הרוסית דמיטרי אושקוב (אנ') והמשורר והמתרגם ולרי בריוסוב^[49]. בינואר 1922 נסגרה האוניברסיטה. במרץ 1922 מתה טטיאנה שלצר ממחלות שהיו תוצאה של דיכאון קשה. אחרי קבורתה של טטיאנה שלצר בבית העלמין נובודוויצ'יה, ליד סקריאבין^[50], עזבה המשפחה את רוסיה. מרינה הצעירה עברה לקרובי משפחה בבלגיה, ואריאדנה עם סבתה עברו לפריז אל אחיה של האם, בוריס שלצר (אנ')^[51].

ממכתבי ידידיה אפשר להבין שמצבה הכלכלי של סקריאבינה היה קשה כשהגיעה לפריז. למשל, מיכאיל גרשנזון (אנ') כתב ללב שסטוב על המאמצים שלו ושל אלכסנדר גולדנווייזר (אנ') לארגן קונצרט במטרה לאסוף כסף עבור סקריאבינה^[51]. עם הגעתה לפריז היא נרשמה לפקולטה לבלשנות בסורבון, אך הלימודים לא עניינו אותה. היא אהבה תיאטרון, ערבי ספרות ומוזיקה, ולעיתים קרובות הלכה לקונצרטים^[52]. ב-1923 היא הצטרפה לחוג המשוררים הרוסים "צֶ'רֶז" ("מֵעֶבֶר", ברוסית: "Через"). דוד קנוט, לימים בעלה האחרון של סקריאבינה, השתתף אף הוא באותו חוג, אבל לא ידוע האם הם נפגשו אז^[53].

ב-1924 פרסמה סקריאבינה בפריז את אסופת השירים הראשונה שלה, שנקראה "שירים". הביקורת בעיתון המהגרים הרוסיים, "זבינו" ("חוליה", ברוסית "Звено"), שנכתבה על ידי העיתונאי ומבקר הספרות גאורגי אדמוביץ (אנ'), הייתה קטלנית: המבקר טען שלסקריאבינה חסרה מקוריות בשימוש בשפה^[36]. שמעון ליברמן, שעבד בעיתון "נקנונה" ("הערב לפני", ברוסית "Накануне"), כתב ששיריה של סקריאבינה היו בינוניים^[54][55]. דעתו של החוקר ולדימיר חזן הייתה שלמרות הפתוס הנוצרי, ניתן היה לראות סימנים של כישרון מובהק בשיריה של סקריאבינה^[56].

בשירה "יהושע בן נון", מבוטאת גישתה המקורית של סקריאבנה לנושאי התנ"ך. היא מתייחסת לאחד ממעשיו הבולטים של יהושע — עצירתה של השמש בגבעון — כאל חטא נגד הטבע שאף יהושע בן נון עצמו הזדעזע ממנו, כנראה. ספרה הראשון של סקריאבינה היה גם ספרה האחרון, כיוון שלא הייתה מרוצה מהספר, מהתגובות, ובעיקר מעצמה^[57].

בתחילת 1924 היא נישאה ליהודי הצרפתי דניאל לזרוס. לזרוס היה פסנתרן ומלחין, ומקורב מבחינה אישית ומוזיקלית לחברי "קבוצת השישה"; ממשיך דרכו של אריק סאטי ומעריץ של סקריאבין. השניים התחתנו למרות התנגדותה של משפחת לזרוס. אמו של לזרוס שנאה את סקריאבינה מראשית היכרותם וכינתה אותה "צוענייה". לזוג נולדו שתי בנות: טטיאנה-מרים (1925) ובטי (1926)^[58]. היחסים בין סקריאבינה לבין בעלה הידרדרו, וזמן קצר לאחר לידתה של בטי לקחה סקריאבינה את הבנות ועזבה את לזרוס^[59].

ב-1928 נישאה אריאדנה ליהודי הצרפתי רנה מג'ן, מורה לספרות צרפתית בליקיאון. משפחת מג'ן התייחסה היטב לאריאדנה ולבנותיה; הזוג הנשוי והבנות גרו בדירה גדולה ויפה, ולילדים הייתה מטפלת^[60]. ב-1934, בהיותה בהיריון, החליטה סקריאבינה שלילד שברחמה צריך להיות אב אחר. היא שיקרה למג'ן שהילד אינו שלו, עזבה אותו, ועברה לחיות עם דוד קנוט. מג'ן הגיב לכך קשות, ולא הסכים לתת לה גט במשך זמן רב^[61]. ב-1935 נולד בנה אלי^[62]. כאשר גדל הבן, אמרה לו סקריאבינה שאביו הוא דוד קנוט. למג'ן נודע שיש לו בן רק לעת זקנה, כשאלי ביקר אצלו וסיפר לו את האמת^[63].

חוה קירשנר (שם נעוריה יווה צירינסקי), חברתם הקרובה של אריאדנה ודוד קנוט, נזכרת:

קנוט ניסה לשכנע את אריאדנה לא לשקר לילד, אבל לא הצליח. אם היא החליטה משהו, היה בלתי אפשרי לשנות את דעתה. למשל, היא החדירה ללבו של אלי את הרעיון שהוא צריך להיות מלח, והוא אכן נהיה מלח

— לזריס, עמ' 235. על סמך ראיונות של לזריס עם חוה קירשנר.

לאחר מהפכת אוקטובר היגרו מרוסיה רבים מאנשי התרבות הבולטים שלא קיבלו את השלטון הסובייטי. פריז הפכה למרכז גל ההגירה הזה; שם התבססו הסופר בונין, חתן פרס נובל, הפילוסוף והתאולוג ברדיאייב, הפילוסוף היהודי-רוסי שסטוב, זמר האופרה שאליאפין, ואחרים. ציבור המהגרים הרוסים היה ציבור מתבדל, שכמעט ולא עבר התבוללות תרבותית. הייתה לו אג'נדה משלו, התפרסמו ספרים ועיתונים ברוסית, היו מסעדות, גני ילדים ובתי ספר רוסיים. רוב המהגרים אף התחתנו בתוך הקהילה^[64].

היהודים היוו חלק ניכר מאוכלוסיית המהגרים, בפרט מקרב האינטלקטואלים, אך נבדלו מהם בנושאים שונים. הייתה להם אג'נדה משלהם: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. זאב ז'בוטינסקי גר בפריז בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, וכן היה שם מרכז של הציונות הרוויזיוניסטית. אריאדנה סקריאבינה, רנה מג'ן ודוד קנוט היו חלק מהציבור הרוסי-יהודי הזה. על פי ולדימיר לזריס^[65], סקריאבינה וקנוט השתתפו בחוג "גָטָרָפָּק" (ברוסית "Гатарапак"), שהיה קשור לתנועה התרבותית האוונגרדית, דאדא. ההיכרות ביניהם התרחשה כנראה באחד הערבים הספרותיים של אותו חוג.

דוד קנוט היה יהודי מבסרביה שגדל בקישינב והיגר לפריז ב-1920. כמו סקריאבינה, ובניגוד לבעליה הקודמים, הוא לא בחל בעבודות קשות או לא מכובדות: קנוט עבד בבית חרושת, היה פועל פשוט ועסק בצביעת בדים. לאחר מכן פתח מסעדה זולה ברובע הלטיני בה הועסקו גם אחיותיו ואחיו הצעיר כמלצרים. בתחילת שנות ה-30 עבד כשליח בחברה מסחרית גרמנית ורכב ימים שלמים על תלת-אופן לצורך העברת הסחורה. עם זאת, קנוט התמיד והשתתף בחיים הספרותיים של פריז "הרוסית", ואגודות וחוגי משוררים רבים בעיר הוקמו ופעלו בשיתופו^[66].

כבר בקישינב החל קנוט לכתוב שירים ולפרסמם, אך רק בפריז זכה לתהילה. שיריו, הגדושים בנושאים תנ"כיים, הרשימו את סקריאבינה, שהתעניינה בנושאים אלו גם היא. הרומן ביניהם התחיל בסוף 1934, עשר שנים לאחר היכרותם הראשונה האפשרית^[62].

באוגוסט 1937 נפגשו אריאדנה ודוד בבית קפה במונפרנאס עם רב החובל של ספינת המפרש "שרה א'", ירמה הלפרן, המייסד של המחלקה הימית בבית"ר ושל בית הספר העברי הראשון לקציני ים. הלפרן התכוון לשוט לארץ ישראל, והציע לקנוט להשתתף בהפלגה כמלח, הצעה שקנוט קיבל בשמחה. כיוון שבאותו זמן עגנה "שרה א'" בנמל ג'נובה לצורך שיפוצים קלים, הציע הלפרן לסקריאבינה ולקנוט לבלות על הספינה שבוע לפני ההפלגה. הם השאירו את הילדים עם ידידתם יווה צירינסקי ושהו שבוע בג'נובה; במשך היום טיילו בעיר, ובלילה חזרו לספינה. הם ביקרו גם בכפר בוליאסקו, שבו נולדה סקריאבינה. לפני חזרתם לפריז אמרה אריאדנה שלעולם לא תשכח את הימים והלילות הללו^[67].

במשך הסתיו שהה דוד בארץ ישראל וכתב לסקריאבינה ולידידתם יווה צירינסקי מכתבים מלאי התלהבות. צירינסקי עלתה לארץ ישראל ב-1940, שינתה את שמה ל"חוה", התחתנה עם אלי קירשנר וגרה בארץ^[61] עד מותה ב-2006. סקריאבינה מעולם לא הייתה בארץ ישראל, ובדמיונה, על אף סיפוריהם של דוד ויווה, נשארה הארץ בעידן התנ"ך, או לכל הפחות עתידה הייתה לחזור לאותה תקופה.

אני מניחה שאילו אריאדנה הייתה עולה לארץ ישראל, היא הייתה דורשת שיהיה שם מלך, כמו דוד המלך. רק אז היא הייתה מרוצה.

— לזריס, עמ' 231. על סמך ראיונות של לזריס עם חוה קירשנר.

