בעל מופת
 | ערך ללא מקורות | |
| ערך ללא מקורות | |
ביהדות, בעל מופת הוא כינוי לצדיק שמיוחסים לו כוחות על-טבעיים לחולל נסים ומופתים. מאמיניו וחסידיו מאמינים כי קרבתו אל האלוהים מעניקה לו כוח לשנות את גורלו של האדם ולבטל את רוע מזלו, באמצעות ברכה או תפילה. אצל בעלי מופת מתחום הקבלה נעשה המופת על ידי השבעות וקמעות, הגייה או כתיבה של שמותיו של האל.
כוחו העל-טבעי של הצדיק
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי המסורת היהודית "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". המקור לכך מן התלמוד:
”'אמר אלוהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים' (שמואל ב', כ"ג, ג'), מאי קאמר? אמר רבי אבהו, הכי קאמר: אמר אלוהי ישראל: לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי - צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה.” (מסכת מועד קטן טז, ב)
מקור נוסף הוא מסיפורו של חוני המעגל שתפילתו חוללה נס:
”תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל? 'ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור' (איוב, כ"ב, כ"ח). 'ותגזר אומר', אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה.” (מסכת תענית כג, א)
מ'בעלי נס' ל'בעלי מופת'
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקורות היהודיים כונו אנשים מחוללי נסים "בעלי נס", כגון רבי מאיר בעל הנס, וכן רבי שמעון בר יוחאי ה"מלומד בנסים" (מסכת מעילה, דף י"ז, עמוד ב').
מאז קמה תנועת החסידות שונתה ההגדרה מ"נס" ל"מופת" ומ"בעלי נס" ל"בעלי מופת". השינוי הטרמינולוגי נועד לרכך את עוצמת המעשה שמחולל הצדיק[דרוש מקור]. הרקע לשינוי נעוץ בשינוי ההתייחסות לתופעה זו בעולם החסידות. בעוד שלנס שמחולל אדם בשר ודם יש משמעות דרמטית והוא מתחולל רק בנסיבות מיוחדות, בעולם החסידות נחשבים ה'מופתים' לתופעה שכיחה וכמעט שגרתית, כחלק מהנהגתו של הצדיק את עדת חסידיו.
התנגדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדורות הראשונים של תנועת החסידות, ההתייחסות אל המופתים בקרב החסידים ואדמו"ריהם לא הייתה אחידה. אצל קבוצות רבות בעולם החסידות היה למופתים מקום מרכזי, אולם היו קבוצות שייחסו משקל מועט למופתים והן השתיתו את ההווייה החסידית על יסודות אחרים. היו אף קבוצות חסידיות שביטלו לגמרי את תופעת המופתים, ובראשן חסידות קוצק. הרבי מקוצק נטה לזלזל וללעוג לתופעה, ומיוחסת לו האמרה: "אותות ומופתים באדמת בני חם" - הם זקוקים למופתים, לא אנו[דרוש מקור].
בעבר, הציבור הליטאי דחה את תופעת בעלי המופת הרווחת בעולם החסידות. בהתייחסויות שונות של גדולי תורה ליטאים אנו מוצאים התבטאויות האומרות ש"בעל המופת" האמיתי הוא מי שמהווה מופת בהנהגותיו האישיות ולאו דווקא במופתים שמיוחסים לו. כמו כן ידועה האמרה שהמופת הגדול אינו "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים" אלא "הקדוש ברוך הוא גוזר והצדיק מקיים", כלומר, שהאדם מקיים את מצוות התורה ועובד את אלוהיו.
עם זאת, גם בליטא התפרסמו בעבר כמה "צדיקים עממיים" שנחשבו בעלי מופת, ובהם רבי מרדכי מאושמינה, רבי נחום מהרודנה, רבו של החפץ חיים, ואף החפץ חיים עצמו.
