אתיקה צבאית

אתיקה צבאית עוסקת במגוון רחב של נושאים והיבטים של התנהגות צבאית: החל ביחסים של אנשי צבא עם מנהיגים אזרחיים, בשאלות אתיות הנוגעות לשימוש בכוח צבאי לצורך פתרון סכסוכים פוליטיים, ועד למוסר המלחמה בעת הקרב, ולאחריו. ככל שהמלחמה נשלטת יותר ויותר על ידי נשק טכנולוגי מתקדם, מתהדק גם הקשר בין שאלות אתיות הנוגעות להתפתחות המדע והטכנולוגיה לבין שאלות אתיות הנוגעות לשימוש הצבאי בטכנולוגיות אלה.

לאתיקה הצבאית שורשים אתיים ודתיים במסורות קדומות. היא התפתחה לעקרונות אוניברסליים הגלומים באמנת האג ובאמנות ז'נבה ועברה קודיפיקציה חילונית ומשפטית בדיני העימות המזוין הן במשפט הבין-לאומי והן במשפט הצבאי הספציפי של עמים בודדים.

המלחמה הצודקת

באופן מסורתי, האתיקה הצבאית דנה בשאלת 'המלחמה הצודקת'. מלחמת יש/אין ברירה. האם השימוש בכוח בנסיבות פוליטיות הוא בכלל מוצדק, מה המגבלות המוסריות על היקף השימוש בכוח צבאי ומהם כללי המוסר לגבי ההתנהגות של כוחות צבאיים בלחימה. המשפט העברי מדבר בשלושה סוגי מלחמה: 'מלחמת רשות', 'מלחמת חובה' ו'מלחמת מצווה'. גדריהן שנויים במחלוקת. למרות שהחלטות אלה הן בבירור אתיקה צבאית, רוב האנשים המעורבים ברמה זו הם המנהיגות האזרחית של האומה.

בחברה דמוקרטית עם מקורות מידע רבים, אזרחים כפרטים, אנשי עיתונות, מעצבי דעת קהל וכדומה, כולם עושים הערכה עצמאית של האיכות המוסרית של החלטותיהם של מנהיגים פוליטיים וצבאיים. מנהיגים חייבים לשכנע את אזרחיהם בצדקת השימוש בכוח צבאי. לפעמים גם פעולות ברמה הטקטית הנמוכה ביותר יכולות להפוך למושא לוועדת חקירה והערכה אתית. עוצמת הקשר של הצבא לחברה הדמוקרטית שהוא משרת מושפעת במידה מכרעת מן המידה שבה הצבא והחברה חולקים מסגרת התייחסות מוסרית משותפת והבנה משותפת של המציאות הצבאית.

מוסר המלחמה

כמעט בכל תרבות, מעמד הלוחמים פיתח תחושה פנימית של התנהגות צבאית נאותה. הכללים שונים בין תרבות לתרבות, אך הצורך להבחין בין כבוד לבין התנהגות מחפירה במלחמה הוא ככל הנראה אוניברסלי. כיום הדבר בא לידי ביטוי בהרחבה של כללי אמנת ז'נבה לזכויות השבויים המחייבים תנאי כליאה, טיפול רפואי, מזון ודיור נאותים ועוד. ביסוד כללים אלה עומדת תחושה כי לוחם הוא מעמד זמני המאפיל על האנושיות המשותפת הבסיסית יותר של היריבים. מרגע שנכנע ופסק להילחם, הוא זכאי ליחס הומניטרי.

הדי השמירה על מוסר המלחמה עולים כבר מן המקרא. בתורה לא מעט הוראות נורמטיביות שתכליתן לסייג את הפעולות המותרות גם בשעת מלחמה ולהבטיח שיישמר כבוד האדם גם בנסיבות קשות אלה. התורה מצווה על מלך ישראל שייטול עמו ספר תורה בשעה שהוא יוצא בראש העם למלחמה, ללמד שכל חוקיה, משפטיה ומצוותיה מחייבים אותו ואת עמו גם בעת מלחמה^[1]. אוגוסטינוס (354–430), פילוסוף ותאולוג נוצרי מאבות הכנסייה הלטיניים הניח בספרו "עיר האלוהים" את הבסיס האתי לקבלת הצורך בפתרון סכסוכים לשם שמירת הסדר בכפייה ואפילו באלימות. הוא גם הטיל כללי איפוק וזהירות: החייל הנוצרי נשלט על ידי איפוק בלחימה, יוצא למלחמה בצער, מכיר את האנושיות המשותפת לו וליריב ונמנע משנאה וטינה אישית. בתקופת ימי הביניים, אף-על-פי שקוד האבירות היה הבסיס לאתיקה צבאית, פיתחו תומאס אקווינס (1225–1274) וחוקרים אחרים את המסגרת האינטלקטואלית לאתיקה צבאית ולרעיון "חוק העמים": מושג שהפך למשפט הבין-לאומי הנהוג כיום^[2].