במשך זמן רב היא כתבה ספר בשם "לאה ליפשיץ". היא לא הראתה את הספר הלא-גמור לאיש, אך לפעמים קראה קטעים ממנו. הרב פאול (פנחס) רויטמן, אחד ממנהיגיה הבולטים של הציונות הדתית באירופה ובצפון אפריקה^[68], נזכר באמירה מהספר: "גוי מאמין — יהודי יודע". הספר "לאה ליפשיץ" לא הושלם ולא שרד.

בהיותו בארץ ישראל החל קנוט לעבוד על אסופת השירים "המולדת העתיקה" (ברוסית "Прародина"), ונושא הספר הפך עבורו מרכזי ומשמעותי, והשפיע לא רק על יצירותיו. בחזרתו לפריז פרסם קנוט את "האלבום של התייר" — לקט מכתבים ורשימות^[69]. באותו זמן עלה בראשו הרעיון להוציא עיתון יהודי אקטואלי ראשון בצרפתית, אך לא עלה בידו לגייס את המימון הדרוש^[70].

סקריאבינה וקנוט התעניינו בציונות ועקבו בדאגה אחר התגברות האנטישמיות באירופה. בהדרגה הפכו שניהם לציונים אדוקים. סקריאבינה החלה לראות עצמה יהודייה, והשקפותיה הפכו קיצוניות יותר מהשקפותיו של קנוט^[71]. למשל, בדיון במועדון "פובור" בנושא פרסום הספר "זוטות בדבר רצח המוני" של לואי פרדינאן סלין, היא אמרה:

האנטישמיות היא נצחית, כמוה כשנאת המשרת לאדוניו. שנאה זאת מופנית כלפי כל אחד אשר לו יתרונות כלשהם על אחרים. והעולם המתורבת חי בזכות העושר הרוחני של היהדות. לכן, זה ברור מאליו שהוא יכול רק לשנוא את היהודים.

המקור ברוסית

Антисемитизм извечен, как ненависть лакея к своему господину. Эта ненависть обращена на всякого, кто имеет какие-нибудь преимущества перед другими. А цивилизованный мир живёт духовными богатствами иудаизма. Поэтому само собой он может только ненавидеть евреев

— לזריס, עמ' 260

גם קנוט הגיב על פרסומו של ספר זה. בהיותו בפלשתינה הוא כתב את הכתבה הפוליטית הראשונה שלו, שנשאה אותה כותרת כמו הספר של סלין. הכתבה פורסמה בעיתון "הארץ" ב-4 במרץ 1938. בכתבה הזהיר קנוט שספר זה וספרים אחרים מלאים אנטישמיות אגרסיבית, ומהווים רקע מצוין להפצת הנאציזם באירופה^[72].

עבור סקריאבינה יהדות לא הייתה רעיון כללי ומופשט, אלא אהבה בוערת אשר מילאה את כל מהותה. היא התייחסה בחומרה, ואף בשנאה ובאכזריות, לכל גילויי האנטישמיות ולו הזעומים ביותר^[73]. העיתונאי ומבקר הספרות אנדריי סדיח מעיד שהיא לא סבלה בדיחות אודות יהודים, בכתה כששמעה את הבדיחות האלה ולא סלחה למי שסיפר אותן^[74]. סקריאבינה כל הזמן טענה שהיהודים נמצאים על קצה התהום וצריך להצילם. התגובה הרגילה לטענות אלו הייתה "שטויות, אצלנו בפריז הכל שקט". באחת הפעמים נשאלה אריאדנה כיצד יש להציל את היהודים, והיא ענתה: "תסתכלו בפרוטוקולים של זקני ציון, שם כתוב איך לארגן עבודת המחתרת"^[75].

ולדימיר חזן מספר על המקרה הבא: בעת מלחמת העולם השנייה ביקר בביתו של קנוט המשורר הפולני-יהודי יוליאן טובים, שברח מפולין הכבושה עם אשתו סטפניה. שניהם היו יהודים, אולם סטפניה התביישה ביהדותה ואף פעם לא הודתה בה. בשיחה אמרה סטפניה שפניהם של יהודים בדרך כלל אינם יפים בגלל האפים הגדולים. אריאדנה הדפה טענה זאת בהצהרה ש"פניהם של הגויים דומים לתחת".

הקוריוז היה בזה שהנוצרייה האורתודוקסית אריאדנה הגנה על היופי היהודי מפני היהודייה סטפניה טובים. בגלל מקרה זה לא חזרה טובים לבקרם, ובעלה, שהיה שושבין בחתונת אריאדנה ודוד, ישב ליד שולחן החתונה ללא אשתו.

— חזן, 2001, עמ' 251

עוד מקרה אופייני ליחסה של סקריאבינה לציונות היה בבית קפה בפריז באמצע שנות השלושים. זאב ז'בוטינסקי נכנס לחדר, ואריאדנה, שישבה לפני כן ליד השולחן, קפצה לפתע ונעמדה דום בהצדעה למנהיג הרוויזיוניסטי. לא ניתן היה לשכנע אותה לשבת ולהמשיך לאכול. היא התיישבה רק לאחר שז'בוטינסקי עזב את בית הקפה^[56].

בתחילת 1939 קנוט, סקריאבינה ויווה צירינסקי הצליחו להוציא לאור את העיתון עליו חלמו במשך זמן רב. את רוב הכסף הנדרש תרמה אמה של יווה. שם העיתון היה "Affirmation" ("הצהרה") ומטרתו — לעורר תודעה לאומית יהודית. קנוט היה העורך הראשי וגם כותב מאמרי הדעה, אך סקריאבינה הכתיבה את הקו האגרסיבי^[76]. הוצאת העיתון הייתה אירוע חשוב בחיי יהודי פריז, וז'בוטינסקי ביקר לעיתים במערכת העיתון^[77]. בהמשך שנת 1939 הוזמנו קנוט, סקריאבינה וצירינסקי לז'נבה לקונגרס הציוני ה-21. כחברי מערכת העיתון "Affirmation" השתתפו שלושתם בכל המושבים של הקונגרס^[78].

שבוע לאחר סיום הקונגרס פרצה מלחמת העולם השנייה^[79]. דוד קנוט גויס לצבא הצרפתי ביומה הראשון של המלחמה, ושירת בפריז. ב-30 במרץ 1940 נישאו סקריאבינה וקנוט רשמית, וסקריאבינה קיבלה את שם משפחתו של בעלה — קנוט. כמה ימים לאחר מכן היא עברה גיור, קיבלה את השם היהודי "שרה"^[80] ודרשה מכולם לקרוא לה רק בשם זה^[81]. לזריס מדגיש שהצעד החשוב הזה עבורה היה מעשה גבורה, בשל בעת המים שסבלה ממנה לאחר מות אחיה יוליאן, שכן הייתה חייבת לטבול במקווה^[82]. גיורה של סקריאבינה הכה גלים בציבור המהגרים הרוסיים, וחלקם קיבל אותו כאובדן אישי^[83]. ירמיהו הלפרן היה סבור שסקריאבינה בחרה את השם "שרה" לכבוד הספינה "שרה א'":

באותם ימי דמים. עת הובלו רבבות יהודים אל תאי הגזים. בשעה שכל אזרחי צרפת בני דת-משה ניסו להסתיר את מוצאם בכל מחיר. בזמן ששולם הון-תועפות עבור כל תעודה מזויפת שהוכיחה את טהרת הדם-הארי של נושאה. באותם ימים שינתה אריאדנה את שמה הלועזי לשם העברי "שרה", לזכר הימים שבילתה על ספינת בית-הספר העברי לקציני-ים.

— הלפרן, עמ' 86.

ב-1 בספטמבר 1939 יצא הגיליון האחרון של העיתון "Affirmation". במרץ 1940 עזבה יווה צירינסקי עם משפחתה לפלשתינה. דוד קנוט כרך את כל הגיליונות של העיתון והעביר אותם ליווה, שלקחה את הגיליונות איתה לארץ ישראל. היא הייתה סבורה שיש לעיתון ערך היסטורי, ולכן לאחר המלחמה מסרה אותו לרשות הזיכרון לשואה ולגבורה יד ושם^[84].

עקב התקרבות הצבא הגרמני לפריז, הועברו קנוט ויחידתו לדרום צרפת. שרה קנוט נשארה עם הילדים בפריז. היא רשמה את אלי לגן ילדים והתחילה לעבוד במפעל, אבל בתוך שלושה ימים נסגר המפעל ואנשים החלו לברוח מפריז. בוריס שלצר קרא לשרה קנוט להגיע אליו לפירנאים, אך היא סירבה לעזוב בטרם תשמע ידיעות אודות בעלה. ב-13 ביוני 1940, יום לפני כניסת הגרמנים לפריז (ראה "המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה", פרק "הוורמאכט פונה דרומה"), הצליח דוד קנוט להודיע לשרה שהשתחרר ושהוא מחכה לה בטולוז. המשפחה עזבה את פריז במהירות^[85].

טולוז נמצאה ב"אזור החופשי" שלא היו בו לחימה וכוחות כיבוש, אך פעלו בה משתפי פעולה ומיליציות שהורכבו מתושבי המקום. העיר הייתה מלאת פליטים, בהם יהודים רבים. דוד קנוט, כמו יהודים אחרים, ניסה להשיג ויזה לאמריקה או למקום אחר, אך ללא הצלחה^[86]. למשפחה לא היה מקום מגורים, ומחירי שכר הדירה בעיר האמירו מאוד. שרה קנוט שלחה את בנותיה לשלצר, אך לאחר כמה חודשים שבה מרים לטולוז. לבסוף, לאחר מאמצים, מצאה המשפחה מקום מגורים בדירה זעירה במרתף. הם סבלו מרעב, והסכימו לכל עבודה שהוצעה^[87]. זמן מה עבד דוד כשומר בבית חולים פסיכיאטרי^[88]. בני המשפחה חדלו לדבר רוסית ועברו, לצורך החשאיות, לדבר צרפתית בלבד^[89].

