גארט פיצג'רלד
 | |||||||
| לידה | 26 בפברואר 1926 דבלין | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 19 במאי 2011 (בגיל 85) דבלין | ||||||
| מדינה |  אירלנד | ||||||
| מקום קבורה | Shanganagh Cemetery  | ||||||
| השכלה | אוניברסיטת קולג' בדאבלין | ||||||
| מפלגה | מפלגת פינה גייל | ||||||
| בת זוג | גואן או'פארל | ||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| מסדר הצלב של טרה מריאנה, דרגה ראשונה | |||||||
  | |||||||
גארט פיצג'רלד (באנגלית: Garret Fitzgerald, באירית: Gearóid Mac Gearailt ; 26 בפברואר 1926 – 19 במאי 2011) היה מדינאי אירי שכיהן פעמיים כטישך (ראש ממשלת אירלנד)[1] מיולי 1981 ועד פברואר 1982 ושוב מדצמבר 1982 ועד מרץ 1987. פיצג'רלד נבחר לבית העליון, הסנאט האירי ב-1965 ולאחר מכן לבית התחתון, הדאל אירן ב-1969 מטעם מפלגת פינה גייל. הוא כיהן כשר החוץ משנת 1973 ועד 1977 והיה מנהיג מפלגתו משנת 1977 ועד 1987.
פיצג'רלד היה בנו של דזמונד פיצג'רלד, שר החוץ הראשון של מדינת אירלנד החופשית לאחר קבלת העצמאות ב-1922. תפקידו האחרון עד ליום מותו היה נשיא המכון ליחסים בינלאומיים ואירופאים (Institute of International and European Affairs). כמו כן, עד ליום מותו היה לו טור קבוע בעיתון The Irish Times והוא היה מופיע לעיתים בתוכניות טלוויזיה.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]גארט פיצג'רלד נולד בדבלין למשפחה שהייתה פעילה מאוד בתחום הפוליטי. אמו, מייבל מק'קונל, עבדה אצל תת-השר לענייני אירלנד, ג'יימס מקמהון. היא עסקה בפיענוח ההודעות שהיו מגיעות מלונדון לדבלין כשהן מוצפנות ובאין רואים הייתה מעבירה את תוכנם גם לפעילי הצבא האירי הרפובליקני והשין פיין. אחד האנשים שאליו הייתה מעבירה את הידיעות היה אביו של גארט, דזמונד פיצג'רלד, שנולד וגדל בלונדון. דזמונד פיצג'רלד היה שר החוץ של מדינת אירלנד החופשית בעת שבנו נולד.[2] סבו של גארט פיצג'רלד היגר לאנגליה כפועל ממחוז טיפררי, הצטרף למתנדבים האירים ב-1914 והשתתף במרידת חג הפסחא ב-1916. דזמונד פיצג'רלד היה פעיל בשין פיין במהלך מלחמת העצמאות האירית והיה אחד ממייסדי "חברת הגלים" (Cumann na nGaedheal). מפלגה זו הוקמה כדי להוות תמיכה לאמנה האנגלו אירית של 1921, שבעקבותיה הוקמה מדינת אירלנד החופשית.[3]
אף על פי שהוא ניצב בצד שתמך באמנה בתוך אירלנד המפולגת, נותר דזמונד פיצג'רלד מיודד עם רפובליקנים שהתנגדו לאמנה, כמו שון מק'אנטה מבלפסט, שלימים היה שר בממשלתו של איימון דה ואלירה וחותנו של קונור קרוס או'בריאן. בין באי הבית של משפחת פיצג'רלד היו גם משפחותיהם של פוליטיקאים אירים רבים. מייבל, אמו של גארט, הייתה לאומנית ורפובליקנית אף על פי שמשפחתה הייתה ממוצא פרוטסטנטי מצפון אירלנד. בנה יתאר לימים את משנתו הפוליטית כמזיגה של הפלורליזם הפרוטסטנטי של משפחת אמו עם המסורת הקתולית של משפחת אביו שמוצאה היה מדרום אירלנד.
