בועת דיבור

בועת דיבור או בלון קומיקס (באנגלית: Speech balloon - בלון דיבור) היא מוסכמה גרפית נפוצה בספרי קומיקס, רצועות קומיקס וקריקטורה המאפשרת למילים, ולעיתים רחוקות גם תמונות, לייצג את הדיבור או המחשבה של דמות קומיקס מסוימת.

לעיתים קרובות ישנה הבחנה מפורשת בין בלון המציין מחשבות, המכונה גם "בלון מחשבה", לבין בלון אשר מצביע על מילים שנאמרו בקול רם או בצעקה.
את האותיות בבועיות הדיבור כותב הלטרר.

אחד התקדימים המוקדמים ביותר לבועת הדיבור המודרנית היו "מגילות הדיבור", קווים החיברו דיבור בגוף ראשון לפיות הדוברים באמנות המסו-אמריקאית בין השנים 600 ל-900 לספירה. מוקדם יותר, ציורים, המתארים סיפורים במסגרות עוקבות, תוך שימוש בטקסט תיאורי הדומה לבועות דיבור, שימשו בציורי קיר, דוגמה כזו ביוון במאה ה-2, הציור נמצא בקפיטוליאס, כיום בירדן.

באמנות הגרפית המערבית, תוויות שחושפות את מה שדמות בתמונה אומרת, הופיעו לפחות מאז המאה ה-13. אלה היו בשימוש אירופאי נפוץ בתחילת המאה ה-16. בועות מילים החלו להופיע בדפים מודפסים מהמאה ה-18, וקריקטורות פוליטיות מהמהפכה האמריקאית (כולל כמה שפורסמו על ידי בנג'מין פרנקלין) השתמשו בהם לעיתים קרובות  – כפי שעשה הקריקטוריסט ג'יימס גילריי בבריטניה. מאוחר יותר הם יצאו משימוש, אך עד 1904 חזרו לפופולריות שלהם. עם התפתחות תעשיית הקומיקס במהלך המאה ה-20, הופעתם של בלוני דיבור הפכה לסטנדרטית יותר ויותר.

בשנת 1825 בבריטניה, The Glasgow Looking Glass, שנחשב למגזין הקומיקס הראשון בעולם, נוצר על ידי הקריקטוריסט הסאטירי האנגלי ויליאם הית'. הוא מכיל את רצועת הקומיקס הראשונה בעולם, והוא גם הפך אותו לראשון להשתמש בבועות דיבור.

הילד הצהוב הוא הדמות האמריקאית הראשונה שניתנה לה רצועת קומיקס. דבריו נכתבו תחילה על חולצתו הצהובה, אולם מהר מאוד דבריו הועברו בעזרת בלון דיבור. עד תחילת המאה ה-20 השימוש בבלונים היה בכל מקום, אולם במשך שנים רבות הוא היה נפוץ יותר בארצות הברית מאשר באירופה, שם השתמשו בכיתובים ספרותיים שהופיעו מתחת לרצועת הקומיקס, ברווח שבין שורה אחת לשנייה.

הבועה הידועה ביותר היא בועת הדיבור, היא מגיעה בשתי צורות לשתי נסיבות: דמות בתוך פאנל רצועת הקומיקס או מחוצה לה. כאשר היא בתוך הפאנל מצורף אליה חץ, הנקרא זנב, המכוון אל הדובר. כאשר לדמות אחת יש מספר בלונים בתוך הפאנל, בדרך כלל רק אל הבלון הקרוב ביותר אל ראשו של הדובר מחובר זנב, והאחרים מחוברים ברצף של רצועות דקות. סגנון זה משמש את מד מגזין בשל הדיאלוג של שיחה ותגובה בין הדמויות.

עבור דמות מחוץ לפאנל (כביכול "מחוץ למסך") יש מספר אפשרויות לבועות. הראשונה היא בועה רגילה, השנייה שמקורה במאנגה היא בועה שהזנב מצביע לתוך הבועה במקום החוצה. והשלישית שהזנב מתחבר עם הצד של הפאנל.

בקומיקס אמריקאי, בועה בלי זנב מציינת כי הדובר הוא לא רק מחוץ לשדה הראייה של הקורא, אלא גם בלתי נראה מנקודת המבט של הדמות שבתוך רצועת הקומיקס.

