באטווה

באטווה
אוכלוסייה
	80,000
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
	, , ,

הטְוׇוה של האגמים הגדולים, הידועים גם בשם בַּאטְוׇוה (ביחיד מוּטְוׇוה), אַבַּאטְוׇוה או Ge-Sera, הם קבוצה אתנית של אנשי בנטו החיים באזור האגמים הגדולים באפריקה על גבול מרכז ומזרח אפריקה. הבאטווה הם פיגמים. מניחים שהם האוכלוסייה העתיקה ביותר ששרדה באזור האגמים הגדולים. האוכלוסיות הנוכחיות של באטווה חיות במדינות רואנדה, בורונדי, אוגנדה והחלק המזרחי של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בשנת 2000 הם מנו כ-80,000 איש, מה שהופך אותם לקבוצת מיעוט משמעותית במדינות אלו. האוכלוסייה הגדולה ביותר של באטווה גרה בבורונדי המוערכת ב-2008 ב-78,071 אנשים.

היסטוריה

באופן מסורתי, הבאטווה היו ציידים-לקטים נוודים למחצה, שחיו ביערות בהרים בשיתוף עם כפרים חקלאיים, בדומה לעמים אחרים של פיגמים. כשההוטו, עם דובר בנטו, הגיעו לאזור, הם הכניעו את 'אנשי הבוש' (ציידים-לקטים) שהם כינו אבאטווה, שהם כנראה אבותיהם של הבאטווה של היום, אם כי ייתכן שהם הגיעו לצד ההוטו, והיו עם נבדל מהתושבים המקוריים, או שיש להם מוצא מעורב. בסביבות המאה ה-15 לספירה, אנשי הטוטסי שגידלו בעלי חיים, הגיעו לאזור ושלטו בהוטו ובבאטווה, תוך יצירת חברה תלת-קאסטית כשהטוטסי שולטים, ההוטו מהווים את רוב האוכלוסייה, והבאטווה בתחתית הסולם החברתי. במשך כמה מאות שנים, אנשי הבאטווה היו מיעוט קטן באזור, כיום הם מהווים 1% ברואנדה ובורונדי, והיה להם תפקיד פוליטי מועט, למרות שלעיתים שימשו בממשלות של מלכי הטוטסי. חלקם אף קיבלו מעמד פריווילגי בחצר המלוכה בתור בדרנים, או אפילו תליינים. לרוב הפיגמים עוסקים בסחר בבשר עבור מוצרים חקלאיים, ברזל וקדרות כלי חרס.

לרוב אין התייחסות לאנשי הבאטווה בדיונים על הסכסוכים בין ההוטו והטוטסי, שהגיעו לשיאם ברצח העם ברואנדה ב-1994. כ-30% מאוכלוסייתם ברואנדה מתה באלימות.

אנשי הבאטווה באוגנדה חיו בהרי היער הבלתי חדיר בווינדי עד שנת 1992, שבה הפך היער לאתר מורשת עולמית כדי לשמר את גורילת ההרים שנמצאת בסכנת הכחדה. באותה העת הם גורשו מהיער והועברו להתיישבות ביישובים מחוץ ליער.

מצב נוכחי

עקב פינוי היערות לחקלאות, כריתת עצים, פרויקטים לפיתוח ויצירת אזורי שימור חיות בר, נאלצו אנשי הבאטווה לעזוב את היערות בהרים ולהקים בתים חדשים. לאחר שעזבו את היערות ביקשו לפתח אמצעים כלכליים חדשים להחזיק את הקהילות שלהם (כגון חקלאות ופיתוח בעלי חיים). רובם כיום חסרי קרקע, וחיים בעוני. זכויות אבות אבותיהם של הבאטווה מעולם לא הוכרו על ידי הממשלות של המדינות בהם הם חיים, ולא ניתן להם פיצוי על אדמות שאבדו.

לילדי הבאטווה יש גישה מועטה לחינוך, ולקהילות שלהם יש ייצוג מוגבל בממשל המקומי והארצי. בשל מוצאם הפיגמי, הם ממשיכים לסבול מדעות קדומות אתניות, אפליה, אלימות והדרה חברתית. אנשי באטווה נאבקים באלכוהוליזם, תופעה רווחת בקהילות העומדות בפני קריסה תרבותית מכיוון שגברים אינם יכולים עוד לבצע תפקידים מסורתיים ולפרנס משפחות. עד שנת 2007, קיבוץ נדבות היה מקור הפרנסה העיקרי של 40% מאנשי הבאטווה ברואנדה.

