אריח קרמיקה

אריחי קרמיקה הם אריחים העשויים מחרסינה. בעבר, היו האריחים תוצר של עבודת יד אמנותית, כמו אריחי מיוליקה, אריחי דלפט ואריחי אזולז'ו. האריחים המודרניים משמשים בישראל בעיקר לריצוף בתים ודירות ולחיפוי קירות בחדרים רטובים^[א]. החל מסוף שנות השמונים של המאה ה-20 הפך הריצוף בריצוף באריחי קרמיקה, (שבטעות מכונים "גרניט פורצלן") לריצוף הנפוץ בישראל, בגלל מחירם ועלות יישומם הנמוכים ביחס לפתרונות ריצוף אחרים.

התקן הישראלי^[1] מבדיל בין שלושה סוגים של אריחי קרמיקה: אלה שמידת הספיגות שלהם קטנה מחצי אחוז, אלה שמידת הספיגות שלהם נעה בין חצי אחוז לשלושה אחוז ואלה שהספיגות שלהם גבוהה משלושה אחוז.

כמו כן, מבדיל התקן בין אריחים מזוגגים ולא מזוגגים. במינוח נכון, אריחים לא מזוגגים נקראים אריחי טרה קוטה. כאשר אריחים עוברים תהליך זיגוג, הכוונה שהם מכוסים בשכבה דקה של זכוכית. שכבה זו מגינה על האריח מפני ספיגה של חומרים ויצירה של כתמים, אבל היא עמידה פחות לשבירה ושריטות. אלה אריחי קרמיקה.

אריחי קרמיקה מזוגגים שהספיגות שלהם קטנה מחצי אחוז, מכונים בטעות בשם "גרניט פורצלן".

סוג מיוחד של אריחי קרמיקה הם אריחי גוף מלא ("פול בודי"): אריחי הקרמיקה הסטנדרטיים עשויים משכבות של חומרים שונים, ומראה האריח נקבע על ידי השכבה העליונה. חלק מהשכבות נעשות מחומרים זולים יותר, והדבר מוזיל את האריח. באריחי גוף מלא, האריח כולו עשוי מחומר אחד. אריח כזה, שהוא יקר יותר, עמיד יותר בשחיקה, משום שהצבע והמרקם נמצאים בכל האריח ולא רק בשכבה העליונה. לכן אריחים אלה מתאימים לאזורים המתוכננים לתנועה רבה יותר של הולכי רגל ומשמשים בעיקר בשימושים מסחריים, כמו בקניונים או שדות תעופה.

גרניט פורצלן הוא שם מסחרי לאריחי קרמיקה מזוגגים שעוברים כבישה בזמן השרפה שלהם. מקור השם הוא המילה "פורצלן" שמשמעותה חרסינה והסלע גרניט שנחשב לסלע חזק ועמיד. למעשה, אין לגרניט כל קשר לאריחי קרמיקה. קיימת טענה כי אריחי קרמיקה שמכונים "גרניט פורצלן" עשויים מחומר גלם טחון ומנופה, מה שאמור לשפר את תכונותיהם. טענה זו אינה משמעותית במדינת ישראל, כי על פי התקנים המקומיים בודקים את האריח המוגמר ולא את חומרי הגלם.

החל מסוף שנות השבעים של המאה ה-20, החלו מיצרים באירופה אריחי קרמיקה עבים וחזקים במיוחד, המיועדים לחיפוי בניינים. אריחים אלה אינם מוצמדים למבנה באמצעות דבק, אלא מעוגנים באמצעות מערכות של ברגים ומסילות. במדינת ישראל מוגדר השימוש המותר במערכות בתקן ישראלי מס' 1554 חלק 4.

היתרון העקרי של אריחי הקרמיקה הוא מחירם הזול. רוב האריחים מיוצרים בעובי של פחות מחצי סנטימטר לכן הם קלים לשינוע ואריזה. יתרון נוסף הוא שהאריחים הללו מיוצרים במגוון רחב של גדלים וטקסטורות. התקן הישראלי^[1] אינו מחייב בדיקות של כפיפה או שבר של אריחי קרמיקה, וזאת בניגוד לכל האריחים האחרים, לכן בישראל ניתן להשתמש באריחי קרמיקה חלשים ושבירים בלי שהספק או הקבלן יהיו חשופים לתביעות.