גארט פיצג'רלד התחנך בבית ספר ישועי בדבלין ולמד באוניברסיטת דבלין, שם סיים את התואר הראשון שלו ב-1946 ומאוחר יותר שב לשם כדי להשלים את תואר הדוקטור שלו ב-1968. הוא גילה עניין רב בפוליטיקה של מלחמת האזרחים בספרד ושל מלחמת העולם השנייה. בין חבריו לספסל הלימודים באוניברסיטה היה צ'ארלס הוהי שדרכו הכיר פיצג'רלד את גואן או'פארל, בתו של קצין בצבא הבריטי, שאותה הוא נשא לאישה ב-1947. לזוג נולדו ארבעה ילדים.[4]
לאחר סיום לימודיו באוניברסיטה ב-1947, החל פיצג'רלד לעבוד באייר לינגוס, חברת התעופה הלאומית של אירלנד ונהייה לבר סמכא בתחום התכנון האסטרטגי הכלכלי של התחבורה. בתקופה זו הוא כתב מאמרים רבים לעיתון, היה הכתב באירלנד של האקונומיסט[5] וכתב מאמרים בנושאי כלכלה בעיתון The Irish Times. הוא המשיך לעבוד באייר לינגוס עד ל-1959. לאחר שפרסם מחקר על כלכלת התעשייה האירית בטריניטי קולג' שבדבלין, הוא נהייה למרצה לכלכלה באוניברסיטת דבלין. פיצג'רלד הוסמך כעורך דין והוא דיבר צרפתית באופן שוטף.[6]
ראשית הקריירה הפוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]גארט פיצג'רלד היה להוט להיכנס לפוליטיקה והוא קיבל הצעות מכמה מחברי פיאנה פול, כולל צ'ארלס הוהי ומייקל ייטס, להצטרף למפלגה. בסופו של דבר, כניסתו של פיצג'רלד לפוליטיקה הייתה למפלגת פינה גייל. הוא זיהה את עצמו עם האגף הליברלי של המפלגה, שהתלכד סביב "תוכנית החברה הצודקת" (Just Society) שנכתבה על ידי דקלן קוסטלו. ב-1965 נבחר פיצג'רלד לסנאט (הבית העליון של הפרלמנט האירי) מטעם הפנל התעשייתי מסחרי (אחד הגופים שבוחרים את חברי הסנאט) ועד מהרה בנה את הפרופיל הפוליטי שלו. הוא נבחר לבית התחתון (הדאל) בבחירות של 1969 מטעם מחוז הבחירה של דרום-מזרח דבלין,[7] ובאותה שנה הוא הגיש את עבודת הדוקטורט שלו שמאוחר יותר פורסמה בשם "תכנון באירלנד". עד מהרה הוא נעשה דמות חשובה בסיעת המפלגה בפרלמנט ורעיונותיו הליברליים היוו משקל נגד למנהיגה השמרן של המפלגה, ליאם קוסגרייב. הבדלים בגישה הפוליטית ושאיפתו של פיצג'רלד להיות מנהיג המפלגה, גרמו למתחים בין השניים. בנאומו לפני ועידת המפלגה בקורק ב-1972, התייחס קוסגרייב לאלה שיש להוציא מהמפלגה ונראה היה שבדבריו אלה הוא תקף את פיצג'רלד שניסה לרשת את מקומו כמנהיג.
שר החוץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הבחירות של 1973 עלתה מפלגת פינה גייל לשלטון יחד עם מפלגת הלייבור כשליאם קוסגרייב מכהן בה כראש ממשלה. פיצג'רלד קיווה[8] שהוא יקבל את תפקיד שר האוצר, במיוחד לאחר שבמהלך מערכת הבחירות הייתה לו הופעה טובה בעימות מול שר האוצר הקודם, ג'ורג' קולי. בכל אופן, משרת שר האוצר ניתנה לריצ'י ראיין ופיצג'רלד מונה להיות שר החוץ. זו הייתה סגירת מעגל, שכן, אביו של פיצג'רלד כיהן בתפקיד זה בממשלה בראשותו של אביו של ליאם קוסגרייב, ויליאם תומאס קוסגרייב, חמישים שנה קודם לכן. למינוי זה הייתה השפעה חזקה על הקריירה של פיצג'רלד ועל עתידה של מפלגת פינה גייל. קוסגרייב היה חשדן בנוגע לדעותיו הליברליות של פיצג'רלד והאמין שהוא מתכנן להתמנות כמנהיג המפלגה. במהלך תקופת כהונתו כשר החוץ, התפתחה מערכת יחסים טובה בין השניים וכל המתחים שהיו ביניהם נמוגו.
