ג'וזף בוננו

ג'וזף בוננו
Giuseppe Carlo Bonanno

לידה	18 בינואר 1905 קסטלמארה דל גולפו, איטליה
פטירה	11 במאי 2002 (בגיל 97) טוסון, ארצות הברית
מדינה	ממלכת איטליה, איטליה, ארצות הברית

ג'וזף בוננו (באנגלית: Joseph Bonanno) אשר נודע בכינוי ג'ו בננות (Joe Bananas) או דון פפינו (Don Peppino‏; 18 בינואר 1905 – 11 במאי 2002) היה מאפיונר אמריקני ממוצא סיציליאני, ראש משפחת הפשע "בוננו" שפעלה במסגרת המאפיה האמריקאית. עמד בראש הארגון במשך 30 שנה, והפך אותו לאחד מחמשת הארגונים החזקים ביותר במדינה, עד שנת 1960, שבה נאלץ "לפרוש" עקב ניסיון כושל שלו לתפוס את השלטון על כל הפשע המאורגן בניו יורק (מה שנודע כ"מלחמת הבננה").

בוננו נולד ב-18 בינואר 1905 בשם ג'וזפה קרלו בוננו, בעיירה קסטלמארה דל גולפו על החוף הצפון מערבי של סיציליה. בכפר זה נולדו גם שני מאפיונרים מפורסמים נוספים: סלבטורה מרנזנו וסטפנו מגדינו. הוריו נקראו קתרינה וסלבטורה, ומשפחתו הייתה משפחה עשירה, אשר הייתה מקושרת למאפיה הסיציליאנית והשפעתה הורגשה היטב באזור.^[1] ב-1908, כשהיה בן שלוש, היגרה משפחתו לארצות הברית והשתקעה בשכונת ויליאמסבורג בברוקלין. ב-1911 חזרה המשפחה לסיציליה כדי לחזק את כוחה מול משפחות הפשע האחרות. אביו של ג'וזף, שרת כחייל בצבא איטליה במלחמת העולם הראשונה, ונהרג. אמו נפטרה כמה שנים לאחר מכן, והוא נלקח תחת חסות בן דודו סטפנו מגדינו, אשר צרף אותו אל עולם הפשע.^[1] בוננו היה לאחד המאפיונרים המבטיחים בקרב בני גילו, אולם לאחר עליית המפלגה הפאשיסטית לשלטון באיטליה, החליט בניטו מוסוליני לפרק את ארגוני הפשע בסיציליה. ב-1924 נמלט בוננו מסיציליה בדרך חזרה אל ארצות הברית. בוננו טען לימים שהסיבה לכך שעזב את סיציליה הייתה התנגדותו לפאשיזם, אולם נראה שהסיבה האמיתית לכך הייתה צעדיו של מוסוליני נגד המאפיה שגרמו לו לחשוש לעורו.^[1]

בוננו ניסה להגיע לפלורידה בצורה לא חוקית, באמצעות סירת דייגים שיצאה מקובה.^[2] הוא נתפס בידי השלטונות האמריקאיים ונעצר, אולם שוחרר ביוזמת דודו מגדינו.^[1] באותה תקופה, שלח ויטו קשופרו, אחד המאפיונרים החזקים בסיציליה, את סלבטורה מרנזנו כדי שהלה ירחיב את "עסקיו" גם בברוקלין. מרנזנו היה ידיד קרוב של אביו של בוננו, מה שפתח בפני בוננו הצעיר את הדלתות בארגון הפשע של מרנזנו.^[1] הוא נודע כמבריק ואנרגטי, ובעל כישרון ארגון מעולה. עד מהרה הוא היה לבן טיפוחיו של מרנזנו. אולם לאחר שקשופרו נכלא באיטליה, מצאו את עצמם אנשי מרנזנו ללא הנהגה והוראות. ג'וזפה מסרייה, שהיה אז בוס הפשע הגדול ביותר בניו יורק, החליט שהגיעה השעה להיפטר מהארגון. מסרייה היה מנהיג המאפיונרים מהדור הקודם אשר כונו "הפיטים המשופמים"^[3] והוא ראה בעין רעה את חדירת המאפיונרים החדשים אשר נמלטו מאימת מוסוליני ונגסו בשלטונו. מעשי האיבה בין אנשי מרנזנו, אשר כונו "קסטלמארזים" לבין אנשי מסרייה, החלו בשנת 1930 וכונו "מלחמת הקסטלמארזים".

