ברטולט ברכט

ברטולט ברכט
Bertolt Brecht

לידה	10 בפברואר 1898 אאוגסבורג, הקיסרות הגרמנית, ממלכת בוואריה
פטירה	14 באוגוסט 1956 (בגיל 58) ברלין המזרחית, גרמניה המזרחית
שם לידה	Eugen Berthold Friedrich Brecht
מדינה	אוסטריה, גרמניה המזרחית, רפובליקת ויימאר, הקיסרות הגרמנית
מקום קבורה	בית הקברות דורותיאנשטאדט
מקום מגורים	Chausseestraße
אירועים משמעותיים	שריפת הספרים בגרמניה הנאצית (1933)
שם עט	Bertolt Brecht, Berthold Larsen
מקום לימודים	אוניברסיטת מינכן
שפות היצירה	גרמנית
יצירות בולטות	אופרה בגרוש, אמא קוראז' וילדיה, הנפש הטובה מסצ'ואן, אימתו ומצוקתו של הרייך השלישי, חיי גליליאו, מעגל הגיר הקווקזי, עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי
בן או בת זוג	מריאן צוף (3 בנובמבר 1922–ספטמבר 1927) הלנה וייגל (10 באפריל 1929–14 באוגוסט 1956) פאולה בנהולצר
צאצאים	שטפאן ברכט, Michel Berlau, ברברה ברכט-של, פרנק בנהולצר, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
פרסים והוקרה	הפרס הלאומי של מזרח גרמניה פרס השלום הבין-לאומי ע״ש סטלין star on Playwrights' Sidewalk
חתימה

אויגן ברטולד (ברט) פרידריך ברכט (בגרמנית: Eugen Berthold Friedrich Brecht, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏; 10 בפברואר 1898 – 14 באוגוסט 1956), ידוע כברטולט ברכט (Bertolt Brecht, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏) היה מחזאי, במאי ותאורטיקן תיאטרון ומשורר גרמני. מהבולטים שבמתנגדי המשטר הנאצי.

אויגן ברטולד פרידריך ברכט נולד באַוּגסבורג שבבוואריה בגרמניה. אביו היה ברטולד פרידריך ברכט, מנהל בית חרושת לנייר ובן למשפחה קתולית מבאדן, ואמו הייתה וילהלמינה פרדריקה זוֹפִי בְּרֶצינג, לותרנית אדוקה מדרום וירטמברג. הוריו נהגו לקרוא לו בהתחלה אויגן או אייגין. הוא נקרא ברטולט או ברט מאוחר יותר. ילדותו ונעוריו בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, אשר התאפיינה באבטלה רבה, ניסיונות ההפיכה האלימים ואינפלצית המטבע הגרמני, השפיעו רבות על נטיותיו הפוליטיות ועל דרכו כאמן לעתיד. ברכט גילה כבר מילדות נטייה לכתיבה, ובמיוחד לשירה, לצד משיכה לסיפורי הרפתקאות קסומות בארצות המזרח ואמריקה הרחוקות, כפי שתוארו בספריו של קארל מאי, משיכה שתלווה אותו לכל אורך חייו וברבים משיריו ומחזותיו. בשנת 1909, כאשר היה בן אחת עשרה, חלתה אמו בסרטן, מחלה שהביאה למותה 12 שנים אחרי כן.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הפגין ברכט הנער את רגשותיו הפטריוטיים במאמרי התלהבות מהקיסר ומהמלחמה, אך להיטות זו התפוגגה במהרה ופינתה את מקומה לפיכחון, כאשר עשה ברכט ככל שביכולתו להימנע מגיוס, בין השאר באמצעות לימודי רפואה (בהם לא היה לו עניין כלשהו) באוניברסיטת מינכן שנמשכו באופן פורמלי בין השנים 1917–1921, עד שסולק מהפקולטה. עם תום המלחמה, שירת פרק זמן קצר כמגויס בבית חולים צבאי לריפוי מחלות מין באוגסבורג.