אופי התפקיד השתנה מאז התקופה בה כיהן בו אביו של פיצג'רלד. אירלנד כבר לא הייתה חלק מחבר העמים הבריטי וב-1973 הצטרפה לשוק האירופי המשותף, הארגון שקדם לאיחוד האירופי. כשר החוץ, לא הוטחו בפיצג'רלד ההאשמות שהוטחו בשרים האחרים על ניהול לא תקין של הכלכלה. תקופת כהונתו כשר החוץ רק חיזקה את מעמדו וסייעה לו בסופו של דבר בהשגת תפקיד מנהיג המפלגה. דעותיו החדשניות, מרצו ושליטתו בצרפתית, הקנו לו, ולאירלנד, מעמד מכובד באירופה מעבר לגודלה של המדינה והבטיחו שהנשיא הראשון של מועצת אירופה ב-1975 יהיה אירי.[9]
מדיניותו של פיצג'רלד כלפי צפון אירלנד הביאה אותו לעימות מול הכנסייה הקתולית, שהמעמד המיוחד שלה ברפובליקה היה מעוגן בחוקה עד למשאל עם שנערך ב-1972. ב-1973 נפגש פיצג'רלד עם מזכיר המדינה של הוותיקן, אגוסטינו קסרולי והציע שחוקת אירלנד תשונה כך שיבוטלו סעיפים המבוססים על הדת הקתולית, כמו האיסור על גירושים ואמצעי מניעה. דובר גם על הרגעת הדעות הקדומות בצפון אירלנד בנוגע לנישואים בין-דתיים ולאינטגרציה בחינוך. בתחילה היה קסרולי פתוח לקבלת רעיונות אלה והממשלה הגישה הצעה רשמית לוותיקן. חזונו של פיצג'רלד גרם לחשש גדול בקרב ההיררכיה הכנסייתית, ובכל אופן, ב-1977 התקיימה פגישה של האפיפיור פאולוס השישי ופיצג'רלד ובפגישה אמר האפיפיור לפיצג'רלד כי "אירלנד היא מדינה קתולית, אולי האחרונה שנותרה, והיא צריכה להישאר כזאת. החוקים לא צריכים להשתנות באופן שיהפוך את המדינה לפחות קתולית".
מנהיג פינה גייל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1977 נחלה הקואליציה הלאומית של פינה גייל ושל הלייבור מפלה בבחירות הכלליות. ליאם קוסגרייב התפטר מתפקידו כמנהיג המפלגה ופיצג'רלד נבחר לרשת אותו.[8] בתפקידו החדש כמנהיג האופוזיציה וכמנהיג המפלגה, הוא פעל למען תחייתה וחידושה של מפלגת פינה גייל. מיד עם בחירתו הוא מינה למפלגה מזכיר כללי שינהל את התהליכים הללו, כפי שנעשה במפלגת פיאנה פול, שזכתה לעלייה משמעותית ומהירה בתמיכה הציבורית בה. לאחר הבחירות שנערכו בנובמבר 1982 היה הפער בין מספר המושבים בפרלמנט של שתי המפלגות חמישה בלבד.
כהונה ראשונה כראש ממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערב מערכת הבחירות של 1981 היה לפינה גייל מנגנון מפלגתי שהיה שקול לזה של פיאנה פול. המפלגה זכתה ב-65 מושבים בפרלמנט והקימה ממשלת מיעוט יחד עם מפלגת הלייבור ועם תמיכתם של כמה חברי פרלמנט עצמאיים. פיצג'רלד נבחר להיות ראש ממשלה ב-30 ביוני 1981. להפתעת רבים, הוא לא כלל בין שרי הממשלה את ריצ'י ראיין, ריצ'רד ברוק וטום או'דונל, מעמודי התווך של המפלגה.
שתי בעיות יסודיות עמדו בפניו של פיצג'רלד בתקופת כהונתו זו. צפון אירלנד ומצבה המחמיר של הכלכלה. צעדת מחאה לתמיכה בשובתי הרעב בכלא מייז ביולי 1981 טופלה על ידי פיצג'רלד בקשיחות. כשהוא נפגש עם בני משפחותיהם של שובתי הרעב, הוא סירב לפגוש את בני משפחתו של בובי סנדס, חבר הצבא האירי הרפובליקני והראשון שמת משביתת הרעב, וכן את אחותו של ריימונד מק'קריש, שמת ב-21 במאי. במהלך הפגישה התמוטטו אחיותיו של תומאס מק'אלבי, מרי ונורה, ועזבו את הפגישה. מרי מק'אלבי הצהירה לתקשורת שחיכתה בחוץ ש"הוא לא עושה דבר, הוא מבקש רק הצעות". פיצג'רלד סיים את הפגישה והוא הואשם בכך שהוא תולה את האשם בקיום שביתת הרעב על הרפובליקנים ומציע פתרון חד-צדדי מיידי לבעיה.
