ג'ורדנו ברונו

ג'ורדנו ברונו
Giordano Bruno

לידה	ינואר 1548 נולה, ממלכת נאפולי
הוצאה להורג	27 בפברואר 1600 (בגיל 52) רומא, מדינת האפיפיור
שם לידה	Filippo Bruno
ענף מדעי	קוסמולוגיה תאורטית, פילוסופיה
מקום מגורים	איטליה
מקום לימודים	אוניברסיטת נאפולי פדריקו השני (1565)
מוסדות	אוניברסיטת הלמשטדט אוניברסיטת טולוז (1578–1581) סורבון (1581–1583) אוניברסיטת אוקספורד San Domenico Maggiore (1565–1576)
תרומות עיקריות
הצגת תאוריית מבנה היקום.

ג'ורדנו ברונו (באיטלקית: Giordano Bruno;‏ 1548 – 17 בפברואר 1600) היה קוסמולוג, משורר ופילוסוף איטלקי בתקופת הרנסאנס. היה בעל זיכרון פנומנאלי.

ברונו הציג תפיסת יקום שונה מזו של הכנסייה הקתולית והתעמת רבות עם הכנסייה גם בנושאים תאולוגיים. בסופו של דבר, הוא הוכרז כופר והוצא להורג בשריפה על המוקד.^[1] נחשב בעיני רבים ל"מרטיר" הראשון למען המדע, דהיינו, כאדם הראשון אשר הקריב את חייו בשם המדע.^[2] לגישה זו יש מתנגדים הטוענים שפסק הדין נגדו ניתן על כפירה בדוֹגמות בסיסיות של הנצרות ולא על תורתו הקוסמולוגית.^[3]

ברונו נולד ביישוב קטן, על המורדות הצפוניים של הר הגעש וזוב, בקרבת העיר נולה, שהייתה שייכת אז לממלכת נאפולי. על שם מקום הולדתו, כונה גם ברונו נולנו או ברונו מִנולה. אביו היה חייל מקצועי בעל אמצעים דלים, בשם גיובאני ברונו. בגיל 14 גיאורדנו עזב את מקום מגוריו ועבר ללמוד בנאפולי הומניסטיקה (אנ'), לוגיקה ודיאלקטיקה. בתקופה זו, אחד ממוריו קירב אותו לאוורויזם (אנ'). זו הייתה פילוסופיה אשר פרשה את כתביו של אריסטו דרך תורתו של הפילוסוף המוסלמי אבן רושד (Averroes). עיקרה של תורה זו הוא שהיגיון ופילוסופיה עולים בתרומתם על ידע מבוסס אמונה. בשנת 1565, בהיותו בן 17, הצטרף ברונו למנזר הדומיניקני San Domenico Maggiore, בנאפולי. עם כניסתו למנזר השם פיליפו, בו הוטבל, שונה לג'ורדנו, על שם אחד המורים שלו, ג'ורדנו קריספו.^[4] ב־1572 הוסמך לכמורה, למרות שחלק מאבות המנזר ראו בדעותיו זרעים של כפירה.^[5] הוא חזר למנזר והשלים את לימודי התאולוגיה, אך מאוחר יותר ביטא את יחסו השלילי לכמה מעקרונות הנצרות ובמיוחד הערצת הקדושים והדוגמה של השילוש הקדוש. הוא כתב שלימודים אלה "היו בזבוז זמן וניסיון להפוך אותי מאדם חופשי לעבד למערכת טיפשית של הונאה"^[5]. בתקופה זו התעמק ב"ספרים אסורים" ובאריאניזם, המטיל ספק באלוהותו של ישו, והתקרב לזרמים אשר נטו לשלילת דוגמת השילוש הקדוש.^[6]