הבאטווה אומנם הסתגלו לשינויים בסביבת מקום המחיה והמגורים שלהם על ידי אימוץ פעילויות כלכליות חדשות, אך הם ממשיכים להתמודד עם אתגרים שמאיימים על הישרדותם. כיום, חלק ניכר מהקרקעות המתאימות לעיבוד חקלאי, כבר מעובדות. הם לא יכולים לגשת לאדמות אבותיהם ולעבדן בשיטות מסורתיות. הבאטווה מתייחסים ליצירת כלי החרס שלהם כביטוי לזהותם. למרות שהייצור לא רווחי מאז שכלים מתועשים הפכו לזמינים במחיר זול. הבאטווה ממשיכים לייצר כלי חרס מסורתיים בשל משמעותם התרבותית והחברתית. לא רק שהם רואים בזה מסורת אבות, אלא גם יש לה חשיבות חברתית בחברה הנוכחית שלהם. תהליך חפירת החומר והעברתו ליישוביהם נותן תחושת קהילתיות לקדרים. עם זאת, ברואנדה הביצות שמהן הם לקחו את החומר לכלי החרס, הופכות למטעים קולקטיביים לגידול אורז, עקב שינוי במדיניות הקרקע ב-2005. הם מתמודדים עם משבר נוסף כשהם מאבדים עוד עיסוק שמגדיר את זהותם ומספק להם פרנסה.

חזרה לפארק הלאומי קהוזי-בייגה בקונגו

בשנת 1975 הורחב הפארק הלאומי קאהוזי-בייגה בקונגו וכ-6,000 אנשי באטווה שחיו בשטח הפארק באדמת אבותיהם, גורשו ונעקרו.^[1] כתוצאה מכך, הם חיו ללא קרקע בקהילות שאירחו אותם בעוני ובדלות. לאחר תקופה ארוכה של משא ומתן כושל והבטחות שהופרו עם ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ורשויות הפארק, הם חזרו ב-2019 לפארק ובנו כפרים חדשים בשטחים שהיו בעבר שלהם. בתגובה לכך, פתחו שלטונות הפארק במסע אלימות מאורגנת נגד החוזרים, במטרה להפחידם ולמנוע את חזרתם. מסע אלימות זה כלל התקפות פתע של שומרי פארק בסיוע צבא קונגו חמושים במטוסי AK-47 ומכונות ירייה, הפגזה של כפרים במרגמות ורימונים, אונס קבוצתי של נשות באטווה והשחתת גופות של אלה שנהרגו על ידי שומרי הפארק.^[2]^[3]

ארגונים הפועלים עם אנשי הבאטווה

CAURWA (Communauté des Autochthones Rwandais) – קיגאלי, רואנדה
המשרד הנוצרי הבינלאומי האפריקאי – קבאלה, אוגנדה
ד"ר סקוט וקרול קלרמן – קאנונגו, אוגנדה
בית החולים הקהילתי בווינדי
ברית הישרדות פיגמי – סיאטל, וושינגטון, ארצות הברית
העצמת פרויקט הבאטווה | CARE הבין-לאומי באוגנדה
ASeTTS (האגודה לשירותים לנפגעי עינויים וטראומה), מערב אוסטרליה, אוסטרליה

תפוצת אנשי הבאטווה במדינות השונות

הפארק הלאומי הר הגעש (Volcanoes National Park), רואנדה (יושב מחדש, בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20)
יער ניאונגווה (Nyungwe Forest), רואנדה (יושב מחדש, בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20)
הפארק הלאומי הבלתי חדיר בווינדי, אוגנדה (פונה 1991)
הפארק הלאומי מגהינגה (Mgahinga Gorilla National Park), אוגנדה (פונה 1991)
הפארק הלאומי קהוזי-בייגה, קונגו (פונה ב-1975, תושבים חזרו ב־2019)
הפארק הלאומי וירונגה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
יער גישוואטי (Gishwati Forest), רואנדה (פונה לצורך מטעי יער (Tree plantation) וייצור חלב)^[4]
האי מפאנגאנו (Mfangano Island), קניה (אתר פרהיסטורי)