המשבר הכלכלי היה אף גרוע יותר ממה שסבר פיצג'רלד. מפלגת פינה גייל נאלצה לנטוש את תוכניותיה להפחתת המיסוי ותקציב דרקוני חצי-שנתי הוגש באופן מיידי. התקציב שהוגש ביולי היה חמור במיוחד עבור ממשלה שנשענה על תמיכתם של חברי פרלמנט עצמאיים. בכל אופן, התקציב השני שהוגש על ידי הממשלה הוביל לתבוסה שלה בפרלמנט בינואר 1982.
בראותו את התבוסה הזו, הגיע פיצג'רלד לארמון הנשיאות כדי לבקש מהנשיא פטריק הילרי כדי שיורה, על פי סמכותו, לפזר את הפרלמנט. בהגיעו לשם נמסר לו כי סדרה של שיחות טלפון הגיעו לארמון מצדם של חברי אופוזיציה בכירים, כולל מנהיג פיאנה פול וראש הממשלה לשעבר, צ'ארלס הוהי ובראין לניהן שניסו להשפיע על הנשיא לסרב לבקשתו של פיצג'רלד, כפי שהחוקה מתירה לו ובכך יאלץ ראש הממשלה להתפטר והפרלמנט יוכל למנות לו מחליף. הנשיא דחה בכעס את הלחצים הללו, התייחס אליהם כאל התנהגות בלתי ראויה והכריז על פיזור הפרלמנט.
בבחירות שנערכו לאחר מכן, בפברואר 1982 איבדה מפלגת פינה גייל רק שני מושבים בפרלמנט והלכה לאופוזיציה. עם זאת, בבחירות הכלליות השלישיות שנערכו בתוך שנה וחצי בנובמבר 1982, שב פיצג'רלד לתפקיד ראש הממשלה בפעם השנייה כשהוא עומד בראש קואליציה רחבה של מפלגתו ושל מפלגת הלייבור.
כהונה שנייה כראש ממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]את תקופת כהונתו השנייה של פיצג'רלד כראש ממשלה אפיין מיתון כלכלי עמוק. הצורך לבצע קיצוצים בהוצאה הממשלתית כדי לאזן את התקציב, היה יותר מדי בשביל מפלגת הלייבור. היחסים ההרמוניים שפיצג'רלד פיתח עם סגנו, מנהיג מפלגת הלייבור, דיק ספרינג, הצליחו למנוע את קריסתה של הקואליציה למשך יותר מארבע שנים, למרות המתחים שהיו בין שרים אחרים, ובכך הצליחה הממשלה לשרוד. מפלגת פינה גייל שאפה להחיות את הכלכלה על ידי שליטה על ההוצאה הציבורית וכפיית קיצוצים כדי לצמצם את ממדי הגרעון.
הצעדים שהוצעו על ידי שר האוצר של פיצג'רלד, אלן דוקס, היו בלתי מתקבלים על הדעת לחלוטין מבחינתה של מפלגת הלייבור, שהייתה תחת לחץ עצום מצד בסיס התמיכה הפוליטי שלה לשמור על השירותים הציבוריים לאזרחים. שתי המפלגות מצאו את עצמן במבוי סתום. הם מנעו מהמשבר הכלכלי להחמיר עוד יותר, אך לא היו מסוגלים לנקוט בצעדים ההחלטיים שיגרמו לכלכלה לצמוח. כשהצמיחה הכלכלית הייתה זניחה והאבטלה הייתה נרחבת, ירדה האהדה הציבורית כלפי הממשלה באופן משמעותי. מפלגת פיאנה פול שישבה באופוזיציה הוסיפה גם היא על צרותיה של הממשלה בכך שהיא נקטה בקו אופורטוניסטי ופופוליסטי על ידי התנגדות לכל הצעת רפורמה או קיצוץ בתקציב.
