בריכות הצאן

בריכות הצאן

מידע כללי
סוג	מאגר מים, אתר ארכאולוגי, אתר מקראי
מיקום	הרובע המוסלמי
מדינה	ישראל
קואורדינטות	31°46′53″N 35°14′09″E / 31.781388888889°N 35.235833333333°E / 31.781388888889; 35.235833333333
(למפת ירושלים העתיקה מוגדלת)   בריכות הצאן (למפת ירושלים העתיקה רגילה)   בריכות הצאן (למפת ירושלים רגילה)   בריכות הצאן (למפת ירושלים מוגדלת)   בריכות הצאן

"בריכות הצאן", הידועות גם בשם "בריכות בית חסדא" הן שתי בריכות שנחפרו באפיקו של נחל בית זיתא בירושלים. מיקומן היום הוא באזור החומה הצפון מזרחית של העיר העתיקה, ברובע המוסלמי צפונית לדרך שער האריות. המקום שימש בתקופת בית המקדש השני כמאגר מים וכבריכות מרפא. במאה ה־5 לספירה נבנתה במקום כנסייה גדולה שהוקדשה ל"מרים הקדושה של הפְּרוֹבָּטיקה" ונהרסה בתחילת המאה ה־11. מאוחר יותר בתקופה הצלבנית נבנה במקום מנזר צלבני שהוקם לזכר הנס, שעל פי המסורת הנוצרית, ביצע ישו במקום, ובסמוך, החל מן המאה ה־12, עומדת במקום כנסיית סנטה אנה הבנויה בסגנון בנייה רומנסקי.

במאה ה־8 לפנה"ס נבנה באתר בור מים לאספקת מים למקדש. ייתכן שמקור בור המים הוא באגירת מי גשמים ושיטפונות שנותבו אל אזור העמק ונעצרו על ידי סכר. מאוחר יותר נבנה במקום סכר ברוחב 6 מטר. מן הבריכה המלאכותית בגודל של 40x50 מ' הובלו המים בתעלות לבית המקדש. ייתכן כי זו הבריכה העליונה המוזכרת בספר מלכים בשם "הבריכה העליונה":

"וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַבְשָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם, וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כֹבֵס".

— ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק י"ז

תיאור נוסף של בריכה מופיע בספר ישעיהו. תיאור זה מעלה את ההשערה כי הבריכה אף שימשה את הכובסים בעיר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ, אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס."

— ספר ישעיהו, פרק ז', פסוק ג'

במאה השלישית לפנה"ס, ככל הנראה ביוזמתו של שמעון הכהן הגדול, נבנתה בריכה נוספת במקום, תוך שימוש בסכר כבקיר חוצץ. על פי הסברה המקובלת בריכות אלה נקראו "בריכות הצאן" (ביוונית: Piscina Probatica) מאחר ששימשו לשטיפת הצאן שהובא להקרבה כקורבן בבית המקדש. בניגוד להנחה זו מצביעים החוקרים על שימוש שונה בבריכות: לפי הערכתו של הארכאולוג שמעון גיבסון (אנ') הבריכות נבנו כחלק ממערכת המים של ירושלים, אך לא למטרת שתייה או נופש, כפי שטען למשל אליצור.^[1] בעוד הבריכה הצפונית, בגודל של כ־53x40 מ', שימשה כמאגר מים ("אוצר"), שימשה הבריכה הדרומית, שגודלה כ־47x52 מ', כמקווה טהרה.^[2] אל בריכה זו הוביל גרם מדרגות ברוחב של כ־35 מ' ובאורך של כ־53 מ', שאיפשר את הטהרה במקום. הבריכות היו מוקפות בארבעה סטוים (פורטיקו) עם עמודים. סטואה נוסף מוקם לצד הסכר החוצץ בין הבריכות. בסכר נבנו פיר אנכי וכן מנהרה אופקית שבסופה שער, שקישרו בין שתי הבריכות ואיפשרו שליטה על המים.^[2]

תיאור של הבריכות מופיע בברית החדשה, שם מכונה האתר "בריכת בית חסדא". על פי התיאור במקום זה עשה ישו נס כשריפא נכה:

"אחרי כן היה חג ליהודים וישו עלה לירושלים. בירושלים, על-יד שער הצאן הייתה בריכה, שנקראה בית חסדא, וסביבה חמש אכסדראות עמודים. באכסדראות אלה שכבו הרבה חולים ועוורים ופסחים ויבשי אברים. היה שם איש אחד והוא בחליו שלושים ושמונה שנים. ישו ראה אותו שוכב וידע כי זמן רב הוא חולה. שאל אותו: "אתה רוצה להיות בריא?" השיב לו החולה: "אדוני, אין אתי איש שיטיל אותי לברכה בעת תנועת המים. עד שאני בא, אחר יורד לפני." אמר לו ישו: "קום, קח את משכבך והתהלך." מיד נרפא, לקח את משכבו והתהלך."

— הבשורה על-פי יוחנן, פרק 5, 9-1

שני גורמים, שהביאו לירידה בחשיבותן הפולחנית והשימושית של הבריכות בשלהי ימי הבית השני, היו בניית בריכת ישראל קרוב יותר לבית המקדש, והקמת החומה השלישית מצפון לעיר במאה ה־1, שאף עצרה את ניקוז הגשמים לבריכות.