בשנת 1919, נולד בנו בכורו, פרנק, מפאולה בנהולצר קנן (כינויה היה "ביי"). פרנק גדל במשפחות אומנות שונות, שימש כטייס בלופטוואפה הגרמני במלחמת העולם השנייה, ונהרג בשנת 1943 בעת הפצצה ברוסיה.

במקביל, עבר ברכט למינכן, הקרובה לאוגסבורג, והחל מפרסם שירים ומאמרים ולעבוד על מחזהו הראשון, "בעל" (1919). במחזה זה, כמו גם במחזהו השני, "תופים בלילה", ניתן להבחין בהשפעות חזקות של אמני קברט ושחקנים כמו פרנק ודקינד, קלבונד וקרל ולנטין, שהקרינו דימויים גבריים חזקים, ובמקביל שילבו נימות סאטיריות, אנדרוגיניות והומוארוטיות בולטות.

סביב דמותו הכריזמטית של ברכט, התקבצה חבורה של יוצרים צעירים כמו גאורג אורגה, הצייר ויוצר התפאורות קספר ניהר, המחזאי ארנולט ברונן ואחרים, שכולם ניהלו פרשיות אהבים עם ברכט.^{[דרוש מקור]} באותה תקופה גם שינה ברכט את שמו מברטולד לברטולט. במקביל, היו לברכט גם שורה ארוכה של מאהבות, שלאחת מהן, זמרת האופרה מריאנה צוף, נישא (ב-1922) וממנה נולדה לו בשנת 1924 בתו ברברה (מארי-ברברה שאל). שני בני הזוג התגרשו בשנת 1927. עם חבורת הצעירים שסביבו כונן ברכט מערכת עבודה כקולקטיב, שבו רעיונות מושלכים מכל עבר עד לגיבוש המחזה השלם. צורת עבודה זו, בין השאר, הייתה אחת הסיבות לכך שמחזותיו עד עליית הנאצים ב-1933 מאופיינים במבנה אפיזודי יותר, עם הטיה חזקה לקרעי קטעים שיריים, שהיו עבור ברכט החלק הקל ביותר והחזק ביותר אצלו.

זכייתו בפרס קלייסט היוקרתי פילסה עבור ברכט את הדרך לעבור לברלין בשנת 1924, שם יצר קשרים חשובים עם דמויות בולטות בתיאטרון הגרמני כמו מקס ריינהרדט, ארווין פיסקטור וקרל צוקמאייר וקנה את אהדתו של המבקר הבולט הרברט איהרינג. כמו כן, המשיך ברכט לטפח קשרים עם ליון פויכטוונגר, אז בעיקר מחזאי ובהמשך כותב רומנים היסטוריים מצליחים. בברלין, יצר ברכט קשרים רומנטיים ויצירתיים עם הלנה וייגל, שהפכה בשנת 1929 לרעייתו, אם לבן ובת נוספים וכוכבת ראשית במחזותיו. קשר רומנטי אחר היה עם הסופרת, המחזאית והמתרגמת אליזבת האופטמן, שהפכה לשותפה העיקרית של ברכט ב"קולקטיב" והעלתה תרומה חשובה למחזות של ברכט, לפיתוח התאוריות התיאטרוניות שלו ב"להרשטוקה" (מחזות הלימוד), לסיפוריו ולשיריו, עד תקופת עליית הנאצים לשלטון בראשית 1933.

