גיל יפמן

גיל יפמן

לידה	1979 (בן 45 בערך) רמת יוחנן, ישראל
לאום	ישראלי
מקום לימודים	בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (2003) עלמא בית לתרבות עברית (2010)
תחום יצירה	ציור, סריגה, מיצב, וידאו ארט, הדפס
הושפע על ידי	אבינעם קוסובסקי
פרסים והוקרה	פרס האמן הצעיר (2010) פרס רפפורט 2017

גיל יפמן (נולד ב-1979 בישראל) הוא אמן ישראלי רב תחומי, המשתמש במגוון של מדיומים כגון: ציור, וידאו, מיצבים, סריגה, והדפסים. השימוש במגוון סוגי מדיום הוא לחקירת הפוטנציאל הגלום ביוצא מן הכלל ולעיסוק בנושאים שנחשבים לטאבו בחברה הישראלית כמו שואה, פורנוגרפיה ומוות.^[1] יפמן בוחן את גבולות הזהות העצמית, את ההגדרות החברתיות המבנות אותנו, את הדימויים הסובבים אותנו ואת השימוש שאנחנו עושים בהם לצורכי עינוג ויופי, תעמולה וזיכרון. מזה שנים משתמש יפמן בטקסטיל כסוג של טקסט שבאמצעותו הוא מפרק ומרכיב מחדש אתוסים חברתיים ומיתולוגיות שונות, ומציע בהם קריאה חדשה ומאתגרת.^[2]

גיל יפמן נולד בקיבוץ רמת יוחנן בשנת 1979. גיל הוא הבן הצעיר אחרי רונה, ועומר. כל האחים הם יוצרים אמנותיים המתעסקים בעבודתם בטשטוש גבולות, מגדר ומיניות.^[1]

בגיל 16 אובחנה אצל יפמן מחלת האנורקסיה שבעקבותיה נאלץ להתאשפז בביתו בהשגחתה של אימו. "היא טיפלה בי ואני שמח שמאוחר יותר יכולתי לעזור לה עם ההתמודדות שלה עם הטרנסג'נדריות שלי, כי זה דור שמסרב ללכת לטיפול או לקבל עזרה מבחוץ",^[1] הוא אומר. המחלה הייתה תגובה לניסיון של יפמן לשלוט על הגוף שלו ולעצור אותו מההתפתחות הטבעית שלו שנראתה לו כל כך מוזרה. "באותה תקופה, לקיחת הורמונים להשהייה הייתה אסורה מתחת לגיל 18, אז האנורקסיה עזרה לי להימנע מאינטראקציות חברתיות."^[1] יפמן אומר.

העיסוק במגדר החל בגיל צעיר יחסית אצל יפמן. האינטואיציה הובילה אותו בתור נער לאמנים שעסקו בטשטוש ופריצת גבולות מגדריים, כמו לי באורי (Bowery) שפעל בתחום האופנה, הפרפורמנס ואמנות הגוף.^[3]

בשנת 2003 סיים יפמן את לימודיו באקדמיה לאמנות ועיצוב בבצלאל. במהלך לימודיו בבצלאל החל ליטול תרופות הורמונליות על מנת לעבור תהליך לשינוי מין שאליו שאף. "האמנתי באמת ובתמים שנולדתי למגדר ולמין הלא נכונים. זה מסע לגילוי עצמי, וככל שהתקדמתי לכיוון הנשי וחייתי בתור אשה 24/7 יכולתי גם להכיל יותר."^[1] שינוי המגדר שעבר יפמן הוביל אותו להתעסק בחומרים רכים ובטכניקות של תפירה וסריגה, מלאכות יד "נשיות" וביתיות שמצויות מחוץ לקאנון האמנותי.^[3]

ב־2002 שינוי המין של יפמן עמד גם במרכז תערוכה משותפת עם האחות רונה יפמן במוזיאון הרצליה: תיעוד מרתק ואמיץ של תהליך ההתבגרות שכל המשפחה נאלצה לעבור. באחת העבודות הזכורות, שתיהן נשענות עירומות על עץ ונראות כתאומות.^[1]

לאחר מספר שנים הפסיק יפמן לחיות כאישה וחדל מלקחת תרופות הורמונליות. "לא רציתי שהשמחה שלי תהיה תלויה בתרופות והורמונים." "בנקודה מסוימת, הבנתי שמגדר הוא סוג של משחק תפקידים, ועל כן אני ממשיך בתהליך ברבדים העמוקים ביותר שלי (...) אני נמנע בעצמי מהגדרות שלתפיסתי רק מצמצמות אותי."^[4] אומר יפמן.