במלחמה זו, היה בוננו סגנו של מרנזנו, והוא סייע להתהוות הקשרים בין הקסטלמארזים לבין קבוצה שלישית בהנהגתו של לאקי לוצ'יאנו אשר כונתה "הטורקים הצעירים". ב-15 באפריל 1931 רצחו אנשיו של לוצ'יאנו את מסרייה, ובכך הסתיימה המלחמה ומרנזנו נהפך לבוס הפשע החזק ביותר בניו יורק. מרנזנו התווה תוכנית שנועדה לרכז תחת שליטתו את הפשע המאורגן הסיציליאני-איטלקי בארצות הברית כולה. על פי תוכניתו, יחולקו ארגוני הפשע ל-24 כנופיות אשר כונו "משפחות", אשר בראש כל אחת מהן יעמוד בוס. בראש הארגון כולו יעמוד ה"קאפו די טוטי קאפי" ("הבוס של כל הבוסים") כלומר מרנזנו עצמו. תוכנית זו לא סיפקה חלק מהמנהיגים, במיוחד לא את לוצ'יאנו. ב-10 בספטמבר 1931 נרצח מרנזנו ביוזמת לוצ'יאנו. בוננו טוען בזיכרונותיו שהרצח בא עליו בהפתעה, אולם ככל הנראה הוא ידע עליו, וייתכן שאף השתתף בו.^[1] כך או כך, הוא התפייס עם לוצ'יאנו במהירות.

במקום הנהגת "הבוס של כל הבוסים" שחזה מרנזנו, לוצ'יאנו הקים "ועדה" שבה כל אחת מהמשפחות יוצגה בידי הבוס שלה. כל משפחה הפכה לאוטונומית באזורה, והוועדה שימשה כבוררת בסכסוכים בין המשפחות. לטענתו של בוננו בזיכרונותיו, מוסד זה גרם לשלום יחסי של יותר מ-20 שנים במאפיה. בוננו הפך למנהיגה של אחת מחמש המשפחות בניו יורק, אשר כונתה "משפחת בוננו" על שמו. הוא היה בן 26 בלבד באותה תקופה. הוא כונה בלעג בידי העיתונות האמריקאית "ג'ו בננות" (Joe Bananas). הוא סלד מהכינוי, והעדיף את כינוי החיבה "דון פפינו" (Don Peppino) אשר הוא שיבוש של שמו האיטלקי. בנובמבר 1931 הוא נישא לפיי לאברוזו, ושנה לאחר מכן נולד בנם הראשון, סלבטורה אשר כונה לימים "ביל".^[1]

משפת בוננו הפעילה עסקי הימורים והגרלות רבים, ואנשיה אספו כסף גם באמצעות הלוואות בריבית קצוצה, סחיטות, ועסקים מפוקפקים אחרים. הארגון היה קטן יחסית למשפחות הפשע האחרות, וכלל רק 350 "חיילים".^[1] עם זאת, הוא היה מלוכד ומאורגן הרבה יותר, וכמעט שלא סבל מהטרדות מצד ארגונים אחרים ומסכסוכים פנימיים. ב-1938 עזב בוננו את הארץ וחזר שוב כדי לקבל אזרחות אמריקאית. עוד לפני כן הוא כבר היה מולטי-מיליונר. לבוננו היו גם עסקים חוקיים רבים. בבעלותו היו שני מפעלי טקסטיל, מכבסה, מפעלי גבינה, חברת הובלות השקעות נדל"ן ועוד. היה לו אף בית לוויות, אשר בו השתמש גם כאמצעי לסילוק גופות של אנשים שנרצחו בידי אנשיו. לקוחות בית ההלוויות שלו היו מקבלים ארונות קבורה כפולים, ובעוד בתא העליון היו מניחים את יקיריהם, בתא תחתון נסתר הונחה גופה נוספת. לא ידוע כמה קורבנות נקברו בשיטה זו, אולם על פי ההערכות מדובר בכמה מאות.^[4] בוננו הכחיש לימים את קיומו של ארגון פשע שתחת הנהגתו. בספרו - "אדם של כבוד, האוטוביוגרפיה של ג'וזף בוננו", שראה אור ב-1983 - תיאר את עצמו כ"יזם הון סיכון" שהשקיע בעסקים של אנשים שהציעו לו להפוך שותף בגלל קשריו. הוא טען שעסקי ההימורים והסחיטה שבהם הואשם הם "לא מכובדים", והיו מצומצמים בהיקפם. עם זאת, הוא הודה שהיה חבר בוועדה של לוצ'יאנו.^[2]