נושא חשוב אחר של האתיקה הצבאית הוא הניסיון להפוך את המלחמה להומנית ככל האפשר ושלילת אמצעי לחימה שנתפסים כלא-אתיים. כך למשל, ניסתה בימי הביניים הכנסייה הקתולית לאסור את השימוש בחץ וקשת בטענה שהוא מדויק מדי וקטלני לטווח ארוך מדי. סוגי טכנולוגיה הנתפסים כיום כלא-אתיים הם נשק להשמדה המונית כגון נשק גרעיני, ביולוגי, או כימי, אבל גם השימוש בנפל"מ, בכדורי דום דום, בפצצות זרחן ועוד^[2].

טוהר הנשק

אחד מערכי האתיקה הצבאית בישראל הוא טוהר הנשק. הצירוף נכנס לשימוש בארץ ישראל על רקע פעילות כוחות המגן העבריים בתקופת היישוב, לקראת שנות ה-40 של המאה ה-20, ונודע ברבים גם לאחר הכרזת המדינה, שנגעה בפעילות צה"ל וכוחות הביטחון האחרים. הצירוף נטבע על פי דברי ברל כצנלסון, בדברים שאמר בתגובה על המאורעות: ”הבלגה – משמע: יהי נשקנו טהור. אנו לומדים אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו, אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים” (הקונגרס הציוני ה־21 בז'נווה, 20 באוגוסט 1939).^[3] מפקד הפלמ"ח יצחק שדה השתמש בו תכופות.^[3]

עם חיבור רוח צה"ל, הקוד האתי של צבא הגנה לישראל, נכללה בו גם נגיעה רעיונית בטוהר הנשק:

החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם.

בשנותיה הראשונות של המדינה

במשך השנים שלאחר נפילתה של מחלקת הל"ה ב-16 בינואר 1948 נפוץ הסיפור שלפיו פגשו הלוחמים בדרכם רועה ערבי זקן, והתלבטו אם להרוג אותו, כדי שלא יזעיק את הכפריים. לאחר שהחליטו לשחרר אותו, הרועה הזקן הודיע לאנשי הכפרים בסביבה על מעבר המחלקה בשטחם. לסיפור אין עדות, אולם הוא היווה במשך שנים דוגמה לטוהר הנשק של הלוחמים הישראלים.

שירו של נתן אלתרמן "על זאת", פורסם ב"טור השביעי", ובו קריאה לשמירת טוהר הנשק והוקעת המקרים שבהם לא נשמר במהלך הקרבות.

אירוע בולט בו הועלו טענות לפגיעה בטוהר הנשק התרחש בפעולת קיביה, ב-14 באוקטובר 1953, פעולת תגמול שנערכה בכפר קיביה שבגדה המערבית שבשליטת ירדן. כוח של יחידה 101, בפיקודו של רס"ן אריאל שרון, פעל בכפר, ועל פי ההערכות הביא למותם של 69 מתושבי הכפר. בנוסף לשיקולים מוסריים, הועלו נגד פעולה זו גם טיעונים מעשיים: שר החוץ, משה שרת טען שפעולת קיביה הציגה את ישראל בעולם כ"חבר שואפי דם". הוא גם חשש מהצתת מלחמה עם ירדן שתיתפס בעולם כמלחמה שאותה יזמה ישראל.

בראשית המאה ה-21

בדיון הציבורי סביב פעילותו של צה"ל במאבקו בטרור הפלסטיני עולות גם שאלות העוסקות בטוהר הנשק ובמוסר הלחימה:

האם נוהל סיכול ממוקד, שהשימוש בו גורם לעיתים להרג אזרחים, אינו סותר את הקוד האתי, בנוגע לטוהר הנשק ושמירה על חיי אדם?^[4].
- בינואר 2007 אימץ נשיא בית המשפט העליון העליון, השופט אהרן ברק את גישת המדינה, וקבע כי אין איסור חוקי על ביצוע סיכולים ממוקדים, הן על פי חוקי מדינת ישראל והן על פי הדין הבין-לאומי.
האם השימוש בארטילריה כנגד "מרחבי שיגור" של רקטות באזור צפון רצועת עזה במטרה לצמצם את ירי הרקטות, אך תוך סיכון של אזרחים, תואם את טוהר הנשק ואת הדרישה לשמירה על חיי אדם?
האם יש לסכן חיי חיילים כדי למנוע פגיעה אפשרית באזרחי האויב?
האם חיי אזרח אויב קודמים לחיי חייל שנשלח ללחימה?

עם ההתפתחות הטכנולוגית בשנים האחרונות של הבינה המלאכותית והרובוטיקה עולה גם הסוגיה של שימוש ברובוטים ובינה מלאכותית בלחימה. הדיון רק בראשיתו וכולל שאלות כמו: עד כמה לאפשר חופש פעולה לנשק האוטונומי? האם מוסרי לתת למכונה להשיב אש באופן אוטונומי? לפתוח באש? לסווג בין אזרח לחייל אויב?