ההצלחה הגדולה של ברכט באה כמעט באקראי, כאשר הועלה המחזה האופראי "אופרה בגרוש" בשנת 1928. עד אז היה ברכט מחזאי ומשורר מוערך, אך מחזותיו נחשבו נסיוניים באופיים ויקרים מדי (לא מעט בגלל סגנון הבימוי האקצנטרי של ברכט). "אופרה בגרוש" שינתה את הדימוי הזה. המחזה התבסס על "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי מהמאה השמונה עשרה, עם מוזיקה אותה כתב קורט וייל, כשבתפקידים ראשיים מופיעות הלנה וייגל, קרולה נהר ורעייתו של וייל, לוטה לניה. המחזה הועלה בהצלחה גדולה וביסס במידה רבה את שמו של ברכט, כמו גם את הקריירה המצליחה של וייל כמלחין ולוטה לנייה כשחקנית. שני מחזות נוספים שניסו להתבסס על הצלחת "אופרה בגרוש" – "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" ו"סופטוב" זכו להצלחה פחותה באותה עת. ביחס למחזה זה, כמו מחזות קודמים של ברכט, הועלתה הטענה כי העתיק בהם בלי לתת קרדיט שירים של ארתור רמבו ופרנסואה ויון (במיוחד במחזות המוקדמים) ורודיארד קיפלינג (ביחס לשלישיית המחזות המוזיקליים).

בתקופה זו, בולטת גם העלייה של רעיונות ותמות סוציאליסטיות ומרקסיסטיות אצל ברכט, שנחשף באופן משמעותי לרעיונותיו של מרקס בשנת 1927. נאמנות לרעיונות מרקסיסטיים ולסוציאליזם הייתה למאפיין בולט במחזותיו באותה תקופה, כמו "האומר כן / האומר לא", "האמצעים שיש לנקוט", "יוהנה הקדושה של המכלאות" ו"היוצא מן הכלל והכלל". מחזות אלה גם משקפים חדירה של רעיונות חשובים מתיאטרון ה"נו" היפני, על הפישוט והטקסיות שבהם. גישה חדשנית ופורצת דרך זו, גרמה אחר כך בעיות קשות לברכט, שגונה בזמן ה"טיהורים" של יוסיף סטלין כ"פורמליסט" הסוטה מהנתיב הרצוי של "ריאליזם סוציאליסטי" (ראו להלן בפרק על "תאוריה תיאטרונית").

בעקבות עליית הנאצים לשלטון, עזב ברכט את גרמניה. האופטמן התנתקה אותה עת מן הקולקטיב, ובמקומה באה מרגרטה שטפין, צעירה בת 23, שהפכה לעוזרת החשובה ביותר של ברכט משנת 1931 עד שנת 1941 (למעשה, ברכט לא השלים כתיבת מחזה כלשהו אחרי מותה בטרם עת משחפת). חבורת ברכט התיישבה תחילה בדנמרק, שם יצר ברכט קשר רומנטי ויצירתי פורה עם רות ברלאו, אחר כך עברה החבורה לפינלנד ומשם, רגעים לפני שהחל "מבצע ברברוסה" של היטלר לכיבוש רוסיה, לקליפורניה שבארצות הברית. בתקופת הגלות הזו נכתבו מחזותיו החשובים והנודעים ביותר של ברכט, שהבולטים בהם הם "חיי גלילאו" (1938), "אמא קוראז' וילדיה" (1939), הנפש הטובה מסצ'ואן (1940), "אדון פונטילא ומאטי משרתו" (1941), "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי" (1941) ו"מעגל הגיר הקווקזי" (1945).

אחרי נפילתו של היטלר ותום מלחמת העולם השנייה נחקר ברכט על ידי "הוועדה לפעילות אנטי אמריקאית" (HUAC) בגלל עברו הקומוניסטי (ברכט היה גם נתון למעקב האף.בי.אי במהלך שנותיו בארצות הברית), מה שגרם לו להגר לשווייץ. בעקבות הזמנת ממשלת גרמניה המזרחית חזר בשנת 1949 לגרמניה והפך למנהל ולבמאי הראשי של ה"ברלינר אנסמבל". בגישה תיאטרונית פורצת דרך ביים ברכט שורה של מחזות ששינו את פני התיאטרון של המאה העשרים, כשהבולטים בהם הם "אמא קוראז'" (עם הלנה וייגל בתפקיד הראשי, ב-1949) ו"מעגל הגיר הקווקזי" (ב-1950). בין 1953 עד 1963, יצירותיו של ברכט הוחרמו באוסטריה בשל רעיונתיו, חרם שהובל על ידי הסופר האוסטרי יהודי פרידריך טורברג והעיתונאי הנס וייגל.