ברונו, שהיה בעל זיכרון פנומנלי, כתב ספרים על דרכים שונות לשיפור הזיכרון. הוא התעניין בכתבים ההרמטיים, העוסקים באלכימיה, אסטרולוגיה ומאגיה. הוא היה בין הראשונים לאמץ את המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס וגם הראשון אשר כתב כתבים פילוסופיים באיטלקית ולא בלטינית, כפי שהיה מקובל עד אז, בהשראת הכנסייה. גלילאו גליליי עשה זאת אחרי ברונו, אך לא התייחס כלל לחידוש שהונהג על ידי ברונו.^[7]

בשנת 1576 ברח מנאפולי מפני משפט על כפירה, אשר האינקויזיציה התכוונה לערוך לו, ועבר לרומא. יחד עם מעבר זה גם עזב את המסדר הדומיניקני. גם ברומא הוכן נגדו משפט ולכן החליט לעבור לז'נבה, באביב 1580. שם הצטרף לפקולטה לתאולוגיה ולזרם הקלוויניסטי. מספר חודשים לאחר מכן פרסם מנשר אשר הוקיע טעויות של תאולוג אחר, בן חסותו של ראש הכנסייה בז'נבה. ברונו נתבע על לשון הרע, הורחק מהאוניברסיטה ואולץ לחזור בו מההאשמות. מאוכזב מחוסר הסובלנות הקלוויניסטי, עבר לצרפת. בשנת 1579 הגיע לטולוז שבדרום צרפת, ושם עסק בהוראת פילוסופיה ושיפור הזיכרון. ב-1581, בעקבות התנגשויות אלימות בין קתולים לפרוטסטנטים בטולוז, עבר לפריז, בה נהנה מחסותם של פטרונים נכבדים, ביניהם המלך אנרי השלישי. הוא התפרסם בשל הדגמות של זיכרונו המעולה ואף פרסם מספר ספרים על אימון הזיכרון. היו גם מי שייחסו את זכרונו לכוחות כישוף.

בשנת 1583, עם החמרת העימותים הדתיים, עבר לאנגליה, לביתו של שגריר צרפת. בזכות כישוריו, היו לו גם מהלכים בחצרה של מלכת אנגליה, אליזבט הראשונה. היו שמועות, כי בין השנים 1583–1586 שימש ברונו כמרגל בנציגות הצרפתית בבריטניה אולם שמועות אלו לא בוססו מעולם.

בעת שהותו באנגליה פרסם כמה מכתביו החשובים, בהם "הדיאלוגים האיטלקיים", שכללו את החיבורים הקוסמולוגיים "Cena de le Ceneri" (ארוחת הערב של יום רביעי של האפר 1584), בו הציג את ראיתו על היקום, תוך הסתמכות על תורתו ההליוצנטרית של קופרניקוס. אך באותו חיבור גם הציג בצורה סרקסטית את אנשי האקדמיה באנגליה. קטע זה בא, כנראה, כתגובה לסרוב לתת לו משרת הוראה באוקספורד או בכל אוניברסיטה אחרת, למרות שהיה בידו מכתב המלצה מאנרי השלישי, מלך צרפת. באנגליה הוא פרסם גם את חיבורו "De l'infinito Universo et Mondi" ("על היקום האינסופי והעולמות" 1584), בו טען כי הכוכבים, הנראים בשמים הם שמשות, היקום הוא אינסופי ומכיל עולמות רבים. כמו כן, הוא טען כי ישנם גזעים תבוניים רבים ביקום. בדיאלוגים הללו לעג ברונו לדת והציג את מעשי הנסים המתוארים בהן כטריקים דוגמת קסמי הבמה בתיאטרון. בנוסף, לעג לפרופסורים האנגלים על קבעון מחשבתם וגישתם האריסטוטליאנית.

