בית חולים צבאי

בית חולים צבאי הוא מתקן אשפוז, הכולל את כל שרותי הרפואה הנילווים,^[1] בניהולו ובאחריותו של הצבא. בבית החולים הצבאי משרתים רופאים (ברובם מומחים לכירורגיה לסוגיה, טראומטולוגיה, הרדמה, טיפול נמרץ, פנימית), אחיות ואנשי צוות פרה-רפואי, ומינהלתי ממערך הסדיר, הקבע והמילואים.

הקרפ"ר הראשון ד"ר חיים שיבא הקים 16 בתי חולים צבאיים ברחבי הארץ^[2], בהיקף מיטות של כמעט פי שלושה מכל בתי החולים האזרחים, וזאת לאחר שבשטח הרפואה הצבאית נרכש הידע והניסיון במלחמת העולם השנייה על ידי מספר רב של רופאים יהודים ששירתו בצבא הבריטי ובצבאות בעלות הברית. ניסיון זה שימש בסיס לארגון חיל הרפואה של ההגנה וצהל והקמת מערך בתי חולים צבאיים.^[3]

• בית חולים מס' 1, הוקם באוהלים בקיבוץ ניר-עם על ידי ד"ר ברוך פדה, ששימש בתפקיד הרופא הנפתי בחבל הנגב בהגנה.

• בית החולים מס' 2, הוקם בכפר גלעדי ומפקדו היה הד"ר ליאו בורנשטיין - המתנדב הראשון מה מח"ל לש"ר (שרות רפואי).

• בית חולים מספר 3, בנהריה, אשר תיפקד עד סוף מלחמת השחרור וטופלו בו נפגעים רבים. בית החולים מס' 3 הוקם על ידי הד"ר הרי הלר^[4][5].
• בית החולים מס' 4, הוקם ביפו לאחר כיבוש יפו במאי 1948, בבנייני בית החולים דג'אני

• בית חולים מס' 5, בתל ליטווינסקי שהפך לבית החולים תל-השומר, ומאוחר יותר בית החולים שיבא. ב-21 ביוני 1948, במהלך ההפוגה הראשונה בקרבות מלחמת העצמאות, נפתח רשמית בית החולים ב-"תל ליטוינסקי", בתחילה כמתקן החלמה לפצועי הקרבות מהחזית בירושלים אך עד מהרה כבית חולים על כל תפקודיו.

תחילתו של המרכז הרפואי במתקן שהוקם ביולי 1941 על ידי הצבא האמריקאי, ואשר זכה לכינוי "בית חולים אמריקני מס' 24".מתקן זה נסגר באוקטובר 1943, ונפתח מחדש על ידי הצבא הבריטי ב-1944, כ"בית חולים מס' 6 של ה-RAF" (חיל האוויר המלכותי). ב-15 באפריל 1948, כבשה חטיבת אלכסנדרוני את מחנה "תל ליטוינסקי", אך השטח שוחרר רק שבועיים מאוחר יותר. ד"ר חיים שיבר (שיבא), שימש קצין רפואה ראשי הראשון של צה"ל, הורה מיד להתחיל בשיפוצו של המתקן המוכר לו משירותו בצבא הבריטי, ולהכשירו כבית חולים צבאי. כחמישה חודשים לאחר פתיחתו, כבר הפך בית החולים מס' 5 למרכזי והגדול של הצבא. באוקטובר 1948 כבר אושפזו בבית החולים כ-400 איש– רובם פצועי צה"ל, ומיעוטם אזרחים שחלו בשחפת. במהלך 1949 הושלם שיפוץ המתקן, והיו בו כבר 800 מיטות. ב-1 באוגוסט 1949 נוספה לבית החולים הצבאי, בתוך יממה אחת, גם מחלקת ילדים, שנועדה לתת מענה מיידי לתחלואה הגדולה בקרב ילדי העולים.^[6]