חיי בטי, בתה של שרה קנוט, אצל דודהּ בוריס שלצר (אנ') היו בתחילה בטוחים. שלצר אף הסית את בטי נגד היהודים ונגד היהדות. למרות זאת, במקרה אחד, חשדו בו הנאצים כיהודי וכקומוניסט וכלאו אותו ואת בטי למספר ימים. בהשפעתו של שלצר אף רצתה בטי לעבור לנצרות הקתולית, וכתבה על כך לאמה. קנוט אמרה: "אם בטי תתנצר, אהרוג אותה ואת עצמי", ומיד החזירה את בתה אליה לטולוז. בהשפעת המכתבים מבוריס שלצר ובניגוד לרצון אמה, המשיכה בטי לשמור בטולוז על אורח חיים נוצרי. קנוט נאלצה לבקש עזרה מהרב פנחס רויטמן, שעבד עם הנוער היהודי, והוא הצליח לשנות את דעתה של בטי. מאוחר יותר החלה שרה קנוט לערב את בטי בפעילותה של המחתרת^[90].

בסוף יולי 1940 התקיימה פגישה בין דוד ושרה קנוט לבין אברהם פולונסקי ואשתו אז'ני. מאוחר יותר נזכר אברהם ביום הפגישה כיום שבו המחתרת היהודית הפכה מרעיון למציאות^[77].

עם התגברות האנטישמיות באירופה, ובפרט לאחר כיבוש צרפת על ידי הגרמנים והקמת משטר וישי, הגיעו בני הזוג פולונסקי, ואף שרה ודוד קנוט, למסקנה כי יש צורך להקים מחתרת יהודית לפעילות נגד הנאצים. לפולונסקי היה ניסיון בפעילות מחתרתית: במשך מלחמת האזרחים ברוסיה הוא הקים מחתרת יהודית שפעלה לצד הצבא האדום נגד המדינאי האוקראיני סימון פטליורה, הצורר שחייליו ערכו פוגרומים שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים^[91]. בני הזוג פולונסקי השתתפו בקונגרס הציוני 21 באוגוסט 1939 ולא מצאו שם תשובות הולמות לשאלות הקיומיות שעמן נאלצו יהודי אירופה להתמודד באותה עת^[92][93]. במשך השנה שאחרי הקונגרס החמיר אף יותר מצבם של יהודי אירופה, ובני הזוג פולונסקי השתכנעו כי עליהם להקים את המחתרת. הם המציאו את השם "היד החזקה", שמצד אחד הזכיר את הפסוק מהתנ"ך "ביד חזקה ובזרוע נטויה", ומאידך גיסא קבע חד-משמעית שעל כל מהלומה נגד היהודים, היהודים ישיבו במהלומה משלהם^[94].

בפגישה בין הזוגות קנוט ופולונסקי הוחלט להקים מחתרת צבאית ציונית^[93] ונוסחו המטרות העיקריות של המחתרת — הן הגנה והן התקפה, ואופן הפעולה: הגוף יהיה חשאי לחלוטין, החברים נדרשים לנאמנות ולשמירה על משמעת מוחלטת. המחתרת תורכב מתאים, כל תא ייקרא "מבצר". חברי "מבצר" אחד לא יידעו דבר על חברי ה"מבצרים" האחרים. אחרי הפגישה אברהם הציע ללוסיין לובלין, שהיה חבר טוב שלו מסוף שנות ה-20, להצטרף לפיקוד המחתרת, ולובלין נעתר להצעה^[95]. לובלין היה ציוני מסור, חבר במפלגת פועלי ארץ ישראל. החברות בין פולונסקי ללובלין החלה בעבודתם המשותפת בהסתדרות הסטודנטים היהודים שבטולוז^[96]. באמצע אוגוסט 1940 נערכה פגישה נוספת של קבוצת חברים קטנה במטרה לדון על המשך הדרך. לצורך הדיון כתבה אז'ני פולונסקי בהנחייתו של אברהם מסמך שטען כי היהודים חייבים להשיב מלחמה שערה ולהבהיר לאויב כי הפגיעה ביהודים אינה משתלמת. יתר על כן, המסמך מוכיח שהדרך היחידה לעשות זאת היא הקמת המחתרת^[97].

בפגישה השתתפו הזוגות קנוט ופולונסקי, לובלין, אחותה של אז'ני פולונסקי, סוניה גרונר, ולאונרד (לייב) זופרנר, איש השומר הצעיר. זופרנר היה חבר טוב של פולונסקי מאמצע שנות ה-30, עת עבדו יחד במפעל החנקן בטולוז^[98]. בפגישה פורטו מטרותיה של המחתרת, שעיקריהן היו סיוע לכל יהודי להינצל מהסכנות המאיימות עליו בצרפת הכבושה, מאבק נגד הנאצים, והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל^[99]. במהלך החודש הבא הצטרפו לגוף המייסד לייבה גולנדס^[100], אלברט כהן, בעתיד הקשר האישי של פולונסקי, וזלוצקי^[101] (שלושתם עבדו במפעל להרכבת מקלטי רדיו "רדיה", שהקימו בני זוג פולונסקי) וגם דיקה יפרויקין, חבר קרוב של לובלין ונציג הג'וינט בצרפת. המפעל "רדיה" עתיד היה לתת כיסוי לפעולות מחתרתיות רבות ולספק מכשירי קשר לאנשי מחתרת^[102].

באוקטובר 1940 הוקם ה"מבצר" הראשון של "היד החזקה" בטולוז. שרה קנוט הייתה המפקדת של ה"מבצר"^[103]. מטעמי חשאיות אימצו אנשי המחתרת לעצמם שמות מחתרתיים: שרה קנוט — "רג'ין", דוד קנוט — "הסופר X", אברהם פולונסקי — "פול", אז'ני פולונסקי — "בת מתתיהו", אלברט כהן — "בבה". מבנה ה"מבצרים" איפשר למדר לא רק את ה"מבצרים" אלא אף את המחלקות בתוך ה"מבצר". קשר עם המרכז התבצע באמצעות קשרים. במקביל לבניית ה"מבצר" החלו פולונסקי וקנוט לעניין קבוצות צעירים. התברר שרוב הצעירים אינם מוכנים למסגרת לוחמת חשאית – היה צורך להכשירם. דוד קנוט ופאול רויטמן נפגשו עם צעירים יהודים בבית הכנסת בטולוז. רויטמן ארגן חוג לימודי יהדות. בין המשתתפים בחוג היו שרה ודוד קנוט וקלוד ויז'ה^[104]. בחוג למדו נושאים שונים שעניינו את המשתתפים: היסטוריה ציונית, קורות חייו של ההיסטוריון והמצביא היהודי בתקופת המרד הגדול יוסף בן מתתיהו, תולדות בתי הכנסת באירופה, ועוד. קבוצות צעירים שעברו הכנה בחוגים כאלה נקראו "בני דוד"^[105]. רנה פוזננסקי כותבת שבחורף 1941 "בני דוד" התגבשה כבר כתנועה לאומית לפעילות יהודית (The National Movement for Jewish Action). מאוחר יותר התנועה הצטרפה ל"צבא היהודי"^[106].

מרים דגן, בתה של שרה קנוט, שהתגוררה באותו זמן בביתם של אמה ודוד קנוט, מספרת על תהליך הגיוס של חברים חדשים למחתרת: "שרה ודוד קנוט חיפשו אנשים מתאימים לפעילות במחתרת. הם הכירו אנשים, ביררו פרטים עליהם, שוחחו איתם בנושאים יום-יומיים, נפגשו איתם כמה פעמים, שאלו שאלות פשוטות — הכל בניסיון להבין את הבן אדם לפי תגובתו... רק כשהיו בטוחים שהבחירה נכונה, הם הציעו למתגייס לעבור טקס השבעה"^[107]. אברהם פולונסקי, מפקד "הצבא היהודי", היה הדמות הממודרת ביותר. רבים מחברי המחתרת העידו כי הכירו אותו רק שנים לאחר המלחמה. אלברט כהן, שהיה איש הקשר האישי שלו, העיד: "קנוט הציג אותי לקבוצת "היד החזקה" ונשבעתי בחדר מוזר. זו הייתה קבוצה מאוד סגורה, ויום אחד הובלתי לפולונסקי מבלי שנאמר לי שהוא המפקד"^[108].

בסוף 1940 היה קיים ופעיל בטולוז תא מחתרתי יהודי-ציוני, שהיה לו גרעין קשה, סודי ומסדרי, שהיה מורכב ממספר קטן של חברים שבמרכזו היו: הזוג פולונסקי, הזוג קנוט, לובלין ויפרויקין. סביב התא הזה היו מאורגנים צעירים יהודים ציונים, שגויסו על בסיס אישי, בשלב זה, על-ידי דוד קנוט, והתחייבו באמצעות שבועה לנאמנות, לסודיות ולצייתנות לעם ישראל ולארץ-ישראל.

— גואטה, עמ' 44.

בסוף 1941 כתב דוד קנוט את החוברת "מה לעשות" (בצרפתית "?Que faire"), שבה הניח את היסודות האידאולוגיים והארגוניים של המחתרת היהודית^[109][106]:

יהודים יבינו את משמעות החוויה הקולקטיבית שלהם כשיתכוננו לשוב להיות אומה וישימו קץ לגלותם. הם יחזרו לחיים יחדיו או ייספו בנפרד.

המקור באנגלית

Jews will become aware of the meaning of their collective experience by preparing themselves to become a nation once more and putting an end to their dispersion. They will either come back to life collectively or perish individually

— פוזננסקי, עמ' 157

כאשר גדל מספר המשתתפים במחתרת "היד החזקה", היא קיבלה שם חדש — "הצבא היהודי". על פי האתר של מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, ארגון "הצבא היהודי" היה החשוב והמשמעותי מבין ארגוני המחתרת וההתנגדות היהודיים בצרפת^[110][111].

לשבועה היה חלק חשוב מאוד בחיי הארגון: ההצטרפות אליו חייבה שבועת אמונים. אברהם פולונסקי טען שדוד קנוט ניסח את שבועת המחתרת. פולונסקי גם הביא את נוסח השבועה:

עברי אנוכי, עם עבר הוא צור מחצבתי ובו אתפאר. ארצי — ארץ-ישראל. הנני נשבע לשמור אמונים ל"צבא היהודי" ולציית למנהיגיו.