בעקבות הצלחת המחזות, הפך ברכט לסמל בולט של גרמניה הקומוניסטית, לעיתים קרובות למורת רוחו, כשהאנסמבל שלו תמרן בזהירות במסלולים המשתנים ב"דמוקרטיה העממית", בין ההתקוממות של ה-17 ביוני בגרמניה המזרחית, מותו של יוסיף סטלין, גינוי פשעיו על ידי חרושצ'וב והערעור על שלטונו של ולטר אולבריכט. מן העבר השני, זכו יצירותיו במערב לתהילה מחד, ולגינוי חריף מאידך, במיוחד על תמיכתו המתמשכת במשטר הקומוניסטי והמשקל העודף שנודע לאידאולוגיה ולדידקטיקה בחלק ממחזותיו, ובמיוחד "האומר הן" ו"האמצעים ננקטו".

ברכט נפטר בעקבות התקף לב ב-14 באוגוסט 1956, ונקבר בבית הקברות דורותיאנשטאדט בברלין.

ברכט נודע בזכות התאוריות שהציג ב"להרשטוקה" (בגרמנית: Lehrstücke) (אנ') שלו בשנות העשרים כבורא "התיאטרון האפי", יחד עם ארווין פיסקטור. לפי הגדרותיו אז, מחזה אינו צריך לעורר בצופים תגובה רגשית של הזדהות עם הפעולה אלא דווקא לעורר מחשבה והרהור רציונלי ובחינה ביקורתית של האירועים על הבמה. לצורך כך ביקש ברכט ליצור "אפקט ניכור" (Verfremdungseffekt) בין הצופה למתרחש על הבמה באמצעות אזכור חוזר ונשנה לצופה כי המחזה אינו ייצוג של המציאות ואינו המציאות (העדר "קיר רביעי"). כך, לדוגמה, במחזותיו השחקנים אינם דבקים במשחק ריאליסטי אלא במחוות מוגזמות (משחק ברכטיאני), פונים אל הקהל ישירות, מחליפים תלבושות ואביזרים מול הקהל, התאורה אינה מציאותית והתפאורה סמלית ולעיתים מלאכותית במכוון.

בשנות האנסמבל הברלינאי, שינה ברכט את טעמו במידת מה, במיוחד כאשר נוכח כי למרות הניסיון ליצור אפקט של ניכור, ישנה הזדהות עצומה של הקהל עם ההתרחשות על הבמה גם אם אינה ריאליסטית. ההזדהות עם אמא קוראז' ועם קתרין במחזה "אמא קוראז' וילדיה" או עם הדרמה העזה של "מעגל הגיר הקווקזי" אינם תוצאה של הרהור הגיוני. המחזות האופייניים שביים ברכט במסגרת האנסמבל גם אינם בנויים כתמונות נפרדות, מקוטעות ומלאכותיות והרצף הסיפורי מודגש בהם. במובן זה, אפשר לראות בבימוי וברעיונות הברכטיאנים המאוחרים מעין "תיאטרון סמלי", הקרוב ברוחו יותר לתיאטרון השייקספירי, יותר מאשר תיאטרון המדגיש ניכור.

במהלך השנים שבו ועלו טענות כי ברכט נעזר במידה זו או אחרת במחזותיו בטקסטים שכתבו אחרים. הטענות נחלקות בדרך כלל לשני סוגים עיקריים: טענות שברכט "שאל" למחזותיו קטעים שנכתבו על ידי סופרים ומשוררים אחרים; וטענות שברכט אימץ כשלו יצירות שלא פורסמו של יוצרים אחרים.