בדרך כלל, רוב בועות הקומיקס מאופיינות כטקסט שחור על רקע לבן, אך לעיתים הרקע משתנה לצבעים שונים בצהוב על מנת להדגיש קולות ייחודיים. לפעמים, בעיקר במאנגה, נמצאים בועות דיבור לבנות על רקע שחור.

בקומיקס אמריקאי, בועה ללא זנב פירושה שהדובר אינו רק מחוץ לשדה הראייה של הקורא, אלא גם בלתי נראה לדמות נקודת המבט.

בועות מחשבה מגיעות בשתי צורות: בועת שרשרת מחשבה ובועה מעורפלת.

בועת שרשרת מחשבה היא סמל אוניברסלי שפירושו לחשוב בקריקטורות. הוא מורכב מבועה גדולה דמוית ענן, המכילה את הטקסט של המחשבה, אשר מחובר לאזור ליד הדמות על ידי שרשרת של בועות מעגליות קטנות יותר ויותר.

דיבור אצל דמויות בעלי חיים כמו סנופי וגארפילד מופיע לעיתים קרובות כבועת מחשבה במקום דיבור.

בועת חשיבה נוספת, בעיקר במאנגה, היא בועה דומה בצורתה, אך קוויה קוציים (זיגזג) בצורתם ויוצרים את הרושם של חוסר בהירות. אין בה זנב והיא ממוקמת באזור הקרוב לדמות החושבת.

בועות מחשבה נתפסות לעיתים כשיטה לא יעילה לביטוי מחשבה מכיוון שהן מחוברות ישירות לראשו של ההוגה, בניגוד לשיטות כמו תיבות כיתוב, שיכולות לשמש הן כביטוי למחשבה והן לקריינות תוך קיימות בפאנל שונה לחלוטין מחשיבת הדמות. עם זאת, הם מוגבלים לדמות נקודת המבט הנוכחית. דוגמה לכך היא "וי פור ונדטה" של אלן מור ודייוויד לויד, שבו במהלך פרק אחד, מונולוג המובע בכתוביות משמש לא רק לבטא את מחשבותיה של דמות אלא גם את מצב הרוח, המעמד והפעולות של שלושה אחרים.

ניתן להשתמש בצורת בלון דיבור כדי להעביר מידע נוסף. הנפוצים כוללים את הדברים הבאים:

• בועות צעקה המצביעות על כך שדמות צורחת או צועקת, בדרך כלל עם קו משונן או קו עבה יותר. האותיות שלהם בדרך כלל גדולות או מודגשות מהרגיל.
• לבועות שידור (הידועות גם כבועות רדיו) עשויות להיות זנב משונן כמו הציור המקובל של הבזק ברק וקו מתאר מרובע או משונן. בועות שידור מצביעות על כך שהרמקול מתקשר באמצעות מכשיר אלקטרוני, כגון טלפון, רדיו או טלוויזיה, או שהוא רובוטי.
• בועות לחישה מצוירות בדרך כלל עם קו מתאר מקווקו (מנוקד), גופן קטן יותר או אותיות אפורות כדי לציין שהטון רך יותר, מכיוון שרוב הדיבור מודפס בשחור.
• לבועות נטיפי קרח יש "נטיפי קרח" משוננים בקצה התחתון, המייצגים עוינות "קרה".
• לבועות מפלצת יש דם או רפש נוטף מהן.
• ניתן להשתמש בבועות צבעוניות כדי להעביר את הרגש הנלווה לדיבור, כמו אדום לכעס או ירוק לקנאה. סגנון זה משמש לעיתים רחוקות בקומיקס מודרני. לחלופין (במיוחד בקומיקס שפורסמו באינטרנט), ניתן להשתמש בצבעים כדי לספק רמז נוסף לגבי מי מדבר. לדמויות הראשיות יש לעיתים קרובות צבעים נושאיים בודדים, ובועות הדיבור שלהן נצבעות לעיתים קרובות בצבען; במיוחד במצבים שבהם אין שום תווים גלויים לבועות דיבור להצביע עליהם.

• 
  הילד הצהוב
• 
  רצועת קומיקס עם בועות דיבור וכיתובים בחלקם התחתון (בוסטון, 1775)
• 
  בועת מחשבה עם קווים קוציים, כותרת ובועות דיבור (1952)
• 
  קריקטורה של ג'ורג' קרוקשנק, על נפוליאון בונפרטה שהוגלה לאלבה (12 במאי 1814)

מדיה וקבצים בנושא בועת דיבור בוויקישיתוף

• יצירת בועת דיבור ומטרתה (באנגלית)