רפורמה חוקתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כראש ממשלה בכהונה שנייה, תמך פיצג'רלד בליברליזציה של החברה האירית והפיכתה לחברה בלתי מפולגת. ניסיונו להפוך את הגירושין לחוקיים, נדחה במשאל עם, למרות שהוא העביר את החוק שאפשר את השימוש באמצעי מניעה.[8] התיקון לחוקה האירית השנוי במחלוקת שנתן מעמד שווה לזכותו של העובר לחיים ולזכותה של האם לחיים, הונהג בניגוד לדעתו של פיצג'רלד במשאל עם.[10]
צפון אירלנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיצג'רלד הקים את "פורום אירלנד החדשה" ב-1983, שחיבר בין נציגים של המפלגות ברפובליקה האירית יחד עם לאומנים מצפון אירלנד. למרות שהמפלגות היוניוניסטיות דחו בבוז את הצעתו של פיצג'רלד להצטרף לפורום, ולמרות שהמסקנות שפורסמו על ידי הפורום, שהציעו אפשרויות שונות לשיתוף בין הרפובליקה לבין הצפון, נדחו על הסף על ידי ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, נתן הפורום תנופה לחידושו של משא ומתן רציני בין ממשלות אירלנד לבריטניה, שהגיעו לשיאם בהסכם האנגלו-אירי, שנחתם ב-1985. ההסכם התווה את המכניזם שעל פיו ממשלת בריטניה תיוועץ ברפובליקה של אירלנד בכל הנוגע לשלטונה בצפון אירלנד[2] והוא זכה להתנגדות גורפת מצדם של היוניוניסטים, שחברי הפרלמנט מטעמם התפטרו מהפרלמנט של בריטניה לאות מחאה. היה צורך לקיים בחירות חדשות בצפון אירלנד, שבמסגרתם איבדו היוניוניסטים ללאומנים את אחד ממושביהם בפרלמנט הבריטי. במהלך תקופה זו, ב-15 במרץ 1984, הוזמן פיצג'רלד לנאום בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית, המנהיג האירי הרביעי שקיבל הזמנה כזו.
ממשלתו של פיצג'רלד העבירה גם את חוק ההסגרה של 1987 ששם קץ להגנה ארוכת הימים כנגד הסגרה של חשודים במעשי אלימות בצפון אירלנד או בבריטניה שיכלו לטעון שהמעשים שלהם נעשו על רקע פוליטי.
בה בשעה שהיוניניסטים סירבו להכיר בהסכם וגינו אותו, הוא היה הבסיס להתפתחות יחסי האמון ושיתוף הפעולה בין הממשלות, שבסופו של דבר הובילה להצהרת רחוב דאונינג של 1993 ולשביתות הנשק בין הרפובליקנים ליוניוניסטים.[8]
שקיעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1986 ניסה פיצג'רלד לבצע חילופי גברי בממשלתו, אך כמה שרים, בעיקר ברי דזמונד, שהיה שר הבריאות והרווחה, סירבו לוותר על תפקידיהם. התוצאה הסופית של תהליך השינוי בממשלה גרמה לכרסום בסמכותו של פיצג'רלד. המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית החדשה, הוקמה באותה תקופה על ידי דזמונד או'מיילי שפרש ממפלגת פיאנה פול. באופן אירוני, מהלך זה פגע בתומכי מפלגת פינה גייל מאוכזבים רבים שעייפו מהטיפול הכושל בכלכלה. המתקפה על הממשלה מהמחנה הימני חיזקה את רצונם של מנהיגי פינה גייל להתנתק ממפלגת הלייבור, למרות היחסים הקרובים שהיו להם עם מנהיגיה.
כשהוא מתוסכל מהמשבר הכלכלי, ניסה פיצג'רלד לבצע לפחות כמה משאיפותיו לרפורמות, ובקיץ 1986 הוא הציע לערוך משאל עם על שינוי החוקה כדי שיותרו באירלנד גירושים. התיקון המוצע היה שנוי במחלוקת והשינויים החוקתיים הדרושים למימושו של תיקון זה לא נכללו במשאל העם. צ'ארלס הוהי, יחד עם הכנסייה הקתולית התנגד למשאל העם. התבוסה במשאל העם חרצה את גורלה של הממשלה.
בינואר 1987 התפטרו שרי מפלגת הלייבור מהממשלה על רקע חילוקי דעות על התקציב. פיצג'רלד המשיך להנהיג את הממשלה שהפכה כעת לממשלת מיעוט והגיש הצעה לקיצוצים מחמירים בתקציב שבמשך ארבע שנים זכו להתנגדות חריפה של הלייבור. מפלגת פיאנה פול שבה לשלטון במרץ 1987 לאחר שמפלגת פינה גייל נחלה תבוסה קשה בבחירות שנערכו אז. המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית, שרצה בבחירות אלה לראשונה, זכתה ב-14 מושבים בפרלמנט, שברובם הגיעו ממצביעי פינה גייל לשעבר. למרות שלהוהי לא היה רוב מוחלט בפרלמנט, כאשר הגיע העניין לידי הצבעה, הצביע חבר הפרלמנט העצמאי הסוציאליסטי, טוני גרגורי נגד פיצג'רלד ובהצבעה על בחירתו של הוהי הוא נמנע, בהסבירו שהוהי הוא הרע במיעוטו מבין השניים. הסיבה להצבעה זו הייתה התנגדותו של גרגורי להסכם האנגלו-אירי בנוסף לסלידתו האישית מפיצג'רלד. הוהי נבחר לתפקיד ראש הממשלה על חודו של קול, קולו של יושב ראש הפרלמנט.
