גטו סטמרנמטי
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | גטו |
| מדינה | רומניה |
| מחוז | סאטו מארה |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | 3 במאי 1944 |
| אוכלוסייה | |
| מספר אסירים בשיא | 17,000 |
| השתייכות האסירים | יהודים רומנים |
| נתונים | |
| קואורדינטות | 47°48′00″N 22°53′00″E / 47.8°N 22.8833333333°E |
  | |
גטו סטמרנמטי (ברומנית: Ghetoul Satu Mare) היה גטו בשואה שהוקם על ידי הנאצים ליהודי אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. הגטו היה ממוקם בסאטו מארה, מחוז סאטו מארה, ממלכת הונגריה (כיום: סאטו מארה, מחוז סאטו מארה, רומניה) מכוון שהשטח הפך לחלק מהונגריה בעת התרחשות תכתיב וינה בצפון טרנסילבניה עד לסוף מלחמת העולם השנייה. הגטו היה פעיל באביב 1944, לאחר שגרמניה הנאצית כבשה את הונגריה במלחמת העולם השנייה במבצע מרגרטה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא הנאצי כבש את ממלכת הונגריה ב-19 במרץ 1944. על-פי מפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944, השתייכו לקהילה האורתודוקסית בסטמרנמטי כ-12,000 יהודים, וכ-750 השתייכו לקהילת הסטטוס קוו.
המינהל ההונגרי נשאר על כנו גם לאחר הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך הוראות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי.
ב-26 באפריל 1944 התכנסה בסאטו מארה ישיבה בראשותו של תת-שר הפנים, לסלו אנדרה, ובהשתתפותם של פקידי מנהל בכירים בצפון טרנסילבניה לדיון בגטואיזציה.
הגטו של סטמרנמטי הוקם ב-3 במאי 1944 על-פי הצווים של סגן הממונה על המחוז, אנדרה בואר ושל ראש העיר לסלו צוקה בסביבה שהייתה מיושבת בידי יהודים. נוסף על יהודי העיר, נדרשו להכניס לגטו גם יהודים מנפת ארדוד, נפת נג’קרוי ונפת סטמרנמטי, ובין 3 ל-6 במאי 1944 עברו לגטו כ-17,000 יהודים. עם כניסתם נעשו על גופם חיפושים דקדקניים לגילוי דברי ערך מוסתרים.
ב-13 במאי 1944 רוכזו בגטו עוד 2,000 יהודים שהובאו מגטו נג’קרוי.
הצפיפות בגטו הייתה גדולה ושטח המחיה בה הסתכם במעט יותר מחצי מטר רבוע לנפש. השימוש במיטות נאסר, ותושבי הגטו נאלצו לישון על מזרנים או מזרני קש. בראש המועצה היהודית בגטו עמד זולטן שוורץ ורופאים יהודים ארגנו סיוע רפואי. באחד מבנייני בית חרושת שבתחומי הגטו הוקם בית חולים ולצידו פעל בית חולים למחלות מידבקות. למרות מחסור חמור במזון, הוקם מטבח ציבורי. בית החברה קדישא הוסב לבית הכנסת של הגטו. מפקד הגטו היה קצין המשטרה ההונגרית, בלה שרקוזי, אשר כונה בפי תושבי הגטו “היטלר השני”. הוא פיקח בעצמו על העינויים שעונו תושבי הגטו כדי שיגלו היכן הוסתרו חפצי ערך. כמה מהנחקרים מתו מהעינויים, ואחרים העדיפו להתאבד בכדי להימלט מהחקירות.
18,863 תושבי גטו סטמרנמטי גורשו לאושוויץ בשישה טרנספורטים בין 19 במאי ל-1 ביוני 1944.
קלמן גלפי, מפקד גדוד 110/67 של עובדי הכפייה בסטמרנמטי, הציל את חייהם של כ-250 עובדי כפייה יהודים.[1]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ קהילת סאטו־מארה - הקהילה בשואה, באתר א.מ.י.ר