בתחילה היו בבית החולים כ-600 מיטות, כמות שהפכה אותו לבית החולים הצבאי הגדול ביותר באותו הזמן. מחלקות בית החולים שוכנו בביתנים נטושים של המחנה הבריטי, ובשאר המחנה התיישבו יחידות צה"ל אחרות, כולל חטיבה 8. בתחילה הובאה הצעה לבן-גוריון שבית החולים תל ליטיווינסקי ייקרא על שמו. ד"ר חיים שיבא חשב שבדרך זו יבטיח את קיומו ותקציבו של בית החולים אבל בן-גוריון התנגד והציע לקרא לבית החולים על שם אגודת השומר.^[7] בין מקימי בית החולים 5, הפרופ' פריץ דלית.

ב-1953 הפך בית החולים למרכז רפואי אזרחי - בית חולים תל השומר.

• בית חולים מס' 8 (ביל"ו) הוקם במחנה ביל"ו, דרומית לרחובות, שימש במלחמת העצמאות בסיס מרכזי לארגון השיירות לירושלים הנצורה. הוקמו בו מחסני מזון ונשק גדולים וכן בית חולים צבאי מס' 8, שקלט את פצועי הקרבות בחזית הדרום.^[8]

• בית חולים 10, (מרפ"א צפון) בחיפה, אשר הוקם תחילה כבית החולים האיטלקי (חיפה), הופקע והפך לבית חולים צבאי. בשנת 1953 הוחזר השטח לבעליו, ומרפ"א עבר ל-"מחנה דוד". בית חולים 10 משמש עד היום כמרפאה אזורית הפועלת עבור החיילים באזור הצפון. המרפאה חולשת על כל היבטי הרפואה.

• בית חולים מס' 11, במרס 1948 הקים ד"ר רודי וורט-זיו את בית החולים מס' 11 בבית החולים הגרמני העזוב ברחוב הנביאים בירושלים. למפקד בית החולים מונה האורולוג סא"ל ד"ר משה רקובשצ'יק.

• בית חולים מס' 13, במבנה הצבאי סרפנד, שהפך למרכז רפואי אסף הרופא. הוקם בתקופת המנדט הבריטי.

ב-20 באוקטובר 1948 מונה ד"ר ליאו זידנברג כמפקד בית החולים. ב-22 באוקטובר 1948 הודיע ד"ר שיבר על פתיחת בית החולים מס' 13, בסרפנד (צריפין) עם 100 מיטות. בסוף אותו חודש נוספו עוד 150 מיטות ובהן 30 עבור בנות חיל הנשים (הח"ן). בית החולים היה מיועד לחולים היכולים לשרת את עצמם, לרבות חולי קדחת (מלריה) לשם המשך טיפול, וכן למטופלים בשלבי החלמה במקרים אורתופדיים וכירורגיים אשר פונו מבתי חולים אחרים.

ב-13 בפברואר 1949 נפתח על יד בית החולים סרפנד בית החולים פ/2 לטיפול בחולים פסיכוטיים. ב-1 במרץ 1949 התמזג בית החולים מס' 8 (ביל"ו) עם בית החולים סרפנד. רב-סרן ד"ר משה (מכס) לינדנפלד מונה למנהל ראשי. ב-16 בספטמבר 1949 אימץ משרד הבריאות את בית החולים ומאז הוא פועל כבית חולים ממשלתי. ב-1952 נקרא בית החולים על שם אסף הרופא,^[9] כחלק ממגמה לקרוא לבתי חולים על שמות אנשי רפואה מההיסטוריה של העם היהודי.

בזמן ובסיום מלחמת העצמאות בראש בתי החולים הצבאיים בארץ, עמד קצין רפואה בדרגת רס"ן - סא"ל (רופא במקצועו; לפי תקן מספר מיטות האשפוז).