לאחר הפרישה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד לאחר שנבחר הוהי לתפקיד ראש הממשלה פרש פיצג'רלד מתפקיד מנהיג מפלגת פינה גייל,[11] והוא הוחלף על ידי אלן דוקס. ב-1991 פורסמה האוטוביוגרפיה שלו שהפכה לרב מכר. הוא פרש לחלוטין מהפוליטיקה לאחר הבחירות של 1992. ב-1999 הלכה לעולמה אשתו גואן לאחר מחלה קשה.[4]
לאחר מכן החל פיצג'רלד לכתוב טור שבועי בעיתון The Irish Times ולהרצות באירועים באירלנד ומחוצה לה. הוא חזר לפעילות פוליטית לזמן קצר לצורך תמיכה במשאל העם השני שהתקיים ב-2002 לאישור אמנת ניס שהיוותה תיקון לאמנת מאסטריכט. פיצג'רלד הביע את תמיכתו באישור האמנה. הוא שימש כנשיא האוניברסיטה הלאומית של אירלנד משנת 1997 ועד לשנת 2009.
פיצג'רלד לקח חלק משמעותי במשאל העם על אישור אמנת ליסבון ב-2009. הוא תמך בהמשך שילובה של אירלנד באירופה. הוא התנגד להתנהלות הכלכלית של ממשלות פיאנה פול מאז 1997 ובטור הקבוע שלו הוא מתח ביקורת על אובדן התחרותיות במשק ועל האינפלציה שנגרמה על ידי הקטנת המיסוי ועל ידי הגדלת ההוצאה הממשלתית המופרזת, לדעתו. ב-2010 נכלל פיצג'רלד ברשימת "40 האירים הגדולים ביותר" מטעם רשת הטלוויזיה RTE. ב-20 שנות חייו האחרונות הוא היה סגן נשיא החברה לשימור הרכבת באירלנד.
ב-5 במאי 2011 דווח כי פיצג'רלד אושפז בבית חולים בדבלין. איחולי החלמה נשלחו על ידי ראש הממשלה, אינדה קני.[12] ב-19 במאי 2011 מת גארט פיצג'רלד בגיל 85 בבית חולים בדבלין.[13]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Garret FitzGerald - University College Dublin
- גארט פיצג'רלד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- גארט פיצג'רלד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Alan S. Cowell (19 May 2011). "Garret FitzGerald, Ex-Irish Premier, Dies at 85". The New York Times.
- ^ 1 2 "Obituary: Irish statesman Garret FitzGerald". BBC News. 19 May 2011. Retrieved 21 May 2011.
- ^ The Economist, "Garret FitzGerald", 28 May 2011, p. 91.
- ^ 1 2
Garret Fitzgerald (Obituary), The Telegraph, 19 May 2011 - ^ "Garret FitzGerald". The Economist. 26 May 2011.
- ^ Davison, Phil (20 May 2011). "Obituary: Garret FitzGerald, politician, economist and journalist". The Scotsman (Edinburgh).
- ^ Garret FitzGerald". ElectionsIreland.org. Retrieved 30 May 2010.
- ^ 1 2 3 4 "Dr Garret FitzGerald dies in a Dublin hospital aged 85". Independent (Ireland). 19 May 2011. Retrieved 21 May 2011.
- ^ "Impact of Ireland on EU policy". European Union. Retrieved 21 May 2011.
- ^ "Referendum on the right to life of the unborn (1983)". Department for the Environment, Heritage and Local Government. p. 34. Retrieved 21 May 2011.
- ^ "Queen pays tribute to former Taoiseach Garret FitzGerald". Belfast Telegraph. 20 May 2011. Retrieved 21 May 2011.
- ^ "Garret FitzGerald, former Irish prime minister, seriously ill in hospital". The Guardian. 5 May 2011.
- ^ "Garret FitzGerald dies aged 85". RTÉ News. 19 May 2011.
| ראשי ממשלת אירלנד | ||
|---|---|---|
|