— גואטה, עמ' 42—43. על סמך ריאיון עיתונאי עם פולונסקי, 1992

השבועה הייתה חלק שלא ניתן היה לוותר עליו. היו חברים או קבוצות שבמשך תקופה השתתפו בפעילות "הצבא היהודי" ללא שבועה, אך בשלב כלשהו נדרשו להישבע. ל"צבא היהודי" גויסו גם מרכיבים לא-ציוניים. חברי הצופים היהודיים שהתגייסו ל"צבא היהודי" נשבעו ללא החלק של "ארצי היא ארץ-ישראל". על-פי ענת גואטה, כל חברי הארגון ציינו כי השבועה הייתה מרגשת, סמלית ומחייבת מאוד. טקס ההשבעה נערך רק על ידי חברי המפקדה המרכזית בטולוז, אשר שרה קנוט הייתה אחת מהם. במקרים שהיה חשש כי ההשבעה תחשוף אנשים, או הדרכים היו קשות למעבר ומסוכנות, הגיע חבר ההנהגה להשביע במקום הגיוס^[112]. כך נסעה שרה קנוט כדי להשביע את סרג' פרל. להלן סיפורו של פרל על הטקס, כפי שמביאה אותו אנני לטור בספרה. כאשר שרה קנוט החלה להקריא את מילות ההשבעה, פרל הפסיק אותה ושאל האם יש לה מילים בעברית. כשהתברר שהוא יודע עברית, היא אמרה שאין לה זכות לקבל את השבעתו; הוא צריך להישבע בפני מי שיודע עברית. היא דחתה את הטקס ואמרה "העובדה שאני לא יודעת עברית מוכיחה שחינכו אותי גרוע". סרג' פרל היה פטור מהשבעה, אבל השתתף ב"צבא היהודי"^[113].

אנני לטור מספרת גם על השבעתה, שהתנהלה על ידי פולונסקי. שרה קנוט הגיעה לטקס ביחד אתה. טקס ההשבעה התנהל בחדר חשוך עם פנס שהאיר רק את פני הנשבעת וסינוור אותה, כך שהיא לא ראתה מי נמצא מולה. לטור ראתה רק את הדגל הכחול-לבן ואת ספר התורה. היא שמעה את קולו של הגבר וחזרה אחריו על מילות השבועה. לאחר ההשבעה נשמע קול בחשיכה שאמר: "עכשיו את חברת "הצבא היהודי". כששתי הנשים יצאו מהחדר, קנוט הסבירה ללטור את הכללים הקשוחים של הסודיות במחתרת: "את חייבת לשמור סודיות מוחלטת. מדי פעם תפגשי ברחוב את חברי המחתרת, אבל לא תדעי את זה. גם הם לא ידעו שום דבר עלייך. אם יהיה צורך להגיד להם מי את, אל תגידי 'הצבא היהודי' (Jewish Army), תגידי רק 'Armand Jules' או '.A.J'". לטור הרגישה שהשבועה שינתה את חייה והיא מוכנה לבצע כל משימה^[114].

חברי מחתרת רבים העידו על השפעתה של השבועה. לוסיין לובלין, חבר המפקדה המרכזית, כותב על חשיבותה של השבועה מן הבחינות הערכית והמעשית גם יחד^[115]. שמואל רנה קפל כותב בספרו "מאבק יהודי בצרפת הכבושה, במחנות ההסגר ובארגון היהודי הלוחם" שהטקס עשה עליו רושם עז^[116]. אן מארי למברט, פעילת המחתרת שעלתה לארץ ישראל אחרי המלחמה^[117], סיפרה בתוכנית קול ישראל ב-1979 שהשבעתה נוהלה על ידי שרה קנוט. היא התרשמה מהטקס: הייתה הרגשה של כוח מסתורי מהצד השני של השולחן^[118].

בין 1940 לבין 1944, 1952 איש נשבעו אמונים ל"צבא היהודי"^[119]. ענת גואטה טוענת שב"צבא היהודי" בכל השנים לא היה מקרה של בגידה. היא מייחסת זאת להשפעתה העצומה של השבועה. גם יפרויקין כותב על השבועה: "חשבנו שזה חשוב לביטחונו של הארגון"^[115]. בשיחה טלפונית עם ענת גואטה אמר אברהם פולונסקי כי "לא היו מקרים של הפרת שבועה, היו שתי בקשות לשחרור ממנה"^[120]. לזריס כותב: "על-פי פולונסקי, אחד הגורמים להצלחת ה"צבא היהודי" הייתה העובדה כי לא היו בו מלשינים מרצון"^[121].

עיקר פעילותם של אנשי "הצבא היהודי" בשנים 1940—1941 הייתה הספקת מזון לפליטים מגרמניה. עם הזמן, הם החלו לבצע משימות נוספות: השגת נשק ואיסוף מידע סודי, הסתרת ילדים יהודים, יהודים חרדים ואנשים נוספים מקבוצות סיכון בחוות מרוחקות ובמנזרים. הם גם העבירו פליטים דרך הגבול לשווייץ וספרד, חילקו עזרה הומניטרית שארגונים יהודיים שלחו דרך שווייץ, ביצעו מעשי חבלה נגד הנאצים, ופגעו במשתפי פעולה עם הנאצים. המשימה הקשה והמסוכנת ביותר הייתה העברת ילדים שהוריהם גורשו למחנות ריכוז בצרפת ולאחר מכן גורשו למזרח אירופה ונרצחו. שרה קנוט ביצעה משימה זאת לבד או עם עוזרת^[74][122]. בכל קבוצה היו עד 30 ילדים בגילאים 7 עד 12, שהעבירו אותם ברכבות. מטעמי סודיות לימדו את הילדים כיצד להתנהג בדרך כך שלא ייראו כקבוצה מאורגנת ולא יעוררו חשד. בנוסף הדריכו אותם להיות מוכנים למצבים בלתי צפויים. גם את הנשק העבירו ברכבות, בתוך מזוודות. בטי, בתה של שרה קנוט, בגיל 15 בלבד, העבירה קבוצות ילדים דרך הגבול לשווייץ. פעם אחת היא נעצרה כשחזרה, עונתה ונמלטה^[123]. היא עסקה גם בהברחות נשק, כסף ומסמכים מזויפים^[124].

בינואר 1942 יצאה לדרכה הרכבת הראשונה שהובילה יהודים מצרפת למזרח אירופה. בקיץ 1942 התהליך של גירוש היהודים "הזרים" (שלא נולדו בצרפת) וכן מקרים לא מעטים של יהודים צרפתים תפס תאוצה. ב-4 ביולי נתנה ממשלת וישי את הסכמתה לגירושם של כל היהודים חסרי הנתינות, שנמצאו באזור הכבוש ובאזור הלא-כבוש, וב-16 וב-17 ביולי יצאו 9,000 שוטרים צרפתים לעצור יהודים זרים על פי רשימות. במשך יומיים עצרו 12,884 איש ושלחו את כולם לדראנסי. ב-24 באוגוסט התרחשה האקציה השנייה באזור ה"חופשי". במשך כל שנת 1942 נשלחו מצרפת לכיוון המזרח 42 אלף איש^[125]. "הצבא היהודי" הגדיל את כמות קבוצות הילדים להעברה דרך הגבולות. שרה קנוט עבדה במשך ימים ללא הפסקה: העבירה קבוצה אחת, קיבלה קבוצה שנייה. בסך הכול הצליחו ב-1942 להעביר לשווייץ לבדה קרוב לאלפיים ילדים יהודים^[126].

בדצמבר 1942, כאשר היהודים בצרפת כולה היו בסכנת מוות כתוצאה מהשלמת כיבוש המדינה על ידי גרמניה, החל "הצבא היהודי" בהקמת קבוצות הקרב במרכזים העירוניים. מטרת קבוצות אלה הייתה הן להגן על מפקדי הארגון, על אנשי מחתרת אחרים ועל יהודים שגרו באותן ערים, והן להפחיד ומדי פעם לפגוע במלשינים^[127]. בין היתר, פגעו לוחמי הקבוצות במומחים לפיזיונומיה שהצביעו ברחובות על גברים בעלי תווי פנים יהודיים כדי שהגרמנים יבדקו האם אלו עברו ברית מילה. לאחר מספר מבצעים מוצלחים בניס הפסיקה רשת המלשינים בעיר זו לפעול. לא רחוק מטולוז, באזור ההר השחור (אנ'), הצניחו האנגלים נשק לתנועת ההתנגדות הצרפתית (מאקי). אם אנשי המחתרת הצרפתים לא הגיעו למקום, קיבלו לוחמי קבוצות הקרב ואנשי מחתרת אחרים את הנשק. שרה קנוט יחד עם רנה אפשטיין הקימו את קבוצת הקרב בכפר רו (אנ'). הקבוצה פעלה בשיתוף פעולה הדוק עם מחתרת ספרדית רפובליקנית. לוחמיה אבטחו את נתיבי המילוט וההצלה לספרד^[128].

בסוף 1943 הרחיב "הצבא היהודי" את תחום פעילותו: הוא הקים יחידות קרב, שעברו אימונים בהר השחור, הוברחו דרך ספרד והצטרפו לכוחות בעלות הברית. חלק מיחידות אלו העפילו מאוחר יותר לארץ ישראל. בנוסף, השתמשו בנתיב זה להעברת קבוצות ילדים שיעדן היה ארץ ישראל, בפרט ילדים שהוריהם כבר היו בארץ ישראל^[129].

בנובמבר 1942 עצרה המשטרה את ארנולד מאנדל — איש "הצבא היהודי" שהתקבל על פי המלצת בני הזוג קנוט לאחר שהכירו אותו בפריז. מאנדל היה חבר המשפחה וכתב ב-"Affirmation". הוא קיבל משימה להיפגש בעיר לורד עם ראש המנזר, שעל פי הערכה מוקדמת, התייחס באהדה למחתרת היהודית. אולם ראש המנזר הסגיר את מאנדל, ובחקירתו במשטרה מסר מאנדל את שמו וכתובתו של דוד קנוט. הדבר נודע במהירות לאנשי המחתרת, וכאשר הגיעו השוטרים לדירת קנוט, הם לא מצאו הוכחות כלשהן לפעילות מחתרתית. עם זאת, הסיכון להישאר בצרפת גבר, והוחלט שדוד קנוט חייב לעזוב לשווייץ. דוד ביקש משרה, שהייתה בחודש השני להריונה, להצטרף אליו, אך היא סירבה. קנוט עזב לבד. בשווייץ שהה קנוט במחנה עקורים (אנ')^[130].