בשנת 1585 חזר לפריז. בעקבות טענותיו נגד התפיסה המדעית של אריסטו, ופרסומיו המכפישים נגד פבריציו מורדנטה (אנ'), מתמטיקאי קתולי, סר חינו בעיני פטרוניו. בינתיים, גם האווירה בפריס השתנתה, אחרי שהמלך אנרי השלישי חידש את מלחמת הדת נגד ההוגנוטים. בשנת 1586, ברונו הכפיש באחד מכתביו את המצאתו של מורדנטה "המצפן הדיפרנציאלי", ונגרר למריבה אלימה. הוא איבד את אהדת תומכיו בצרפת ועבר לגרמניה.^[6]

אחרי שהיה קצרה בווירצברג, עבר למרבורג, לשהיה ארוכה יותר, אך גם שם נכנס לעימות עם רקטור האוניברסיטה ונאלץ לעזוב. הוא התקבל לאוניברסיטת ויטנברג, שם הרצה במשך שנתיים על תורת אריסטו ועל שיפור הזיכרון. בשנת 1588 הפך לבלתי רצוי בעיני עמיתיו הפרופסורים. לכן, באותה שנה, עבר לפראג, בה שאף לקבל את חסותו של רודולף השני לבית הבסבורג. שם נשאר במשך ששה חודשים, במהלכם פרסם מספר חיבורים בנושא מנמוניקה ומתמטיקה. את חיבוריו אלה הקדיש לרודולף השני. ההקדשות עצמן היוו מנשר לטובת חופש המחשבה וסובלנות דתית. במשך זמן קצר היה מורה באוניברסיטת הלמשטדט בצפון גרמניה, אך גם משם הורחק, אחרי מות פטרונו, כאשר הוקע על ידי מנהיג מקומי של הכנסייה הלותרנית. בשנת 1590 נסע לפרנקפורט, אשר היה מרכז שוקי ספרים באותם ימים.^[6]

בשנת 1591 שהה בציריך והרצה על המונחים של תורת אריסטו. באביב של שנת 1591 חזר לפרנקפורט, כדי להמשיך את הטיפול בפרסום כתביו.

בשנת 1591 קיבל הזמנה מאת ג'ובני מוֹצֶ'ניגוֹ, מאצילי וונציה, שביקש לפתח את זכרונו. במקביל, ברונו שמע על משרת הוראה פנויה כמרצה למתמטיקה באוניברסיטת פדובה. לאחר מותו של האפיפיור השמרן סיקסטוס החמישי, חשב ברונו כי האינקויזיציה איבדה מכוחה, וכי שובו לאיטליה יהיה בטוח. היה בכך משום שיקול מוטעה, כי בשנים אלה התפשטה הרפורמציה באירופה. הכנסייה הקתולית החלה במהלכים למיגור הרפורמציה וחיזוק כוחה שלה. הצעד הראשון היה נידויו של לותר מהכנסייה הקתולית, בשנת 1521, ובמקביל גם הוגברה הצנזורה על התכנים אליהם נחשפה האוכלוסייה, כולל אנשי דת ומדע^[8].^[9] היה בזה שינוי לרעה לעומת המחצית הראשונה של המאה ה-16, אשר הצטיינה בחופש חשיבה.

עם חזרתו לאיטליה, ברונו לימד זמן מה בפדובה, אולם כעבור כשנה נמסרה משרתו לגלילאו והוא עבר לוונציה, שם התחיל ללמד את מוצ'יניגו. לאחר זמן מה זה האחרון הפנה לאינקוויזיציה מכתב בו האשים את ברונו בכפירה. כאשר רצה ברונו לעזוב את ונציה, פעל מוצ'ניגו להסגרתו^[6]. הוא נעצר ב-22 במאי 1592. להיסטוריונים עדיין לא ברור האם מה שקרה בוונציה הייתה מלכודת מתוכננת מראש או שהמעשה נבע מאכזבתו של האציל על שלימודיו עסקו במערכת קיצורים במקום בשיטות מאגיה, כפי שקיווה. תחילת משפטו התנהלה בוונציה, ושם הוא כמעט שכנע את השופטים בחפותו, בטענה שהוא עוסק במדע ולא בפן התאולוגי, אך בשנת 1593, על פי דרישת האפיפיור, נשלח להשפט ברומא.