בוננו שם דגש על נאמנות וכבוד בקרב אנשיו.^[2] הוא הקפיד לשלם את המיסים שלו, ובמשך כל הזמן שעמד בראש הארגון ההרשעה היחידה שלו הייתה קנס בסך 450 דולר בגין פגיעה בחוקי השכר במפעל בגדים שהיה בבעלות חלקית שלו ב-1945.^[1] הוא נקנס בסכום של 50 דולר. ההון הרב שצבר אפשר לו לרכוש בתים רבים ברחבי הארץ, ומעין ארמון פרטי בן 14 חדרים בניו יורק.^[1] עם זאת, בניגוד למאפיונרים אחרים שהשתדלו להבליט את עושרם, בוננו העדיף להיפגש עם אנשים בפרטיות בביתו שבברוקלין. הוא נודע בחיבתו לטבעות כבדות ולסיגרים יקרים. בוננו היה איש משפחה מסור, והיו לו שני בנים ובת. ב-1956 נישא בנו הבכור לרוזלי פרופאצ'י, אשר הייתה בתו של ג'ו פרופאצ'י, ראש משפחת פרופאצ'י.^[5] בוננו ראה את הנישואים בעין יפה, וסבר שהמהלך יוכל לקדם איחוד בין שתי המשפחות. החתונה נערכה בפאר רב, ויש הטוענים שהיא שימשה כהשראה לסצנה שבתחילת הסרט "הסנדק".^[1] הפרח החביב על הכלה היה מרגניות, אשר לא פרחו באותו הזמן בניו יורק, ועל כן בוננו שכר מטוס פרטי שהביא אלפי מרגניות מקליפורניה.

לאחר מותו של ג'ו פרופאצ'י, אבי כלתו של בוננו, ירש את מקומו כבוס משפחת פרופאצ'י ג'וזף מאגליוקו. מאגליוקו היה חבר קרוב מאוד של בוננו, ושניהם היו מודאגים מהתעצמות כוחן של משפחות גמבינו ולוקזי. מאגליוקו שכר את ג'וזף קולומבו להרוג את ראשי שתי המשפחות, אולם קולומבו בגד בו ודיווח על כך לקרלו גמבינו. גמבינו כינס ישיבת חירום של הוועדה, והתברר שהמוח האמיתי מאחורי הפרשה היה בוננו. הוועדה דרשה ממאגליוקו ובוננו לבוא ולהסביר את מעשיהם. מאגליקו הופיע והודה בכל, ולאור מצבו הבריאותי הרופף הוחלט להטיל עליו עונש מקל יחסית: קנס של 43,000 דולר והעברת ההנהגה על משפחת קולומבו לידי ג'וזף קולומבו. שבועיים לאחר מכן מת מאגליוקו מלחץ דם גבוה.^[4] בוננו לא הופיע, ונסע עם אשתו למונטריאול שבקנדה. לימים הוא טען שנסע לשם כדי לפתוח עוד מפעל לגבינות.^[1] מצב זה העמיד במבוכה את משפחת בוננו שנותרה ללא הנהגה. בנו סלבטורה, אשר כונה "ביל", ניסה לתפוס את ההנהגה, אולם לא היה אהוד במיוחד. הוועדה מינתה את גספר דיגרגוריו כבוס במקומו. בוננו סירב להכיר, בכך, והארגון בן ה-400 חברים התפצל בין תומכי בוננו לתומכי דיגרגוריו. העיתונות כינתה את המצב שנוצר "בננה ספליט".