לאחר שנת 135, עם בנייתה של "איליה קפיטולינה" כעיר פגאנית על ידי אדריאנוס, נבנו באתר מרחצאות מרפא לכבוד האל אסקלפיוס (Asclepius). מכיוון שדרך הריפוי לרוב כללה אמבטיות וטבילות, הוקמו מקדשים מסוג זה סמוך למעיינות ומקורות מים. במקדש הפגאני נחשפו פסלונים ותבליטים של נשים, אולי פסלונים שניתנו על ידי חולים שזכו להירפא ממחלתם. כמו כן נתגלה ממצא המראה את אסקלפיוס כהיבריד בעל גוף של נחש, הניצב בין שני עמודי מקדש.^[3]

בתקופה הביזנטית נבנתה במקום כנסייה גדולה בצורת בזיליקה שהוקדשה למרים, אם ישו. היה זה במקביל לעליית מעמדה של מרים בפולחן הנוצרי, בייחוד עקב פעולותיה של הקיסרית אאודוקיה. בניין הכנסייה, באורך של כ־45 מ' וברוחב של כ־18 מ', הוקם על גבי הסכר המפריד בין שתי הבריכות ועל גבי קשתות תמיכה גבוהות. ב־615, בתקופת הכיבוש הפרסי של העיר, נפגעה הכנסייה – והיא שוקמה על ידי מודסטוס, פטריארך ירושלים. תיאור הידוע כ"מסע אנטוניוס", המתוארך למחצית השנייה של המאה ה־7, מתאר את ההידרדרות במעמדה של הבריכה בתקופה זו:

"בשובנו אל העיר, באנו אל בריכת שחייה ולה חמישה אולמות, ובאחד מהם הבסיליקה של מרים הקדושה, אשר בה נעשו מעשי נסים רבים. בריכה זו הפכה עתה ביב שופכין, ושם רוחצים כל אשר נחוץ בעיר. בפינה חשוכה ראינו גם את שרשרת הברזל, אשר בה חנק יהודה האומלל את עצמו."

— מסע אנטונינוס, 27

בתחילת המאה ה־11 נהרסה הכנסייה בשנית, על ידי אל-חאכם באמר אללה הפאטימי. לאחר מסע הצלב הראשון הוקם במקום מנזר צלבני קטן שהוקדש לנס הריפוי של ישו. הצלבנים בנו על חורבות הכנסייה הביזנטית קפלה קטנה, ובנוסף הקימו בצמוד כנסייה גדולה שהוקדשה לאנה הקדושה (סנטה אנה), אמה של מרים. הצלבנים הפרידו בין שתי המסורות: זו של ריפוי הנכה, וזו של לידת מרים, והעבירו את האחרונה לכנסייה החדשה של סנטה אנה. לצד הכנסייה החדשה הקימו הצלבנים מנזר.

כנסיית סנטה אנה הוקמה בשנות הארבעים של המאה ה־12 והיא דוגמה לטיפוס הנפוץ ביותר של כנסייה צלבנית בארץ ישראל: בסיליקה עם אולם תווך ושתי סיטראות המסתיימות במזרח בשלוש אפסידות מקבילות. המבנה משלב סגנון בנייה רומנסקי מוקדם, עם מסורות בנייה מקומיות נוצריות קדומות והשפעות ביזנטיות, כמו הכיפה מעל מקום ההצטלבות של אולם התווך עם הטרנספט. באגף הימני מדרגות המובילות לקריפטה מהתקופה הרומית, שעל פי המסורת מהווה את מקום לידתה של מרים.

חמש שנים לאחר תבוסת הצלבנים ב־1187 הפכה הכנסייה למדרסה מוסלמית (בית ספר מוסלמי) כפי שמתואר בכתובת מעל למשקוף הכניסה: "בשם אללה הרחום והחנון. כל הטוב והיפה שעלה בגורלכם הוא מאללה. מדרסה מבורכת זו נבנתה עבור הווקף על ידי אדוננו צלאח א-דין סולטאן האסלאם והמוסלמים". בזכות הפיכתה של הכנסייה למדרסה בסמיכות לכיבושה של העיר על ידי צלאח א-דין, נשמר המבנה היטב, והוא משמש כאחת הדוגמאות היפות ביותר לארכיטקטורה הצלבנית ברחבי ירושלים.

במהלך המאה ה־19 שימש המבנה כאורווה של חיל המצב הטורקי, ששכן בקרבת מקום. לצליינים לא הותרה הירידה לקריפטה דרך המדרגות, אך הותר להם להיכנס דרך חלון קטן, אותו מראים בכנסייה עד היום.

ב־1856 נמסרה הכנסייה לנפוליון השלישי, כאות תודה על עזרתם של הצרפתים במלחמת קרים. הכנסייה שוקמה על ידי האדריכל הצרפתי מוס (Mosse) שהצניע את התוספות המאוחרות. מוס גם ערך את החפירות הראשונות באתר בריכות בית חסדא. הכנסייה נמסרה על ידי נפוליאון למסדר האבות הלבנים, החברים במסדר שנוסד למען פעילות מיסיונרית באפריקה. מתחם סנטה אנה הוא, איפוא, בין המקומות היחידים בארץ הקודש בהם מוצאים את נזירי המסדר דרך קבע. האבות הלבנים חיפשו דרך לעזור לכנסייה הקתולית המזרחית בארץ הקודש ולכן פתחו במקום סמינר לכמרים מלכיתים (יוונים קתוליים) בשנות השמונים של המאה ה־19.

מדיה וקבצים בנושא בית חסדא בוויקישיתוף

• דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, 1989.
• שמעון גיבסון, "ברכת בית חסדא בירושלים - מחקר חדש על חפירות ישנות", בתוך: אייל ברוך, איילת לוי-רייפר ואבי פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת גן, 2008 (באנגלית)
• זהר עמר, "השתמרותם של מקומות מרפא מקודשים בירושלים", מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס השביעי, תשנ"ז-1997, עמ' 212-207.