ברומא ברונו נכלא ועונה במשך שש שנים לפני שנשפט. הוא ניסה לקבל מחילה מהאפיפיור קלמנס השמיני בתמורה להכחשה חלקית של טענותיו. במשפטו תבע האינקוויזיטור, הקרדינל רוברטו בלרמינו, הכחשה מלאה, לה סירב ברונו. יש לשער שהדרישות כלפיו היו נוקשות יותר, בהיותו נזיר דומיניקני בעברו. היסטוריונים משערים שאף דרשו ממנו לחזור למעמד של נזיר. ברונו סירב לדרישות, הוכרז כופר. עם הקראת גזר דינו אמר ברונו: "אולי חששכם בהטלת גזר דין זה גדול מחששי מגזר הדין המוטל עלי. הוא הועלה על המוקד ב-17 בפברואר 1600 בקמפו די פיורי שברומא. לפני ביצוע גזר הדין שמו מחסום לפיו, כדי למנוע ממנו אפשרות להשפיע על הקהל.

ההיסטוריונים ניסו לברר מה היו סעיפי האישום נגד ברונו. עובדה ידועה היא שכל מהלכי משפטי האינקוויזיציה תועדו בקפדנות, אך במשך 250 שנה הוואתיקן לא איפשר חיפוש אחר המסמכים הרלוונטיים ולא היה זכר למסמכי המשפט עצמו. היו תקופות בהן הוותיקן אף הכחיש את הוצאתו להורג של ג'ורדנו ברונו. רק ב־1969 הסתבר שבשנת 1810, כהכנה לחטיפת האפיפיור, צבא צרפת העביר כמות עצומה של מסמכים מארכיון הוותיקן לצרפת. שליח מטעמו של פיוס השביעי, אשר נשלח להחזיר את המסמכים, החליט שמהלכי משפטי האינקוויזיציה הם חסרי חשיבות, גזר לפיסות קטנות מסמכים אלה ומכר הכל כחומר גלם לבית חרושת לנייר. בשנת 1940 נמצא המסמך המסכם את המשפט ואת ההחלטה על היותו של ברונו כופר. גם במסמך זה אין פרוט של המעשים והדעות עליהם התבססו המאשימים^[3].

לנושא יש חשיבות משום ההבדל בין אישום על בסיס תורתו הקוסמולוגית לבין אישום על בסיס פגיעה בדוגמות דתיות. מתוך עיון באירועים היסטוריים, כנראה שהאישומים לא היו על כתביו המדעיים. זאת מאחר שתורת קופרניקוס לא ניסתה לנתץ את בסיסי האמונה הקתולית. תורתו של קופרניקוס התפרסמה ב־1543, ללא תגובה מצד הכנסייה, אשר גינתה את התיאוריה רק בשנת 1616.^[10] למעשה, מעבר לתיאוריה הקוסמולוגית שלו, ברונו נקט במספר אמירות שפגעו בקתוליים מהשורה, ולא היה כל קשר בין אמירות אלו לבין מדע. הוא שלל את שלוש הדוגמות העיקריות של הנצרות: היותו של ישו אל, טרנסובסטנציאציה והבתולים הנצחיים של מרים, אם ישו. התייחסות זו היה די בה כדי להכריז על ברונו ככופר, גם ללא כל התייחסות לדעותיו בענייני מדע. בהיעדר מסמכים, אין אנו יודעים גם היום מה היו סעיפי האישום. חוקרים שונים בני ימינו טוענים שלפסק הדין נגד ברונו לא היה כל קשר לתמיכתו בתורת קופרניקוס.^[11][12]

בשנים 40–50 של המאה ה-19, פעלה תנועה לאיחוד המדינות והנסיכויות בחצי האי האפניני לממלכה איטלקית מאוחדת. מובילי התנועה חיפשו דמות וערכים אשר יוכלו לשמש כגורם מאחד והם בחרו בדמותו של ג'ורדנו ברונו, בשל גורלו הטראגי.^[3] בעקבותיהם, גם אחרים אימצו את ברונו כמרטיר. אחד מהם היה קמיל פלמריון, אסטרונום צרפתי וסופר. לקראת סוף המאה ה-19 טען פלמריון בכתביו שברונו הועלה על המוקד בשל הצהרתו ששמשות רחוקות הן מרכזים של מערכות נוספות של כוכבי לכת, כדוגמת מערכת השמש.^[10] גטה ראה בברונו אידיאליסט, גיבור אנטי דתי וסמל למורד אמיץ.^[3]