עם מינוי של ד"ר ברוך פדה לקרפ"ר השלישי, בשנת 1956, בוטלו בתי החולים הצבאיים והוחלט לאשפז חיילים בבתי החולים הממשלתיים. הטיפול השוטף ניתן במרפאות-החוץ הצמודות לבתי חולים אלה.^[10]

במלחמת העולם השנייה היו פרושים ברחבי אירופה מאות בתי חולים צבאיים אשר סיפקו בדרך - כלל שירותי רפואה לחיילים וגם לאזרחים הפצועים.

בתקופה זו, במזרח התיכון הצבא הבריטי פיקד על בית חולים צבאי בקנטרה שבראשו עמד ד"ר קולונל רפאל גז'בין.

משרד הביטחון וחיל הרפואה ביטלו לאחר מלחמת העצמאות את בתי החולים הצבאיים, שהפכו לבתי חולים אזרחים. מאז רוכש צה"ל עבור חייליו שירותי רפואה (שרותי אשפוז לסוגיו, שרותי ניתוחים אלקטיביים, מרפאות אמבולטוריות, שירותי מעבדה) מבתי החולים שבמדינה (ממשלתיים, עירוניים ובתי חולים של קופת חולים כללית), לפי תעריפים שנקבעו בין משרד הבריאות למשרד הביטחון.

בצבא ארצות הברית, למערך היבשה, האוויר והצי בתי חולים צבאיים רבים מאד.^[11] המפורסמים שבהם: המרכז הרפואי האזורי לנדשטול, המרכז הרפואי הצבאי הלאומי וולטר ריד, ובעיראק בית החולים אבן סינא.

בראש בתי החולים הצבאיים בארצות הברית עומד קצין בכיר, רופא במקצועו בדרגת קולונל עד בריגדיר גנרל, (תת-אלוף).

לאחרונה נתמנתה אחות בדרגת קולונל לעמוד בראש בית חולים צבאי של הצבא האמריקאי.

ערך מורחב – בית חולים שדה

בזמן חרום חיל הרפואה פורס "בתי חולים שדה", שהם בית חולים צבאים ניידים.

"בית חולים שדה" מוגדר: "מתקן נייד מאולתר לטיפול בנפגעים בסמוך לחזית או באזור של אסון טבע. בית חולים שדה מספק טיפול חרום ראשוני לנפגעים לקראת העברתם לעורף.^[12]

באסון רעידת האדמה בהאיטי בית החולים הצבאי של צה"ל החל פעולתו ב-16 בינואר 2010. צוות בית חולים השדה מונה מספר מאות אנשי צוות- ביניהם רופאים, אחיות, אנשי לוגיסטיקה ואנשי אבטחה. כלל היחידה מתבססת על אנשי מילואים העוברים אימון מלא פעם בשנה בו מתרגלים פריסה והקמת בית החולים במקומות שונים בישראל. בית החולים הוא יחידה צבאית של חיל הרפואה היכול להתנייד ליעדה באופן רכוב, מוסק או מוטס, וכולל 3 חדרי ניתוח ו-12 מיטות טיפול נמרץ. בסך הכל, ב-12 ימי פעולתו של בית החולים הצה"לי טופלו מעל ל-1,000 פצועים, בוצעו 342 ניתוחים ו-16 לידות.^[13]

• 
  "בית חולים צבאי 11", שנת 1948
• 
  חדר העיקור (אזורי רחצה וחיטוי לקראת ניתוח, המיועדים לשימושם של צוותי חדרי הניתוח) ב"בית חולים צבאי 11", שנת 1948
• 
  "בית חולים צבאי 11", שנת 1948
• 
  "בית חולים צבאי 11", שנת 1948
• 
  "בית חולים צבאי 11", שנת 1948
• 
  צוות "בית חולים צבאי 11", שנת 1948, יושב באמצע (שורה ראשונה): סא"ל ד"ר משה רקובשצ'יק - מפקד בית החולים
• 
  לוח זיכרון ל"בית החולים הצבאי 11"

מדיה וקבצים בנושא בית חולים צבאי בוויקישיתוף

מדיה וקבצים בנושא בית חולים צבאי בוויקישיתוף