הטענות מן הסוג הראשון קלות יחסית להוכחה. ידוע כי ברכט שילב במחזותיו השונים קטעים מפול ורלן וארתור רמבו (ב"ג'ונגל הערים"), רודיארד קיפלינג (במיוחד ב"אופרה בגרוש"), פרנסואה ויון ואחרים; וכן כי הציג מספר פעמים עבודות עיבוד שעשה על פי תרגומים אחרים לגרמנית כאילו היו תרגומיו שלו. כך, לדוגמה, "יוהנה הקדושה של המכלאות" גונבת רעיונות וקטעים שלמים מ"ז'אן דארק" ו"מייג'ור ברברה" של ג'ורג' ברנרד שו, "אופרה בגרוש" כוללת שירים מתורגמים של קיפלינג, "האומר הן" משתמש בקטעים שלמים מתרגומו של ויילי למחזה הסיני "ההשלכה לעמק" (או "טאניקו"), ו"מעגל הגיר הקווקזי" כולל שירים של גריגול רובכידזה, המשורר הגאורגי הגולה.

הטענות מן הסוג השני חמורות הרבה יותר באופיין וקשות להוכחה. בספרו השערורייתי "חייו ושקריו של ברטולד ברכט" טוען ג'ון פיוג'י – מייסד ועורך "שנתון ברכט" המכובד – כי כמעט כל מחזותיו ויצירותיו של ברכט הם, למעשה, פרי יצירתן של אליזבת האופטמן ומרגרטה שטפין ובמידה פחותה של רות ברלאו.^[1] אף שגישתו של פיוג'י לברכט עוינת בעליל ולעיתים גובלת בהטיית עובדות, ולמרות הסתייגויות חריפות של מספר חוקרים,^[2] ביניהם כאלו המצוטטים בספרו, הטענות עודן מקובלות בקרב חוקרים רבים^{[דרוש מקור]}.

פיוג'י, מגובה בחוקרים אחרים, מצביע על כך שחלקים מסוימים של "אופרה בגרוש", עיקרו של המחזה "סופטוב", רוב הסיפורים הברלינאים של ברכט, כמה מהשירים ב"ספר התפילות", חלקים נכבדים מ"האומר הן", "אדם הוא אדם" ו"יוהנה הקדושה של המכלאות" וחלקים מ"מהגוני" נכתבו למעשה על ידי האופטמן. במקרים בהם היה מדובר בתרגום (ולעיתים קרובות, בתרגום ללא קרדיט) הכרחי לשער שהכתיבה בוצעה על ידי האופטמן, כיוון שברכט שלט בגרמנית בלבד. פיוג'י מביא קטעים מתרגומים של האופטמן מוויילי ששולבו ב"האומר הן" המועתקים מילה במילה על ידי ברכט ומוצגים כשלו.^[1]

עדות משמעותית אחרת, המעוגנת בחוזים של חלוקת הכנסות מהצגה, היא שהמחזה "האדון פונטילה ומשרתו מאטי" מבוסס למעשה על מחזה קיים של ואוליוקי הפינית, עמו ערכו ברכט ופמלייתו הכרות בשנת 1941, וגם כי רות ברלאו הייתה שותפה לכתיבת "חזיונות סימון משאר" (יחד עם ליון פויכטוונגר).^[1]

בעייתיות הרבה יותר הן טענותיו של פיוג'י ביחס לחלקה של מרגרטה שטפין בכתיבת מחזותיו של ברכט. שטפין נפטרה ברוסיה, זמן קצר לפני הגירתו של ברכט לארצות הברית, כאשר רוב המחזות שלכתיבתם תרמה היו עדיין בשלב של כתבי יד ורק חלק קטן מהם הושלם. כאן, כמו במקומות אחרים, מסתמך פיוג'י על עדויות נסיבתיות, כמו השתנות פתאומית במבנה היצירות הברכטיאניות, שימוש במקורות שלא היו נגישים לברכט (במיוחד בגלל מחסומי שפה), יצירות אוטוביוגרפיות למחצה של שטפין, המעלות נושאים שונים המרמזים לניצול מצד ברכט, וכן הלאה.^[1]

ערך מורחב – כתבי ברטולט ברכט

• השיר עץ השזיפים בארבעה תרגומים של בנימין הרשב, שמעון זנדבנק, עמוס נוי ורונן סוניס, באתר הארץ, 11 ביולי 2023