בשנת 2014 ניל דה גראס טייסון הפיק גרסה מחודשת ומעודכנת של הסדרה "קוסמוס", אשר נוצרה בשנת 1980 והוגשה על ידי קרל סייגן, אסטרונום נודע ויועץ לנאס"א^[13]. טייסון בחר בברונו כדמות ראשית ובסדרה הוא מתואר כאדם בודד ומרושש, המגורש ממדינות שונות בגלל אמונתו ביקום אינסופי. בסדרה, גזר הדין מעמיד אותו כמרטיר על מזבח האסטרונומיה המודרנית. תיאור זה חוטא לאמת בהבטים רבים. ברונו לא היה הראשון שהעלה את רעיון היקום האין סופי. מאה שנים לפניו עשה זאת פילוסוף גרמני בשם ניקולאוס קוזאנוס. ניקולאוס העלה את תורתו בתוך מסגרת האמונה הקתולית ולא אונה לו כל רע. ברונו הוסיף לתיאוריה הקיימת את החידוש בדבר עולמות מיושבים, כי הוא התעניין יותר בהבטים התאולוגיים של התיאוריה הקופרניקית. על רקע גישה זו נכנס לעימות קשה עם הכנסייה. החלק האסטרונומי של כתביו הוא מבולבל וחובבני. הוא התעניין בתחומים רבים, אבל לא הגיע להעמקה באף אחד מהם. גם התאורים האחרים של ברונו בסדרה אינם נאמנים לאמת. הוא לא היה אדם גלמוד. בכל אשר פנה רכש לעצמו פטרונים רבי השפעה, אך בכל פעם הקשר הסתיים בנימה של כעס. זאת בשל אופיו הקשה של ברונו, אשר היה יהיר, עיקש, סרקסטי, פולמוסי וחסר סובלנות לדעות של האחר.^[13]

אולם, למרות הנאמר כאן, אין להמעיט בזכויותיו של ג'ורדנו ברונו במלחמה לחופש חשיבה, חופש ביטוי וסובלנות דתית. ברונו לא השתמש בשיטה המדעית, אבל היו לו גם מספר מסקנות קוסמולוגיות אשר נבעו מאינטואיציה: יקום אין סופי, מערכות כוכבים שונות, אפשרות לקיום חוצנים.

ערך מורחב – מבנה היקום

שני הפילוסופים של יוון העתיקה, אפלטון ואריסטו, טענו שכדור הארץ נמצא במרכז היקום וסביבו נעים שאר הגופים השמימיים. גם תלמי החזיק במודל הגיאוצנטרי, והכנסייה אימצה מודל זה, אשר החזיק מעמד כ-1500 שנה. בשנת 1514 פרסם קופרניקוס, בעילום שם, חוברת קטנה עם עיקרי התיאוריה ההליוצנטרית והאקסיומות עליהן הוא התבסס. למרות עילום השם, כולם ידעו מי המחבר. רק בשנת 1543, ממש בסמוך למותו של קופרניקוס, התפרסם החיבור עם עבודת חייו בדבר המודל ההליוצנטרי, לפיו השמש היא במרכז וסביבה נעים כוכבי הלכת. החיבור נקרא De revolutionibus orbium coelestium.^[14] בזמנו, אסטרונומים מעטים קיבלו את התאוריה של קופרניקוס. ברונו עצמו לא היה אסטרונום במקצועו, אולם היה מהראשונים לאמץ את רעיונותיו של קופרניקוס ולדחות את תפיסת העולם הרואה את כדור הארץ כמרכז היקום. ברונו קידם את הטענה כי כדור הארץ אינו מרכז היקום, אך הוא גם הוסיף כמה מסקנות מהפכניות. הוא החליף את המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס במודל שבו מרכז היקום הוא בכל מקום וליקום עצמו אין גבול, בעקבות קריאה בכתביו של לוקרציוס.^[15]לפי פרופ' סטיבן גרינבלט מאוניברסיטת הרווארד, ברונו הושפע מהיצירה על טבע היקום של לוקרציוס, שמציגה למעשה את התפיסה האפיקוראית של יקום נטול בריאה ותכנון אלוהי.