סוגי 'בעלי מופת'
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקבוצה המרכזית של בעלי מופת היא של צדיקים ואדמו"רים מעולם החסידות. כיוון שה'מופתים' תופסים משקל רב בהווי של עולם החסידות, טיפחו החסידים נושא זה והוא מהווה אחת מנקודות האמונה הבסיסיות של החסיד ביחס אל אדמו"רו.
קבוצה נוספת של בעלי מופת היא של מקובלים. ההילה המיסטית שאופפת את העיסוק בקבלה מושכת את המון העם להאמין בכוחם של המקובלים לחולל מופתים. לקבוצה זו משתייכים בעיקר יהודים בני עדות המזרח. ההנחה הרווחת היא שאנשי קבלה אמיתיים, העוסקים בקבלה מעשית, אכן יש להם הכוח לחולל מופתים על ידי השבעות וקמעות[1]. אולם בשנים האחרונות נעשה תחום זה פרוץ ולתוכו חדרו אנשים המתחזים למקובלים.
אף שהנטייה לייחס סיפורי מופתים למקובלים הייתה נפוצה מאוד בעדות המזרח, בכל זאת יוחסו אצלן סיפורי מופתים לצדיקים וגדולי תורה ולאו דווקא למקובלים מובהקים. הבולט שבהם בדור האחרון היה הבבא סאלי. לאחר פטירתו התפשטה תופעת ה"באבות", המייחסים לעצמם כוחות על-טבעיים. תופעה זו משיקה לתחום הפרוץ של קבוצות המקובלים והיא שנויה במחלוקת. כיום יש כ-350 "באבות" ברחבי הארץ[2].
בימינו התפשטה תופעת "בעלי המופת" וחדרה גם לשכבות רחבות בציבור הליטאי[3]. אם בעבר הייתה התנגדות גורפת לתופעה בקרב ציבור זה, כיום מגלים חלקים רבים בציבור הליטאי אמפתיה לנושא, ולרבנים ליטאים מיוחסים מעשי מופת. אם בעבר ספרי ביוגרפיה על גדולי תורה ליטאים סיקרו בעיקר את גדלותם בתורה, כיום חלק נכבד מספר ביוגרפי כזה מוקדש לסיפורי מופתים על מושא הספר.
קבוצה נוספת שמיוחסים לה סיפורי מופתים היא זו של הצדיקים הנסתרים. המשותף לקבוצה זו שהיא אינה מורכבת מצדיקים ורבנים ידועים אלא מפשוטי עם, רובם בעלי מלאכה פשוטים. האנשים הנכללים בקבוצה זו נחלקים לשניים: אלו שאינם נחשבים תלמידי חכמים וכוחם העל-טבעי מיוחס לצדיקותם, ואלו שהצליחו להסתיר את גדלותם בתורה. רוב "הצדיקים הנסתרים" קשורים במידה מסוימת לתחום הקבלה. החזון איש, שלו עצמו מיוחסים סיפורי מופתים, נהג לשלוח אנשים אל הרב משה יעקב רביקוב, "הסנדלר", שנחשב "צדיק נסתר".
כיום ארגוני צדקה שונים מרבים לעשות שימוש בסיפורי מופתים כדי לעודד תרומות לארגוניהם. אולם נשמעת ביקורת על כך בטענה כי נעשה שימוש מופרז באמצעי זה, ויש בו ניצול לרעה של אנשים בזמן מצוקה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ המקובל הרב יעקב הלל פרסם בשנות ה-90 את הספר "תמים תהיה" כנגד ההתעסקות בקבלה מעשית.
- ^ יוסי בר מוחא, מחבר הספר "קדושים בע"מ", "הפנים האמיתיות", ערוץ 10, 11. 4. 7
- ^ אם כי יש גדולי תורה ליטאים בימינו המתנגדים לתופעה. בספר הביוגרפי "השקדן" על מנהיג הציבור הליטאי הרב יוסף שלום אלישיב מובא כי הוא עצמו מבטל את עניין המופתים שמעל דרך הטבע ורואה בהם עניין ל'בעלי דמיון'.