ב-22 במאי 1943 ילדה שרה קנוט בן, ונתנה לו את השם יוסף. אן מארי למברט, שביקרה את קנוט בבית החולים, נזכרת במילותיה של שרה קנוט: "הילד הזה יידע חופש מהו. הוא יחיה במדינה יהודית!". בנובמבר 1943 שלחה קנוט לשווייץ את אלי בן ה-8 עם קבוצת ילדים אחרים. מלוות הקבוצה הייתה ילדה בת 14. בתוכנית קול ישראל ב-1979 סיפר אלי מגן על העברתו לשווייץ: "הייתה לי מזוודה עם חתיכת גבינה גדולה, לא היה שום דבר יותר לתת לי. הגענו עם המלווה עד תחנת הרכבת האחרונה ומשם ברגל עד הגבול השווייצרי. שם היה חייל גרמני שהרים את הרובה ורצה לירות. ילדים אחרים הספיקו לזחול דרך החור בגדר, ואני לא. טיפסתי על הגדר ונתקעתי בין צרפת ושווייץ. למזלי, נפלתי לשווייץ"^[131].

לאחר חודש, בתה הבכורה של קנוט, מרים, עברה גם היא לשווייץ עם יוסי הפעוט בידיה. בטולוז נותרו מהמשפחה רק שרה ובטי. לדוד קנוט לא הייתה אפשרות לטפל בילדים. אנשי עליית הנוער מצאו לאלי וליוסי משפחות מאמצות. היחס לאלי מבני המשפחה היה גרוע: הם הכו אותו והכריחו אותו לבצע עבודות קשות. לעומת זאת, היחס ליוסי במשפחה המאמצת היה טוב מאוד^[132].

מאקי היו קבוצות של לוחמי גרילה של תנועת ההתנגדות הצרפתית במלחמת העולם השנייה. תנועות ההתנגדות היהודית בצרפת הקימו אף הן קבוצות מאקי. יחידות המאקי היהודיות הראשונות הוקמו על ידי רובר גמזון, ראש תנועת הצופים היהודיים בצרפת, בתחילת 1944 במחוז טארן בחווה בבעלותה של משפחה פרוטסטנטית, ועל ידי איש "הצבא היהודי" ראול לאונס בנובמבר 1943 בחוות רק (Rec), לא הרחק מהעיר אלבי. ראול לאונס היה גם קצין בכיר ב"צבא הסודי" (אנ') של דה גול. שתי הקבוצות נמצאו באזור "ההר השחור" (מחוז טארן) והיו בקשר עם "הצבא הסודי" באותו אזור. שתיהן אורגנו כיחידות צבאיות ברמה גבוהה מאוד. אזור "ההר השחור" נבחר מפני שהיה הררי ומיוער, קרוב לטולוז (למפקדה הראשית) וקרוב יחסית לגבול ספרד^[133]. שרה קנוט פעלה כקשרית בקבוצת המאקי של "הצבא היהודי"^[134]. על-פי העיתון האנטי-נאצי "הפטריוט הרוסי" (ברוסית "Русский патриот") של המהגרים מרוסיה (גיליון דצמבר 1944), קנוט הייתה קצינת הקשר בין אזור ההר השחור לבין המפקדה המרכזית של "הצבא היהודי" בטולוז^[135].

על-פי ז'אק לזרוס (אנ'), לנוכח אירועי ספטמבר 1943 היה ברור כי חייבים להקים מאקי אקטיבי ולאמן את הצעירים. האירועים שהובילו למסקנה הזאת היו: כיבוש השטחים שהוחזקו קודם לכן בידי האיטלקים, על ידי הגרמנים, גירוש מיידי של היהודים מאותם השטחים למזרח, ביטול כל ההקלות ליהודים: הפטורים, אותות הכבוד, התפקידים והאזרחות לא עזרו עוד. בנוסף, הגרמנים הפסיקו לשתף פעולה עם ממשלת צרפת בעניין היהודים, והחלו לטפל בעניין ישירות. עקב כך גדלה כמות הגירושים באופן משמעותי^[136]. ראול לאונס קיים קשר עם ראשי "הצבא היהודי" כבר בתחילת 1943: הוא אימן אנשים לקבוצות הקרב במרכזים העירוניים. מאוחר יותר הציע לאונס לצרף את קבוצת היהודים לקבוצת מאקי לא-יהודית. בנובמבר 1943 הוקם המאקי הראשון של "הצבא היהודי" בחסות "הצבא הסודי" ובפיקודו של לאונס. בינואר 1944 הוקמו עוד שתי קבוצות מאקי בחוות נטושות — קוב וביק, שאותרו באזור על ידי לאונס^[137].

על-פי דיווחו של לזרוס לפולונסקי ב-31 בינואר 1944, חברי שלוש היחידות האלה היו לא-מאורגנים ולא-מאומנים, היה להם מספר קטן של רובים, מעט תחמושת ומעט אמצעי עזרה ראשונה. עם זאת, עם הזמן, תחת פיקודו של לזרוס ולאחר מכן של האוזנר, המצב השתפר. התוכנית היומית במאקי כללה: תפילה, תורנויות, אימונים גופניים, תאוריה צבאית ותרגילים מעשיים, תאוריה יהודית, שיחה על נושאים ציוניים^[138]. בעיית הנשק נפתרה בכך שהנשים חברות "הצבא היהודי" נשאו אקדחים. במרץ 1944 הצניחו האנגלים כמות גדולה של ציוד וכלי נשק, שהייתה אחד ממקורות הנשק הראשונים של המאקי היהודי. בהמשך הפכו ההצנחות האלה לעניין שבשגרה. רוב חברי "הצבא היהודי" לא נשארו באופן קבוע במאקי. הם חזרו לפעילותם במחתרת לאחר אימונים של שלושה שבועות. רבים מהם נשלחו לעבור את הגבול דרך ספרד כדי להצטרף ללוחמים של בעלות הברית, חלקם הגיעו לארץ ישראל^[139].

ב-1944, ביוזמתו של "הצבא היהודי", שלושת ארגוני ההתנגדות בעלי היחידות הצבאיות — "הצבא היהודי", "הנוער הציוני" ו"הצופים היהודים" התאחדו לארגון אחד בשם "הארגון היהודי למאבק" (OJC — Organization Juive de Combat)^[140][141]. הארגון הקים חמישה מרכזים של המאקי היהודי: ארבעה באזור ההר השחור, ואחד בכפר לה שמבון-סור-ליניון במחוז הוט לואר. הבחירה בלה שמבון-סור-ליניון נעשתה מפני שהאוכלוסייה הפרוטסטנטית במקום עזרה ליהודים בהשפעת הכומר אנדרה טרוקמה^[142], חסיד אומות העולם. המאקי היהודי היו כפופים מבחינה אסטרטגית ל"צבא היהודי", ומבחינה טקטית לארגון המקומי של "הצבא הסודי" של דה גול. ב-15 במאי 1944 הקים "הצבא הסודי" יחידה מיוחדת — Corps Franc (צר'). ב-27 במאי הצטרף ל-Corps Franc מאקי של יהודים בפיקוד לאונס, שהביא תוספת נשק משמעותית. בתחילת יוני, עקב התחושה שפלישת הצבאות של בעלות הברית לצרפת מתקרבת, גדל זרם המתנדבים למאקי מכל הסביבה. עקב כך הוקמה מפקדה של ה-Corps-franc שמנתה שלושה אנשים: סוכן חשאי צרפתי של מחלקת המבצעים המיוחדים אנרי סבנה (צר'), קצין צרפתי, רוג'ה מומפזה (צר'), וקצין בריטי, ריצ'רדסון. ב-7 ביוני המקום המה מאנשים, והדבר הביא לבעיות לוגיסטיקה ומשמעת. התקבלה החלטה להקים גדודים. קבוצת המאקי היהודית בפיקוד של לאונס הייתה מחלקה באחד הגדודים. ביומן Corps Franc של "ההר השחור" המחלקה הזאת צוינה לשבח על ארגונה, ליכודה ורמת המשמעת בה. הגדודים הציבו מארבים ויזמו התקפות על שיירות גרמניות^[143].

ב-20 ביולי נפתחה מתקפת פתע גרמנית. במטה נהרגו ארבעה לוחמים, בהם אחד המפקדים - סבנה. על אף יתרונם של הגרמנים במספר הלוחמים, שימוש על ידי הגרמנים בשריון והפצצות מן האוויר, אנשי המאקי עמדו בגבורה בקרב וגרמו לאויב אבדות כבדות. הקרב נמשך שתים-עשרה שעות, ללא הכרעה. בראיון של ענת גואטה עם אנרי ברודר, עוזר מפקד המחלקה היהודית^[144], התברר שבעת ההתקפה לא הצליחה הקבוצה שעמדה בקווים הקדמיים להילחם. מומפזה (צר') (ממפקדי ה-Corps-franc) החליף אותה ביהודים, כיוון שהמשמעת שלהם הייתה גבוהה והמוטיבציה שלהם להתנקם בגרמנים הייתה רבה^[145]. ב-6 ביוני, יום הנחיתה בנורמנדי, המחלקה היהודית הוסיפה למדים הכחולים כהים סרט כחול-לבן על הכותפות ונקראה, על-פי עדותו של מומפזה, "הגדוד הכחול-לבן". לזרוס כותב שהם קראו לעצמם הגדוד על-שם טרומפלדור. הגדוד נשא דגל כחול-לבן ללא מגן דוד. חיי היום-יום של הגדוד התנהלו לפי פקודות המפקדה של "הצבא היהודי". במסדר הבוקר הם הצדיעו לשני דגלים — הטריקולור של צרפת, ודגל כחול-לבן. מדי פעם ירד מישהו מהגדוד לטולוז כדי למסור דיווח לפולונסקי^[146].