• חנה ארנדט, על ברטולט ברכט, ת"א: רסלינג, בחר וערך יצחק לאור, מגרמנית: נועה קול, 2015. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב מלכין, מבוא לצ’פלין וברכט: ההנאה כקנה מידה להערכת אמנות, פאן, 1966. (הספר בקטלוג ULI)
• ג'ון פיוג'י, חייו ושקריו של ברטולד ברכט, הוצאת דביר, תרגם: מרדכי ברקאי, 2001. (הספר בקטלוג ULI)
• איליין פיינסטיין, לאהוב את ברכט, הוצאת הד ארצי, מאנגלית: ורדה ירושלמי, 1999. (הספר בקטלוג ULI)
• ז'אק-פייר אמט, המאהבת של ברכט, הוצאת עם עובד, מצרפתית: תהילה מישור, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
• שלמה יניב, הבלדה העברית בת זמננו – מסורת וחידוש, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1999, הפרק "ברכט יוצר הנוסח של הבלדה החדישה: תבניות ותשתיות בשירתו ובמחזותיו", עמ' 157–184. (הספר בקטלוג ULI)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ברטולט ברכט
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ברטולט ברכט

• ברטולט ברכט, ברשת החברתית Goodreads
• ברטולט ברכט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ברטולט ברכט, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• ברטולט ברכט, באתר AllMovie (באנגלית)
• ברטולט ברכט, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• ברטולט ברכט, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
• ברטולט ברכט, באתר AllMusic (באנגלית)
• ברטולט ברכט, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ברטולט ברכט, באתר Discogs (באנגלית)
• ברטולט ברכט, באתר Songkick (באנגלית)
• ברטולט ברכט, דף שער בספרייה הלאומית
• ברטולט ברכט, באתר DNCI
• ברטולט ברכט, בארכיון הבימה
• יצחק לאור (עורך), ספר ברכט, מטעם 27, ספטמבר 2011.^[3]
• עופר אדרת, מה יש לנו לבקש, אנחנו המסכנים?, באתר הארץ, 12 בפברואר 2008
• אריאנה מלמד, מנוול, פחדן, שקרן, גנב – אבל ברכט, באתר ynet, 28 באוגוסט 2001
• אלישע פורת, ברטולד ברכט גנב גם ממשה ליפשיץ, באתר News1 מחלקה ראשונה, 28 ביוני 2012
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על ברטולט ברכט – תוכנית ראשונה‏, 14 באוגוסט 2011
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על ברטולט ברכט – תוכנית שנייה‏, 14 באוגוסט 2012
• ברטולט ברכט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• חומר מוקדש לברכט באתר אוניברסיטת לידס (באנגלית)
• יוסף לפיד, ברכט הוא ברכט, מעריב, 10 בספטמבר 1965
• שושנה אביגל, המטאטא העצוב של התיאטרון המודרני, מעריב, 20 במרץ 1970
• יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב, ברטולד ברכט | אבי התיאטרון האכזרי והמהפנט, פודקאסט של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" של "כאן"
• ברטולט ברכט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

משיריו:

• שירי ברכט בתרגום בנימין הרשב: "הכל משתנה", "על האלימות", "מכל יצירות האדם", "כשהרֶשע בא כמו גשם נופל", "על הולדת הבן", "מתוך מדריך מלחמה גרמני", "שאלות של פועל שקורא"(הקישור אינו פעיל).
• ברטולט ברכט, "שאלותיו של פועל תוך כדי קריאה". שיר בתרגום מרדכי אבי-שאול
• ברטולט ברכט, 1940 VI, באתר הארץ, 23 ביולי 2010
• ברטולט ברכט (תירגם מגרמנית יצחק לאור), אין פשע גדול כַּעזיבה, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2014
• ברטולט ברכט (תירגם מגרמנית יצחק לאור), סרט של הקומיקאי צ'פלין, באתר הארץ, 20 בפברואר 2015