בוסניאקים בארץ ישראל

בשנות השמונים הראשונות של המאה ה-19 הגיעו קבוצות מהגרים בוסניאקים מבוסניה לארץ ישראל. רובם התיישב בקיסריה וחלק מהם התיישב בכפר יאנון שנמצא ממזרח לשכם.

בקונגרס ברלין בשנת 1878 קיבלה האימפריה האוסטרו-הונגרית את השליטה והמינהל בבוסניה והרצגובינה. חלק מתושבי האזורים האלה היו בוסניאקים, כלומר מוסלמים בוסנים ממוצא סלאבי, ששלטו עד אז באוכלוסייה הנוצרית המקומית. בעקבות הכיבוש האוסטרי, הם חששו מפני השלטון הנוצרי ומפני האוכלוסייה הנוצרית שנשלטה על ידיהם בעבר. בחסות הסולטאן העות'מאני עבד אל חמיד השני, היגרו בוסניאקים רבים והתיישבו ברחבי האימפריה העות'מאנית: מאה אלף בוסניאקים היגרו לאנטוליה, מאתיים משפחות היגרו לדמשק, ארבעים משפחות התיישבו בכפר יאנון וכמאה משפחות התיישבו באזור השרון וקיסריה. כך נוצרה התופעה שאוכלוסייה סלאבית מהגרת מאירופה, משלטון אוסטרי, ונודדת לאסיה כדי לחיות תחת חסות ממשלה מוסלמית.

מבחינת השלטון העות'מאני, נוצר חלל שלטוני ריק באזור השרון הצפוני, והם נזקקו לגורם נאמן באזור זה. חלק מהבוסניאקים יושב באזור חורבות סופסאפי וחדידון, כשישה קילומטר מזרחית לקיסריה. אולם ישיבתם במקום נתקלה בקשיים רבים עקב מחלת הקדחת וגנבות של הבדואים, והם עברו להתיישב בקיסריה שהייתה מוקפת חומה ושכנה לחוף הים, וכך זכו ליהנות מקרירות בימי הקיץ ומתנאי ביטחון והגנה. הבוסניאקים בנו לעצמם בתים מאבני החורבות שבמקום, וייסדו יישוב משלהם.

לורנס אוליפנט ביקר במקום בשנת 1882 ומוצא את ראשוני הבוסנים, אשר בונים בתים בקיסריה ומפלסים בה דרכים, על גבי העתיקות המעניינות שבמקום. הוא כתב שהם: "משתמשים ביסודות עתיקים ונוטלים לצורכי בנייה אבני גזית ממקדשיו של הורדוס וכן אבנים מהכנסייה הצלבנית". הוא מביע את צערו על פעולות הבנייה שנעשו על גבי שרידים קדומים, תוך הריסתם. בשנת 1886 הגיע ליישוב המהנדס והארכאולוג הטמפלרי גוטליב שומאכר. הוא כתב שבמקום נבנו 22 בניינים וגגות הרעפים שלהם הקנו למקום אופי אירופאי. בתחילה, לא נעשה תכנון כולל של היישוב. בשנת 1888 התבקש שומאכר להכין תוכנית כוללת לעיר, ומתוכנית זו מתברר שהעות'מאנים תכננו לקלוט במקום בוסנים נוספים, ולהפוך את העיר למרכז השלטון באזור.

הבוסנים ראו את עצמם כאירופאים, וביקשו לשמור על ייחודם. הם התחתנו בתוך הקהילה או עם נשים טורקיות, ולא התחתנו עם ערביי האזור. אף על פי שהם היו מוסלמים אדוקים, הם חשדו וגם זלזלו בבדואים שהתגוררו באזור. הם העדיפו את קרבת היהודים וקיימו יחסי מסחר ושכנות טובה עם ראשוני חדרה. את בניהם, הם שלחו ללמוד בבתי ספר יהודיים בזכרון יעקב, בבנימינה, בחדרה ובמקווה ישראל.

תושבי קיסריה סבלו מאוד מהקדחת, ורבים מהם מתו מהמחלה. במהלך השנים חלה ירידה ביישוב הבוסני בקיסריה. סיום השלטון העות'מאני בשנת 1918 וראשית תקופת המנדט הבריטי השפיעו גם על ירידת קיסריה הבוסנית. הבריטים ביטלו את המרכז השלטוני בקיסריה, וכתוצאה מכך פרנסת התושבים נפגעה. מרבית אדמות הבוסנים נרכשו על ידי פיק"א שהחכירה חלק מהאדמות לערבים. נערך ניסיון להקים מושבה יהודית במקום, ובמשך תקופה מסוימת, התגוררו ביישוב פועלים יהודים וכן משפחות של איכרים יהודים. מכיוון שאדמות הבוסנים נרכשו על ידי פיק"א, התבטל הבסיס החקלאי של היישוב, ולא הייתה הצדקה לקיום יישוב בוסני במקום.

במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 חלק מהבוסנים עברו לחיפה, ואחרים עסקו בעבודות חוץ. מקומם של הבוסנים נתפס בהדרגה על ידי ערבים שחכרו ועיבדו את אדמות פיק"א. לפי מפקד רשמי משנת 1922, התגוררו במקום 288 מוסלמים, 26 יהודים ו-32 נוצרים; סך הכל 346 תושבים^[1]. בשנת 1931 נמנו במקום: 686 מוסלמים (חלקם בוסנים) ו-19 נוצרים^[2].

במפקדים האחרונים שנערכו על ידי שלטון המנדט, נמנו בין 200 ל-300 בוסנים בקיסריה, אולם ערב מלחמת העצמאות נשארו בה רק כ-12 משפחות. הבוסנים לא לקחו חלק פעיל ביותר בתנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, אולם כמה מהם התבלטו בה: עורך הדין עות'מאן בושנאק מטולכרם נחשב ללאומן קיצוני, ואילו עבד-אל-רחמן בושנאק היה מן הבולטים בצעירי העסקנים הערבים הלאומיים: מורה לספרות אנגלית בבית המדרש הממשלתי למורים, מרצה ופובלציסט, ועורכו הראשי של הירחון הערבי הממשלתי "אל-מונתדא". ד"ר מוסטפא בושנאק ישב כגולה פוליטי במצרים בתקופה שבין המרד הערבי הגדול ועד 1945 ונחשב למנהיג לאומי חשוב, ממקורבי חאג' אמין אל-חוסייני^[3].

ההגנה חששה שהצבא הבריטי יתפוס את הכפר וישתמש בו כבסיס לפעולות נגד העלייה הבלתי-חוקית של יהודים לארץ ישראל. בדיון שהתקיים לפני כיבוש ופינוי הכפר, היו שהתנגדו לפעולה וציינו את התנהלותם השקטה של הבוסנים ויחסיהם הטובים עם שכניהם היהודים, וכן את תרומתם באספקת מזון לחדרה ולחיפה. בחודש ינואר 1948 החלו תושבי הכפר לעזוב ולהתפנות מהיישוב. ב-15 בפברואר 1948 נכבש הכפר ורוב התושבים שהיו בו נמלטו או נצטוו לעזוב. בכפר נשארו כ-20 איש, ואלה גורשו ב-20 בפברואר, לאחר שיחידה של הפלמ"ח כיתרה את הכפר ופוצצה לאחר מכן את בתי התושבים. קיסריה הייתה הכפר הראשון שתושביו גורשו בשנת 1948, לפי תכנון מוקדם ובאופן מאורגן על ידי "ההגנה"^[4]. התושבים הערבים והבוסנים, הועברו לחיפה בסיוע שוטרים בריטיים. יורם קניוק שלחם בשורות הפלמ"ח, השתתף בפעולה של כיבוש קיסריה וגרוש הבוסנים, ותיאר את הפעולה בספרו תש"ח: "ראינו את הבוסנים נמלטים. הם הלכו לאט. הם לא נראו מופתעים או נסוגים. הם יצאו בהדר שישב אצלם בעוצמה רבה. הם סחבו את המיטלטלים שלהם במין גאון נכון. היה גם משהו אסתטי בציור הענק הזה של קרעי קירות עתיקים, עמודי שיש יווניים, צריח של מסגד קבור למחצה מתחת לערימת החול שלפניו, והשיירה האנושית שנראתה עתה כבר פחות נוהרת ויותר אבודה"^[5]. הבוסנים התפזרו ביישובים ערביים: בקה אל-גרבייה, טולכרם, כפר מנדא ועראבה, וכן בחדרה וביישובים נוספים בתחומי יהודה ושומרון, כמו ביאנון אותו הקימו 40 משפחות ממוצא בוסניאקי. במשך הזמן נטמעו רובם באוכלוסייה המקומית והם כבר אינם שומרים על התבדלות והימנעות מנישואין עם ערביי ארץ ישראל.

ערך מורחב – יאנון

בתי הכפר שונים מבתי הכפרים הערביים שבאזור שכם, וניתן להבחין בגגות הרעפים האדומים האופייניים ליישוב אירופאי. תושבי הכפר הם בחלקם בלונדיניים ובעלי חזות סלאבית. הכפר איננו נגיש לישראלים, ולכן אין מידע עדכני לגביו^[6].

• קיסריה
• מיעוטים בישראל
• מוסלמים בישראל
• ערביי ישראל

• עמרי לש ואלי שילר, התיישבות הבוסנים בארץ ישראל, בתוך: אוכלוסיות לא מוכרות ויישובים מיוחדים בישראל, הוצאת אריאל, ירושלים, אריאל 205-204, עמודים 65-55, 2014.
• לורנס אוליפנט, חיפה, כתבות מארץ ישראל 1885-1882, עמודים 132-128, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1976.
• צבי אילן, טורקמנים צ'רקסים ובוסנים בתקופה העות'מאנית בשרון, בתוך: השרון בין ירקון לכרמל, עורכים: אבי דגני, דוד גרוסמן, אבשלום שמואלי, עמודים: 287-279, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בוסניאקים בארץ ישראל