ברונו טען כי מה שנראה כתנועה היומית של השמש בשמים, הוא אשליה הנובעת מסיבובו של כדור הארץ על צירו. כמו כן, בעקבות ניתוח פילוסופי, טען שהיקום אינו מוגבל בגודלו וכפר באפשרות שכל הכוכבים נעים במסלול סביב למרכז קבוע. ב-1584 פרסם ברונו את הדיאלוגים האיטלקיים, בהם התנגד לתפיסת המסורתיות של היקום. השינוי הדרמטי ביותר היה נטישת התפיסה ההיררכית של היקום. במודל שלו, הן כדור הארץ והן השמש היו כוכבים כשאר הכוכבים.

ברונו ראה את מערכת השמש כרכיב בסיסי, שכדוגמתו מצויות מערכות דומות בכל היקום. לפי ברונו, אלוהים בהכרח יצר אין סוף מערכות שמש הפזורות ביקום ומופרדות. כוכבי שביט היו אף הם כוכבים לתפיסתו, ולא כפי שאחרים טענו – יצירות אמורפיות, מכשירים קדושים או שליחי האל. ב-1584 ברונו סיים את כתיבתו של ספר נוסף,

De l'infinito universo et Mondi "על היקום האין סופי והעולמות". בספר זה הוא טען שהיקום מכיל עולמות רבים ובכולם יש יצורים תבוניים.^[8] הוא גם לעג לדת והציג את מעשי הניסים המתוארים בכתבי הקודש כטריקים תיאטרליים. כצפוי, הספר הוכנס ל"אינדקס הספרים האסורים"^[9], משמע שאסור היה ללמד את תכניו ואסור היה להפיץ אותו. לכן הספר לא הודפס אלא הוכנו העתקים בכתב יד. אחד העותקים מצוי בספריה הלאומית, בירושלים.^[8]

מלבד רעיונות אלו, היו צדדים נוספים בתאוריה של ברונו שקוממו את הכנסייה. ביקום היציב והקבוע שתיאר ברונו לא היה מקום למושגים הנוצריים של בריאת העולם ואחרית הימים. לאלוהים לא היה קשר לחלק אחד של היקום יותר מאשר למשנהו. לפי ברונו, אלוהים היה נוכח בכדור הארץ כמו בשמים, כלומר אלוהים היה קרוב ולא ישות שמימית מרוחקת.

כל עבודותיו של ברונו לוקטו ופורסמו ב-1603.

בשנת 1899 הוקמה אנדרטה בקמפו די פיורי ברומא, מקום הוצאתו להורג של ברונו, לזכרו.

מכתש ירחי בקוטר 20 ק"מ נקרא על שם ברונו. המכתש נמצא בקואורדינטות ירח ° 103 מזרח, ° 36 צפון. מכתש זה נוצר, ככל הנראה, בעת התנגשות מטאוריט בפני הירח. ההתנגשות נצפתה בשנת 1178 על ידי נזיר אנגלי.

400 שנים לאחר עלותו על המוקד, במהלך כהונתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני הכנסייה הכירה רשמית בטעות שבהוצאתו להורג והביעה על כך "צער עמוק".^[16]

בשירו "קמפו די פיורי", צ'סלב מילוש, משורר פולני וחתן פרס נובל לספרות, מזכיר את העלאתו של ג'ורדנו ברונו למוקד בהקשר של יחס ההמון למעשה נבלה. במקרה של מילוש הכוונה ליחס הפולני לעצם קיומו של גטו ורשה.