ב-19—20 באוגוסט 1944 ה-Corps-franc התקיפו את הרכבת הגרמנית הצבאית ממזמה (אנ') לקסטר (אנ'). רכבת זו הביאה חיילים של חיל המצב של מזמה במטרה להתאחד עם הכוח העיקרי בקסטר^[147]. בהמשך שוחררו הערים מזמה וקסטר. המבצע התבצע על ידי פלוגת "אנטונין" בפיקודו של רב-סרן איג (Hugues) ופלוגה של "הצבא היהודי" בפיקודו של גמזון^[148][149]. כתוצאה מההתקפה על הרכבת, הגרמנים ירדו עם דגל לבן. נלקחו חמישים ושישה שבויים, וכן שלל: כמות אדירה של נשק, תחמושת, אספקה, ושטרות כסף צרפתיים. לפלוגת "הצבא היהודי" היו ארבעה הרוגים ושנים-עשר פצועים. אנשי הפלוגה צעקו לגרמנים השבויים "אנחנו יהודים!". אותה פלוגה שחררה את העיר מזמה ולקחה מאתיים שבויים גרמנים. רובר גמזון לא השתתף בקרב זה — הוא נפגע בתאונה כמה שעות קודם. פייר קאופמן הכריז באוזני מפקד האוגדה הגרמנית כי פלוגה יהודית מבקשת ממנו להיכנע. הפלוגה השתתפה גם בקרב על קסטר, שכתוצאה ממנו נכנעו שלושת אלפים גרמנים^[150] (על-פי לטור 3500)^[151] לשלוש מאות לוחמי מאקי, בהם מאה וחמישים אנשי "הצבא היהודי". הלוחמים היהודים נכנסו לעיר כשהם שרים את "התקווה".

לאחר שחרור צרפת קבוצת לוחמי המאקי שפעלו באזור לה שמבון-סור-ליניון הגיעו לארץ ישראל והקימו את הקיבוץ נווה אילן. הם גם השתתפו בקרבות מלחמת העצמאות^[152].

בתחילת 1944 היה "הצבא היהודי" חזק דיו כדי לארגן גדוד נפרד לסיוע לבעלות הברית בשחרור צרפת. לשם כך היה צורך בקשר עם לונדון. אדם ושמו שארל פורל יצר קשר עם אנשי המחתרת, סיפר להם שהוא סוכן אנגלי והביא הוכחות. אנשי המחתרת בדקו את ההוכחות והחליטו שניתן להאמין לפורל. לאחר מספר פגישות, שבאחרונה שבהן השתתפו מפקד המחלקה אנרי פורילס והמדריך הצבאי ז'אק לזרוס, ב-17 ביולי 1944, החליטו לשלוח ללונדון משלחת שכללה את ז'אק לזרוס ואת הרב רנה קפל. פורל הציע לשניים לנסוע במכוניתו עד שדה התעופה בפריז ומשם לצאת ללונדון. בדרך הסתובב לפתע נהג המכונית, כיוון אקדח לעבר אנשי המחתרת והודיע להם שהם במעצר. פורל הסיע את השניים לפריז והם נמסרו לגסטפו. למחרת, 25 חברים בכירים נוספים ב"צבא היהודי" הגיעו לגסטפו (על פי מקור אחר, 37 אנשים היו עצורים)^[153]. התברר שפורל היה סוכן של האבווהר^[154].

בתקופה שבין סוף אפריל עד סוף אוקטובר 1944 הייתה פעילות אינטנסיבית מאוד של כל שירותי "הצבא היהודי". הנאצים עשו כל שביכולתם על מנת לשלוח יהודים למחנות השמדה כמה שיותר מהר, ללא עיכובים. לכן נהיה חשוב אף יותר להסתיר, להציל ולהבריח אנשים. על פי ענת גואטה, בחודשים הללו התגלו נקודות התורפה של הארגון: אנשיו נתפסו, עונו ונרצחו או נשלחו למזרח. אבדות רבות בחודשים הללו נגרמו בשל חוסר זהירות, שנבע מעייפות, מתחושת הניצחון המתקרב, ותחושה של כוח. חברי "הצבא היהודי" הגיעו מדי פעם למקומות שבהם לא היו חייבים להיות, לפעמים בקבוצות גדולות יחסית, לא נשאו עמם את כל התעודות הנדרשות, נכנסו להסכמים ולקשרים בלי לבחון היטב את הרקע. הדבר הוביל לסדרה של אסונות, שבהם היו אבדות כבדות^[155].

דוגמה אחת לאסון שכזה הייתה תקרית במאי 1944, כשז'אק סלומונוביץ וארמאן לוק נעצרו בדרך לספרד ונשלחו למזרח^[156]. ב-17 במאי 1944, בעת ארגון שיירה לספרד, נעצרו שישה מחברי הארגון, בהם ראש שירות המעבר לספרד ז'אק רויטמן, נהרג המעביר ונעצרה משפחתו. בעקבות זאת הופסקה פעילותו של השירות. כעבור חודש, אחיו של ז'אק רויטמן לאון החליף אותו בתפקיד. ז'אק רויטמן שוחרר מבוכנוואלד על ידי כוחות בעלות הברית^[157].

כדוגמה נוספת, ב-6 ביוני 1944, ביום הנחיתה בנורמנדי, נקבעה פגישה בחנות מוצרי אלקטרוניקה ברחוב טריפייר בטולוז בין אברהם פולונסקי ואיציק פרידמן, אחד הפעילים הבכירים בטולוז, קצין של הארגון. החנות שימשה כאחד ממקורות המימון של המחתרת, מקום מסתור לנשק, וגם כמרכז קשר לקבוצות קרב עירוניות. פולונסקי ופרידמן נעצרו ברחוב ליד החנות על ידי המיליציה, פרידמן נתפס; פולונסקי, שנורה ביד, הצליח להימלט. ניסיון לחלץ את פרידמן נכשל, והוא נשלח למזרח ונעלם^[158]. ב-22 ביוני 1944 נתפס ארנסט למברט, ראש קבוצת ליון. מאוחר יותר התברר שהוא נורה ב-8 ביולי. צילום של גופתו זוהה לאחר השחרור על ידי אשתו אן-מארי למברט^[159].

לאחר שרבים מקרב אנשי המחתרת נעצרו, הסיכון בהמשך הפעילות המחתרתית היה רב מאוד, אולם שרה קנוט המשיכה לפעול. כאשר נעצרו כל בעלי התפקידים ברשת המעבר לספרד, הקימה מחדש את נתיב המעבר דרך ספרד לעבר כוחות בעלות הברית^[134]. היא המשיכה גם להעביר קבוצות יהודים דרך הגבול וגם לקיים, על-פי עדותו של אלברט כהן (כינויו המחתרתי: "בבה"), את כל טקסי ההשבעה לארגון כרגיל^[160]. הייתה לה דירה שכורה ברחוב לה פום^[156], בה גרה כתופרת צנועה^[161]. הדירה שימשה כמקום מפגש לחברי הארגון שהצטרפו למאקי היהודי וגם לטקסי ההשבעה. ב-22 ביולי 1944 נקבעו בדירה שתי פגישות: פגישת לוחמי מאקי — קנוט, ראול לאונס וטומי באואר, וטקס השבעה של ז'ינט מושניק (כינויה המחתרתי: "פיירט")^[160]. פיירט הייתה מועמדת חדשה, העוזרת של אנני לטור, שהיה על אלברט כהן להציג אותה בפני קנוט. פיירט וטומי באואר עבדו ביחד, עסקו בכרטיסי מזון. טומי השתתף גם בהוצאת העיתון המחתרתי "Quand Même" ("אף על פי כן")^[162].

כאשר קנוט ולאונס הגיעו לדירה, הם נתקלו במארב של שניים מאנשי המיליציה של משתפי הפעולה עם הנאצים. בהתאם לכללי הסודיות, קנוט ולאונס לא היו חמושים. אחד מאנשי מיליציה כיוון אקדח לעבר אנשי המחתרת, והשני ערך חיפוש בדירה. הוא מצא במקום ציוד למעבר דרך ההרים: תרמילים רבים ונעלי סקי^[163]. לאונס ניפץ בקבוק על ראשו של איש המיליציה, והלה השיב בצרור מנשק אוטומטי. שרה קנוט נהרגה במקום. בינתיים עלה טומי באואר במדרגות, ואיש מיליציה ירה בו ופצע אותו קשה בחזהו. לאונס נפגע בשתי רגליו, אך הצליח לברוח. למקום הגיעו אנשי מיליציה נוספים. הם הוציאו את טומי באואר על אלונקה והביאו אותו לבית חולים. שם, לאחר שלושה ימים של עינויים נוראים, הוא מת בלי לגלות דבר.

כשאלברט כהן הגיע לרחוב לה פום, הוא שמע יריות; רנה אפשטיין רצה אליו וצעקה "בבה, אל תיכנס!". גם פיירט הגיעה לפגישה, אך בבה סימן לה בידו שלא להיכנס והיא עזבה. בבה נשאר ליד הבניין וראה את כל המתרחש. הוא פגש את לאונס שיצא פצוע מהבניין, הביא אותו לכירורג שהיה מכר של בבה, ולאחר הניתוח העביר אותו לד"ר אמריק אפשטיין, שהיה חבר ב"צבא היהודי"^[164]. פיירט טיפלה בפצעים של לאונס בביתו של ד"ר אפשטיין ואחר כך העבירה אותו לאחות מקצועית שגרה בפרבר של העיר. הייתה לו קדחת, הוא איבד את ההכרה, וכשחזר להכרה ואמרו לו שרג'ין מתה, הוא השתגע מצער ועמד לברוח, ושתי הנשים עצרו אותו בקושי. פיירט נשלחה לחדר המתים כדי לזהות את טומי באואר, ולקתה בהלם כשראתה אילו עינויים הוא עבר. הרוצח של שרה קנוט וטומי באואר נעצר באיטליה בדצמבר 1945^[135].