חסרונותיהם הם שבירות, רגישות לשריטות ולעיתים קרובות חספוס שמביא לצבירת לכלוך. תהליך הייצור הייחודי לכל סוג של אריח קובע את תכונותיו של האריח ובפרט את עמידותו לשחיקה שנמדדת ביחידות PEI.

יישום ריצוף וחיפוי מאריחי קרמיקה מתבצע בעזרת חיתוך ביהלום (באמצעות מכשיר חיתוך מכני) או באמצעות דיסק חיתוך, הדבקה, קביעת מרווחים (פוגות) ואטימתם באמצעות רובה, למניעת חדירת נוזלים.

כיום ייצור האריחים הוא תהליך תעשייתי אוטומטי הכולל ייצור של בסיס תערובת חרסיתית על ידי דחיסתה (לפעמים בלחץ גבוה מאוד של 120–145 אטמוספירות) צביעה, ציפוי בחומרי זיגוג וחימום בתנור (שלב המכונה שרפה). חלק מאריחי הקרמיקה עוברים תהליך שרפה כפול, האחד לפני זיגוג האריח והשני לאחריו.

השליטה על תכונות אריחי הקרמיקה נעשית בעיקר על ידי שימוש במכבש. הכבישה של התערובת הגולמית לפני הכנסתה לכבשן גורמת להקטנת החללים בחומר ולהגדלת המשקל סגולי של האריח. ככל שהאריחים צפופים יותר, קטנה הרגישות שלהם לחדירת מים, גזים ומזהמים.

בתהליך ייצור אריחי הקרמיקה ניתן לקבל מגוון צבעים, דוגמאות ומרקמים, ולכן אפשר להשתמש בהם למטרות עיצוביות שונות. בין השאר יש אריחי קרמיקה בעלי גימור המזכיר חומרים אחרים כמו אבן טבעית, או עץ ובד.

אריחי קרמיקה מיוצרים במדינות שונות, כמו סין, איטליה, טורקיה וספרד. גם בישראל יש מספר יצרנים. הם מיוצרים בצורת ריבוע או מלבן, במידות סטנדרטיות רבות. קיימים גם סוגי אריחים המכונים "פסיפס" הכוללים אריחים קטנים המחוברים מראש אחד לשני בצורת מטריצה על ידי רשת פלסטיק דקה בצידם האחורי.

עמידות לשחיקה של אריחי גרניט פורצלן ואריחי קרמיקה אחרים נמדדת על פי תקן אירופאי^[2]. המדד מקבל ערכים בין 0 ל-5, כאשר אריחים בדרגה 0 מתאימים לשימוש בקירות בבתים פרטיים בלבד, ואריחים מדרגה 5 מיועדים לשימוש בשטחים ציבוריים שיש בהם תעבורה רגלית רבה. על פי ההגדרה בתקן הישראלי^[1], אין אפשרות להשתמש באריחי קרמיקה לריצוף באזורים שיש בהם תנועה שאינה של הולכי רגל.

בדיקה שמעריכה את מנת החללים באריח, כלומר את היחס בין נפח הנקבוביות לבין נפח האריח כולו. באמצעות בדיקה זו ניתן להעריך את רגישות האריח לספיגת לכלוך וזיהומים.

בדיקה ויזואלית בה מונה הבודק את מספר השריטות, החורים והכתמים באריח והיא משמשת להבחנה בין אריחים מסוג א' ומסוג ב'.

בכל הבדיקות הנדרשת על ידי התקן הישראלי באריחים המיועדים לריצוף, אין אחת שבודקת את תסבולת האריח לעמיסה^[ב]. אומנם בתקן^[1] כתוב כי אריחים בעלי חוזק נמוך משלושה מגהפסקל אסורים בשימוש לריצוף, אבל אין בתקן חובה לבצע מדידה כזו. לכן הלקוחות בישראל עלולים לרכוש אריחים שעברו בהצלחה את כל הבדיקות התקניות ואף על פי כן הם אריחים חלשים מאוד ועלולים להיסדק, או להישבר ואפילו להתפורר.

ישנם סוגי בדיקות שונות אפשריות לקביעת רמת ההחלקה של אריח רצפה. שלוש סוגי בדיקות עיקריות קיימות: בדיקת רמפה, בדיקת מטוטלת ובדיקת מקדם החיכוך. מטרת הבדיקות לקבוע את רמת ההתנגדות להחלקה בהתאם לתקן.

• טרצו

מדיה וקבצים בנושא אריח קרמיקה בוויקישיתוף

• שאלות נפוצות על אריחי קרמיקה ופורצלן (באנגלית)