כמעט 300 שנה אחרי מותו של ברונו, ב-9 ביוני 1889, נחנכה האנדרטה לזכרו בקמפו די פיורי, מקום שם הוא עלה על המוקד. פסל הברונזה הוא עבודתו של הפסל הרומאי אטורה פררי (אנ'). במקור, התוכנית הייתה שפניו של הפסל יפנו אל השמש, אך בסופו של דבר הוחלט להעמיד את הפסל עם פניו אל הוותיקן, הנמצא בצד הצפון. כתוצאה מהחלטה זו, פני הפסל של ברונו נמצאים תמיד בצל. על האנדרטה, מתחת לקומת הפסל, מוצבים שמונה מדליונים של אישים והם: פאולו סארפי (אנ'), תומאזו קמפנלה, פייטרו ראמו, ג'וליו צ'סרה (לוצ'יליו) ואניני, מרטין לותר, אוניו פלאריו (אנ'), מיכאל סרווטוס, ג'ון וויקליף ויאן הוס. שבעה מהם נרדפו על ידי הכנסייה הקתולית ורק מיכאל סרווטוס יוצא דופן. הוא הועלה על המוקד בז'נבה, על ידי קלוויניסטים.^[17] מתחת לקומת המדליונים ארבעה לוחות תבליט: אחד מהווה הקדשה לג'ורדנו ברונו, השני מתאר את ברונו מרצה בפני תלמידיו, השלישי מביא תיאור של משפט האינקוויזיציה נגד ברונו והרביעי מתאר את ברונו על המוקד.

• 
  פסלו של ברונו בקמפו די פיורי, ברומא
• 
  ג'ורדנו ברונו בפני שופטי האינקוויזיציה
• 
  ג'ורדנו ברונו מרצה באוקספורד
• 
  ג'ורדנו ברונו על המוקד

• אינקוויזיציה
• רפורמציה
• היקום
• קופרניקוס
• רנסאנס

• אפרים שמואלי, הוגה הרנסאנס: קורותיו ותורתו של ג'ורדנו ברונו, תל אביב: נ' טברסקי, תשי"ג 1953.
• צבי הרמן, רוח לא כבולה: רומאן על חיי ג'יורדנו ברונו, ירושלים: כתר, 1983. (הדפסה נוספת: תל אביב: י' גולן, 1997)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ג'ורדנו ברונו
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ג'ורדנו ברונו

• מיכאל הרסגור,הפילוסוף שנשרף על ידי הכנסייה - על ג'ורדנו ברונו, You tube

• ג'ורדנו ברונו, ברשת החברתית Goodreads
• ג'ורדנו ברונו, באתר MacTutor (באנגלית)
• מידע על ג'ורדנו ברונו בקטלוג הספרייה הלאומית
• ביוגרפיה מפורטת של ג'ורדנו ברונו (באנגלית)
• Jordano Bruno-מצגת מושקעת ומאויירת (באנגלית)
• אתר "מעריצי" ג'ורדנו ברונו (באיטלקית)
• כתבי ג'ורדנו ברונו (באנגלית)
• יצירות של ברונו: קומדיה, דיאלוגים פואמים ויצירות נוספות
• Giordano Bruno,‏ Library of the World's Best Literature Ancient and Modern בעריכת צ'ארלס דדלי ורנר.
• עבודות הלטינית והאיטלקית של ברונו: Biblioteca Ideale di Giordano Bruno
• עבודות שלמות של ברונו, ביוגרפיות ומחקרים זמינים להורדה בחינם בפורמט PDF
• גלריות רשת, אוספי ההיסטוריה של המדע, ספריית אוניברסיטת אוקלהומה, תמונות ברזולוציה גבוהה של יצירות מאת, ודיוקנאות של, ג'ורדנו ברונו. בפורמטים jpg,tiff.
• שרון כהן, הנזיר שהאמין בחוצנים ושילם על כך בחייו, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 06.11.2018
• ג'ורדנו ברונו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ג'ורדנו ברונו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ג'ורדנו ברונו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ג'ורדנו ברונו (1548-1600), דף שער בספרייה הלאומית