חייה ומותה של שרה קנוט מתוארים בכלי תקשורת רבים, כשחלק גדול מהנאמר לא תואם למציאות. הדיווחים כי היא נהרגה בגבול שווייץ כשהעבירה את הקבוצה (אנדריי סדיח, 1962); נרצחה בקרב עם פטרול גרמני (יינובסקי, 1993), בחילופי יריות ברחוב (סוסינסקי, 1990) — אינם תואמים את המציאות^[165]. הפרסום האמין הראשון היה בעיתון "הפטריוט הרוסי" בדצמבר 1944. בשנות ה-90 הופיעו בכלי תקשורת בישראל ומחוצה לה מספר ראיונות עם אנשי מחתרת "הצבא היהודי", בהם ראיונות של שני המשתתפים באירוע שבו נרצחו שרה קנוט וטומי באואר — ז'ינט מושניק (פיירט) וראול לאונס. ז'ינט מושניק עלתה לארץ ישראל לאחר המלחמה, שינתה את שמה לשולמית בר מאיר, ומתגוררת בקיבוץ מעיין צבי. האירוע מתואר על סמך הריאיון שערך עמה העיתונאי הישראלי דוד שליט בכתבה "המגלב של אריאדנה" בעיתון "הארץ"^[166]. ראול לאונס, שביקר אצל ד"ר אפשטיין ביום מותה של קנוט, סיפר לאפשטיין את אשר קרה. עדותו של אפשטיין לעיתונים "Racines Hebdo"^[167] ו"La Depeche du Midi"^[168] של טולוז ב-1994 מבוססת על סיפורו של לאונס. לאונס גם דיווח על מה שהתרחש למפקדה של "הצבא היהודי". העדות נמצאת בארכיון של אברהם פולונסקי ביד טבנקין. לאחר המלחמה הגיע ראול לאונס לארץ ישראל^[169].

לאחר מותה הוענקו לה על ידי ממשלת צרפת צלב המלחמה^[134][170] ומדליית הרזיסטנס^[171][172].

בישראל לא זכתה שרה קנוט להנצחה רשמית^[173]. דוד קנוט היה סבור שמעט מאוד אנשים יודעים על מעשה גבורתה. במכתב לחוה קירשנר ב-28 בינואר 1945 הוא כתב:

מעט אנשים, אפילו בין החברים שלנו, מבינים את חשיבות התפקיד שלה בהתנגדות היהודית. לכן דיברו עליה כל כך מעט בטקס אזכרה רשמית (קק"ל ועוד...). אילו הם ידעו, היו מיד נותנים את שמה לאחד הרחובות בפלסטינה

— קנוט כרך 2, עמ' 251.

ב-23.3.2017 הוועדה לשמות רחובות של עיריית ירושלים בישיבה מס' 17 המליצה לאשר את הבקשה לקריאת רחוב ע"ש שרה קנוט (אריאדנה סקריאבינה) (5 בעד, 1 נגד)^[174].
ב-24.4.2017 מועצת עיריית ירושלים בישיבה מס' 55 החליטה פה אחד (19 חברים בעד) לאשר את דו"ח מישיבה מס' 17 של הוועדה לשמות רחובות^[175].
ב-12.04.2018, ביום השואה, אריאדנה סקריאבינה קיבלה, לאחר מותה, את אות גיבורת ההתנגדות היהודית מארגון בני ברית בטקס ביער הקדושים. התעודה הוענקה לצאצאיה.
בירושלים, בשכונת פסגת זאב, יש טיילת על שם שרה קנוט.

דוד קנוט (23 בספטמבר 1900 — 15 בפברואר 1955) כתב את השיר האחרון "חום" בדצמבר 1939. עלה לארץ באוקטובר 1949 עם אשתו החדשה לאה ובנו יוסי, שהיה אז בן 6. דוד נפטר בתל אביב ב-15 בפברואר 1955^[176].

טטיאנה-מרים (נולדה ב-3 בספטמבר 1925) התחתנה עם המלחין רוברט קורנמן והשתתפה בהופעותיו. ידועה כמרים דגן^[177][178]. כתבה ספר בצרפתית בשם "Et c'est ma soif que j'aime" אודות אריאדנה ודוד קנוט. פרקים מהספר תורגמו לרוסית.

בטי קנוט־לזרוס (1926—1965) השתתפה בפעילות מחתרתית מגיל 14. כמו אמה, העבירה ילדים דרך הגבול לשווייץ. ב-1944, לאחר שחרור צרפת, עבדה ככתבת צבאית מטעם העיתון "קומבה". הצטרפה לארגון המחתרת לח"י, עבדה בסניף האירופי של הלח"י "האמת היא". הניחה את מטען הנפץ במשרדי הממשלה הבריטית בצרפת, ונידונה לשנת מאסר. עלתה לישראל ב-1951, התגוררה בבאר שבע. הקימה את מועדון הלילה "ההזדמנות האחרונה", הראשון בעיר, שהפך למרכז התרבות של באר שבע^{[179][180][181]}. נפטרה ב-8 במאי 1965 בגיל 38^[182][183].

אלי מגן (אמנואל מג'ן) (28 ביוני 1935 - אוקטובר 2018) שהה זמן רב במנזר קתולי במשך המלחמה. ב-1945 עלה לארץ ישראל, התחנך בקבוצת גבע, סיים בית ספר ימי בחיפה והיה לקצין חיל הים, כפי שחפצה אריאדנה. לאחר שחרורו מצה"ל למד נגינה בגיטרה, השתכן בראש פינה ועבד כמורה לגיטרה. בראש פינה הכיר את אהוד בנאי, שכתב על הפגישה עם אלי באתר הרשמי שלו: "הוא הכיר שם את אלי מגן, גיטריסט מחונן שבא מרקע קלאסי. המפגש איתו היה חשוב ומשמעותי עבור אהוד"^[184].

יוסי קנוט (נולד ב-22 במאי 1943), בהגעתו לישראל שירת בצה"ל, ולאחר מכך למד ספרות צרפתית באוניברסיטת תל אביב^[185]. כתב זיכרונות על דוד קנוט. הוציא לאור שני ספרי שירה: "אור ראשון"^[186] ו"שירים בדרך"^[187]. בעלה של נכדתה של אריאדנה, אריאן (הנושאת את שם סבתה), הוא סופר הילדים שלמה אבס, שהוא גם אביו של הפסנתרן אלישע אבס^[179].

• ענת גואטה, הצבא היהודי בצרפת: קורותיה של מחתרת ציונית לוחמת, תל אביב: משרד הביטחון, 2001
• ירמיהו הלפרן, אריאדנה סקריאבינה (הגיורת) בסדרת "הנשכחים", כרך 5 "גם לרוח מחסום…", בעריכת א. קוצר, "מקדה", 1959, דפוס ישראל בע"מ, תל אביב, תשי"ט
• יהודה בן-דוד, ביד חזקה. אברהם פולונסקי והמחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה, משרד הביטחון, 2002, מסת"ב 965-05-1189X
• דוד שליט, המגלב של אריאדנה, הארץ, 29.09.1995, עמודים 37—42
• שמואל רנה קפל (צר'), מאבק יהודי בצרפת הכבושה, הוצאה לאור יד ושם, ירושלים, 1981
• ד"ר צילה הרשקו, ההולכים בחושך יראו אור, הרזיסטנס היהודי בצרפת שואה ותקומה: 1949-1940, מהדורה ראשונה: צ'ריקובר, העמותה לחקר כוח המגן, רמת אפעל, 2003, מהדורה שנייה: אפי מלצר בע"מ, מודיעין, 2018.

מדיה וקבצים בנושא אריאדנה סקריאבינה בוויקישיתוף

• צילה הרשקו (אנ'), רשתות ההתנגדות היהודיות בצרפת במלחמת העולם השנייה, באתר הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
• אריאדנה סקריאבינה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

• Tsilla Hershco (אנ'), The Jewish Resistance in France during World War II: The Gap between History and Memory, Jerusalem Center for Public Affairs, March 1, 2007