באוקטובר 1964, בוננו נעלם, ואיש לא שמעו אודותיו דבר במשך שנתיים. בוננו טען בזכרונותיו שהוא נחטף בידי בן דודו סטפנו מגדינו אשר התיימר לייצג את הוועדה, והוחזק במעצר במשך שישה שבועות, כאשר לאחר מכן הורשה ללכת לטקסס. עם זאת, מקלטות שהושתלו בידי FBI עולה כי ייתכן שבוננו הסתתר במשך כל הזמן הזה. כך או כך, היעלמותו החלישה מאוד את בנו, והעלתה את קרנו של דיגרגוריו. במאי 1966 הוא הופיע במפתיע בניו יורק וטען שנחטף. בוננו סירב להשלים עם אובדן שליטתו בארגון הפשע, והחל מקבץ מחדש את תומכיו סביבו. לאחר שבאותה שנה עשה דיגרגוריו ניסיון לרצוח את בנו, פתח בוננו במה שכונה לימים "מלחמת הבננות" כנגד אנשי דיגרגוריו. לפחות 13 מאפיונרים נרצחו במלחמה.^[2] ב-1968 חטף בוננו התקף לב, ולפיכך הורה על סיום המלחמה. הוא הבטיח לא להתערב יותר בענייני המאפיה בניו יורק, אם יניחו לו לסיים את חייו בשלווה. הוועדה קיבלה את הצעתו, תוך איום שאם יפר את הבטחתו יומת. לאחר פרישתו הפכה משפחת בוננו למשפחה שולית יחסית מבין חמש המשפחות, והיא נזקקה לכמעט רבע מאה כדי לשחזר את העוצמה שממנה נהנתה בימי שלטונו של בוננו בה. היא קרויה "משפחת בוננו" עד היום, אף על פי שבזיכרונותיו כותב בוננו: "אני כבר אינני ראש משפחה, ואין יותר משפחת בוננו".^[2]

בוננו חי את שארית חייו בטוסון שבאריזונה. הוא ובניו פיתחו עסקים חוקיים אשר הניבו להם סכום רב. ב-1970 הוגש נגדו כתב אישום על עבירות קלות יחסית, והוא נידון לחמש שנות מאסר אשר מתוכן ריצה אחת. ב-1971 סייע בנו סלבטורה בכתיבת הספר "כבוד האבא" (Honor Thy Father), אשר חשף פרטים רבים על בוננו וארגון הפשע שלו. בוננו זעם על בנו, וסירב לדבר עמו במשך שנה שלמה. עם זאת, בהדרגה הוא החל להתעניין בכתיבת אוטוביוגרפיה על חייו. ב-1983 הוא הוציא את הספר "אדם של כבוד - האוטוביוגרפיה של ג'וזף בוננו" (A Man of Honor: The Autobiography of Joseph Bonanno). בספר זה הכחיש בוננו רבים מהפשעים המיוחסים לו, וכאשר הוא יצא במהדורת כיס ונכתב עליו שזהו סיפור חיים של גנגסטר, תבע בוננו את המוציא לאור.^[1] עם זאת הספר חשף חלק מפעולות המאפיה בכלל והוועדה בפרט, ובית המשפט החליט לזמן את המחבר להעיד על מעשים אלה. בוננו סירב להפר את שבועת הנאמנות שלו, ונשלח לשמונה חודשי מאסר. למרות זאת, פרסום הספר עורר זעם בקרב אנשי המאפיה, ובשנת 1991 החליט מנהיג משפחת בוננו דאז ג'וזף מאסינו לשנות את שם הארגון ל"משפחת מאסינו". עם זאת, השם מעולם לא נתפס, ומאסינו עצמו העיד מאוחר יותר בפני בית המשפט.

בוננו מת בגיל 97 מאי-ספיקת לב ב-11 במאי 2002. לטענתו של א' באטלר ייטס, שעסק בתיקים נגד בוננו כאשר כיהן כתובע הכללי של אריזונה עד 1981: "הוא ככל הנראה סנדק המאפיה הראשון שמת מזקנה".^[2]

מדיה וקבצים בנושא ג'וזף בוננו בוויקישיתוף

• בוננו, מראשי המאפיה בניו יורק, מת בגיל 97, באתר הארץ, 13 במאי 2002
• מכופף הבננות, באתר גלובס, 20 ביולי 2002
• מכת בננה, באתר nrg‏, 14 במאי 2002
• הרב אהרן קוטלר וה"מאפיה" האיטלקית באתר בחדרי חרדים
• ג'וזף בוננו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ג'וזף בוננו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)