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. ^ גואטה, עמ' 129, 189.
2. ^ Мария Гринберг, Скрябина Ариадна Александровна (1905 — 1944), Лексикон, Март 2010
3. ^ Самохин, 2015, с. 14—16.
4. ^ ^{1 2} Хазан, 2001, с. 240.
5. ^ Скрябин, Письма (סקריאבין, מכתבים), 2003, с. 402, 432
6. ^ Самохин, 2015, с. 16.
7. ^ Юрий Ханон, 1995, с. 527.
8. ^ Скрябин, Жизнь и творчество, 1985, с. 143.
9. ^ Скрябин, Жизнь и творчество, 1985, с. 147.
10. ^ Самохин, 2015, с. 21.
11. ^ Самохин, 2015, с. 21—23.
12. ^ Скрябин, письма, 2003, с. 475.
13. ^ Scriabin Association, Alexander Scriabin’s Use of French Directions to the Pianist
14. ^ Самохин, 2015, с. 25.
15. ^ המסמך המאשר זאת נמצא בארכיון במוסקבה (ברוסית ЗАГС), תעודה מס' 8391.
16. ^ Сабанеев, 1925, с. 16, 20.
17. ^ Томпакова, 1998, с. 8.
18. ^ Марина Скрябина, 1998, с. 173.
19. ^ Марина Скрябина, 1998, с. 174, 175
20. ^ Томпакова, 1998, с. 5
21. ^ Хазан, 2001, с. 241.
22. ^ Томпакова, 1998, с. 21
23. ^ ^{1 2} Сабанеев, с. 196.
24. ^ Томпакова, 1994, с. 4.
25. ^ Скрябин, жизнь и творчество, 1985, с. 246.
26. ^ Сабанеев, 1925, с. 358, 359.
27. ^ Сабанеев, 1925, с. 363
28. ^ Тропп, 2009, с. 111, 112
29. ^ ^{1 2} Хазан, 2001, с. 242.
30. ^ ^{1 2} Баранова-Шестова, 2001, с. 160.
31. ^ ^{1 2} Баранова-Шестова, 2001, с. 161.
32. ^ Баранова-Шестова, 2001, с. 165, 167.
33. ^ Хазан, 2001, с. 243.
34. ^ Баранова-Шестова, 2001, с. 160, 162.
35. ^ Сабанеев, 1925, с. 368.
36. ^ ^{1 2} Розалия Степанова, Путеводная нить Ариадны Скрябиной, "Евреи и иудеи", выпуск 10, 2007
37. ^ Владимир Дукельский, Об одной прерванной дружбе, "Мосты", выпуск 13—14, с. 254, 1968
38. ^ Хазан, 2001, с. 242—244.
39. ^ Баранова-Шестова, 2001, с. 160—162.
40. ^ Баранова-Шестова, 2001, с. 162.
41. ^ ^{1 2} Томпакова, 1998, с. 22.
42. ^ Лазарис, с. 229.
43. ^ Томпакова, 1998, с. 9, 21.
44. ^ Рыбакова, 1994, с. 10, 11.
45. ^ Рыбакова, 1994, с. 20—21
46. ^ Рыбакова, 1994, с.4—7, 20
47. ^ Рыбакова, 1994, с. 12
48. ^ Рыбакова, 1994, с. 15—17
49. ^ Томпакова, 1998, с. 9, 26, 30.
50. ^ Томпакова, 1998, с. 31.
51. ^ ^{1 2} Хазан, 2001, с. 245.
52. ^ Лазарис, с. 231.
53. ^ Хазан, 2001, с. 246, 247.
54. ^ Семён Либерман, Ариадна Скрябина. Стихи. Париж. 1924 (31 стр). "Накануне", №123, с. 7
55. ^ Фрезинский, 2008, (ביקורת של ליברמן, תקציר) с. 88.
56. ^ ^{1 2} Хазан, 2001, с. 247— 248.
57. ^ Хазан, 2001, с. 248—249.
58. ^ Хазан, 2001, с. 246.
59. ^ Лазарис, 2000, с. 231—233.
60. ^ Лазарис, 2000, с. 234—235.
61. ^ ^{1 2} Кнут т. 2, с. 110. Воспоминания Хавы Киршнер (זיכרונות של חוה קירשנר)
62. ^ ^{1 2} Хазан, 2001, с. 253.
63. ^ Лазарис, с. 235.
64. ^ Лазарис, с. 241, 242.
65. ^ Лазарис, с. 243.
66. ^ Лазарис, с. 238 —240.
67. ^ הלפרן, עמ' 77.
68. ^ בטי רויטמן, "סליחת הלבנה", כרמל 2008
69. ^ Фёдоров, 2005, с. 48—49
70. ^ Кнут т. 1, с. 28. Вступительная статья Дмитрия Сегала (מאמר פתיחה של דמיטרי סגל)
71. ^ Лазарис, 2000, с. 261.
72. ^ Хазан, 2000, с. 99.
73. ^ Хазан, 2001, с. 250.
74. ^ ^{1 2} Андрей Седых, Далёкие — близкие, гл. "Монпарнасские тени", стр. 278
75. ^ Лазарис, 2000, с. 287.
76. ^ שליט, עמ' 38.
77. ^ ^{1 2} בן-דוד, עמ' 81.
78. ^ Лазарис, с. 291.
79. ^ יעקב שביט, כאן, בז'נבה, התכנס המוזר והטרגי שבקונגרסים הציוניים, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2015.
80. ^ Хазан, 2000, с. 83.
81. ^ Лазарис, 2000, с. 298.
82. ^ Лазарис, 2000, с. 297—298.
83. ^ Хазан, 2001, с. 254.
84. ^ Кнут т. 2, с. 110—111..Воспоминания Хавы Киршнер (זיכרונות של חוה קירשנר)
85. ^ Лазарис, 2000, с. 300.
86. ^ Хазан, 2001, с. 257.
87. ^ Лазарис, с. 304—305
88. ^ Poznansky, p. 124.
89. ^ Лазарис, с. 306.
90. ^ Лазарис, с. 322.
91. ^ בן-דוד, עמ' 40.
92. ^ בן-דוד, עמ' 70.
93. ^ ^{1 2} גואטה, עמ' 31.
94. ^ בן-דוד, עמ' 73—74.
95. ^ בן-דוד, עמ' 81, 82.
96. ^ בן-דוד, עמ' 63.
97. ^ בן-דוד, עמ' 82.
98. ^ בן-דוד, עמ' 62.
99. ^ בן-דוד, עמ' 83.
100. ^ גואטה, עמ' 32, 200.
101. ^ שמו הפרטי של זלוצקי לא צוין באף מקור.
102. ^ בן-דוד, עמ' 66, 67.
103. ^ גואטה, עמ' 32, 40.
104. ^ Лазарис, с. 309.
105. ^ גואטה, עמ' 36.
106. ^ ^{1 2} Poznansky, p. 157.
107. ^ Мирьям Деган, Благотворная жажда, "Литературное обозрение", выпуск 2, 1996
108. ^ גואטה, עמ' 44.
109. ^ Хазан, 2000, с. 119.
110. ^ מחקר > ארצות > פרטיזנים ולוחמי מחתרות > צרפת באתר "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה".
111. ^ רנה פוזננסקי. תנועות הנוער הציוניות בצרפת והאחדות בעולם היהודי 1940—1944, עמ' 6, באתר של יד ושם.
112. ^ גואטה, עמ' 40—41.
113. ^ Latour, p. 104.
114. ^ Latour, p. 93.
115. ^ ^{1 2} גואטה, עמ' 40.
116. ^ קפל, עמ' 109—110.
117. ^ אורי דרומי, התרמיל עם הנשק הופקד בשמירת חפצים, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2003.
118. ^ Лазарис, с. 312—313.
119. ^ Latour, p. 94.
120. ^ גואטה, עמ' 42.
121. ^ Лазарис, с. 332.
122. ^ Лазарис, с. 323.
123. ^ גואטה, עמ' 58.
124. ^ Лазарис, с. 324.
125. ^ גואטה, עמ' 17—19.
126. ^ Лазарис, с. 328—331.
127. ^ גואטה, עמ' 90, 96, 97.
128. ^ גואטה, עמ' 97.
129. ^ Latour, p. 168—169.
130. ^ Лазарис, с. 334—337.
131. ^ Лазарис, с. 338, 339, 572.
132. ^ Лазарис, с. 339.
133. ^ גואטה, עמ' 107—110.
134. ^ ^{1 2 3} גואטה, עמ' 189.
135. ^ ^{1 2} Хазан, 2001, с. 260.
136. ^ גואטה, עמ' 22.
137. ^ גואטה, עמ' 108.
138. ^ גואטה, עמ' 109.
139. ^ גואטה, עמ' 108—110.
140. ^ גואטה, עמ' 128.
141. ^ בן-דוד, עמ' 119.
142. ^ גואטה, עמ' 110—111.
143. ^ גואטה, עמ' 112—113.
144. ^ גואטה, עמ' 159.
145. ^ גואטה, עמ' 114.
146. ^ גואטה, עמ' 116, 126.
147. ^ Latour, p. 243.
148. ^ Latour, c. 279.
149. ^ גואטה, עמ' 117—120.
150. ^ גואטה, עמ' 120.
151. ^ Latour, p. 245.
152. ^ ד"ר צילה הרשקו, "רשתות ההתנגדות היהודיות בצרפת במלחמת העולם השנייה" באתר "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה".
153. ^ בן-דוד, עמ' 114.
154. ^ Лазарис, с. 340—342.
155. ^ גואטה, עמ' 142.
156. ^ ^{1 2} גואטה, עמ' 91.
157. ^ גואטה, עמ' 129, 192.
158. ^ גואטה, עמ' 66, 186.
159. ^ גואטה, עמ' 129.
160. ^ ^{1 2} Лазарис, с. 344.
161. ^ Лазарис, с. 343.
162. ^ Latour, p. 105—106.
163. ^ Лазарис, с. 343—346.
164. ^ גואטה, עמ' 93.
165. ^ Хазан, 2000, с. 120.
166. ^ שליט, עמ' 38—39.
167. ^ גואטה, עמ' 147.
168. ^ Хазан, 2000, с. 180, 202.
169. ^ Лазарис, с. 344, 347.
170. ^ Хазан, 2000, с. 121.
171. ^ Кнут, т. 1, с. 32, Вступительная статья Дмитрия Сегала
172. ^ Кнут, т. 2, с. 255
173. ^ Хазан, 2000, с. 181.
174. ^ הוועדה לשמות רחובות של עיריית ירושלים, ישיבה מס' 17, סעיף ב', מס' 6.
175. ^ מועצת עיריית ירושלים, ישיבה מס' 55, דו"חות המובאים לאישור המועצה, סעיף 9.
176. ^ Гавриэль Шапиро, Десять писем Довида Кнута, изд. "Cahiers du monde russe et soviétique", т. 27 (2), с. 191—208, Париж, 1986
177. ^ Robert Kornman, official site
178. ^ Adverticement in the newspaper with the photo of Robert and Myriam Kornman
179. ^ ^{1 2} עודד בר מאיר, בטי קנוט־לזרוס — סיפורה של לוחמת נשכחת, ידיעות הנגב, 5 במאי 2011.
180. ^ דן בן אמוץ, ההזדמנות האחרונה, מעריב, 28 בפברואר 1958.
181. ^ מיכל שוסטר, בטי לזרוס קנוט, באתר "פוליטיקלי קוראת", פרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה".
182. ^ Лазарис, с. 367—368.
183. ^ בטי לזרוס-הלמן, דבר, 9 במאי 1965.
184. ^ האתר הרשמי של אהוד בנאי, הפרק "הגיטרה".
185. ^ Мнухин, Авриль, Лосская. "Русские во Франции 1919 - 2000", Биографии, Москва, изд. "Наука", 2008
186. ^ יוסי קנוט "אור ראשון", שירים, הוצאה לאור "כותר".
187. ^ יוסי קנוט "שירים בדרך", שירים, הוצאה לאור גוונים, תל אביב, 2003.

ערך מומלץ