ב-2015 הציג יפמן את עבודת הווידאו "היה ערב הקיץ" מהתערוכה "כוחה של המלה" שהתקיימה במכללת ספיר. בעבודה נראה האמן כורך לגופו טלית ותפילין כבגדים תחתונים, על רקע שירו של ביאליק אותו קורא הזמר והיוצר ערן צור. בשל השימוש הפרובוקטיבי בתשמישי קדושה, ארגונים דתיים הביעו את מחאתם ברשת, קראו לא להירשם ללימודים במכללת ספיר ויפמן אף ספג איומים על חייו.^[3]

בתחילת שנות האלפיים, העיסוק במיניות, באחרוּת ובפוליטיקה של זהויות הורחב מהגוף הפרטי ליצירת מייצגים ואובייקטים פיסוליים רכים. במהלך העשור הראשון לפעילותו האמנותית יצר יפמן פסלים סרוגים בצבעוניות פסטלית המזכירים גוף רב-איברים גרוטסקי, נזיל ופגיע, וגיבש שפה פיסולית מקורית וייחודית.^[4] ״סבתא שלי הייתה סורגת לנו כשהיינו ילדים, אבל התחברתי לסריגה והכנסתי אותה לאמנות שלי בשלב הרבה יותר מאוחר (...) לסריגה יש ערך מוסף, חלק מהאובייקטים שאני יוצר מאוד קשים, אבל הרוך של הצמר מאזן אותם. כצופה, יצירת קשר עם היצירה הוא כמעט בלתי נמנע, כי רובנו לבשנו סריגים ושיחקנו בבובות סרוגות כשהיינו ילדים. אז יש לזה סוג של ערך חוצה דורות.״^[5]

בתערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה דביר בתל אביב 2011 יצר יפמן מיצב, שהורכב מפסלים רכים עשויים בסריגת יד מצמר צבעוני. בכתבה של רז סמירה על התערוכה בגלריית דביר היא כותבת: "ברגע הראשון חש הצופה כאילו נכנס לתוך חדר ילדים צבעוני מיוחד ובו מוטלים ותלויים מוצצים, לול, שמיכת תינוק, מובייל, עריסה ועוד, אולם מבט נוסף גילה אלמנטים פורנוגרפיים בוטים (שד נשי תפוח, איבר מין זכרי והפרשות) לצד מוטיבים הנוגעים לשואה (טלאי צהוב, גדרות תיל, צלב קרס). כל פסל צמרי כזה עומד בזכות עצמו, אך יחדיו הם מתחברים לכדי עולם סוריאליסטי מעוות (...) העבודות מצויות במתח שבין נושאים קשים לחום ולביטחון של הצמר שממנו נסרגו."^[6]

ב-2012 ייצר יפמן את העבודה "טומטום" שנעשתה עבור התערוכה "על הטיפשות" במוזיאון פתח תקווה לאמנויות. העבודה עשויה אובייקט מונומנטלי סרוג וגרוטסקי המזמינה את הצופה ליצור עימה מגע אינטראקטיבי. בחלק מהזמן יפמן הלביש על עצמו את הפסל ואנשים הוזמנו להכניס לתוכו ידיים. לצד האובייקט הסרוג התלווה פסקול ובו אנחות גרעפסים, פיהוקים, פלוצים, צעקות התעטשויות, שמייצגים אופני ביטוי הקודמים לשפה.

ב-2014 התקבל יפמן לתוכנית רזידנסי בהאנובר, גרמניה. באותה תקופה הוא גר ועבד בחלל שהיה בעבר חדר מתים בבית חולים יהודי שאליו נאספו וממנו גם נשלחו יהודים למחנות. שנים לאחר המלחמה הפכו את בתי החולים למתחם של דירות יוקרה ונאלצו לשמר את חדר המתים אשר הפך לסטודיו. בסוף השהות של האמן בתוכנית הוא הקים במבנה חנות מזכרות שואה שבה מכר סבונים אורגניים המכילים שערות, ציפורניים והפרשות אורגניות. על הסבונים מוטבעים צלבי קרס, ובה בעת הם מופיעים בצבעים מרגיעים ומפיצים ריחות נעימים של וניל ולוונדר. לצד הסבונים נמכרו פאזלים של מחנה הריכוז בירקנאו שהופיעו בצבעי הקשת המציע פירוק והרכבה הנערכים במסגרת ביתית ומשפחתית.^[1] "במקרה הזה מדובר בבית מתים יהודי שהוסב למעין 'ממוריאל' בשיתוף פעולה גרמני־ישראלי, זה כל כך מתבקש. ורציתי לקחת את הסמלים המייצגים כל כך הרבה ולהחזיר אותם קצת למקור האבוד שלהם. גם צלב הקרס וגם המגן דוד, עם כל הכבוד, נולדו מאותה משפחה של סמלים דתיים בהודו. אבל זה נכון שאני לוקח סיכון, אני לא עושה דברים פשוטים".^[1] אומר יפמן בריאיון לדנה גילרמן.

ב-2015 יפמן מייצר את העבודה "חזון העצמות הרטובות" בסדנא החדשה לאמנות רמת אליהו. זהו פרויקט פיסולי שבו מלאכת הסריגה הופכת לקולקטיבית ונערכת בשיתוף פעולה עם תלמידי בית ספר בראשון לציון. זהו פרויקט סביבתי - חינוכי שבו התלמידים אספו שקיות פלסטיק וסרגו מהן עצמות ענקיות שאותן מילאו באדמה וצמחים. הסדנאות שהתקיימו בראשון לציון היו פיילוט לפרויקט זהה בו (שיתף פעולה יפמן עם נשים יפניות) במשך חודש ימים עם נשים יפניות, שבסופו הוצגו במרכז לאמנות עכשווית באאומורי, יפן. "במקרה של חזון העצמות היבשות, אלוהים האב, שבעייני נכשל, מחיה את אותן עצמות יבשות ומחזיר את עם ישראל האבוד אל מכורתו (...) במיצב הזה אמא אדמה מביאה אלטרנטיבה טבעית יותר על ידי הפיכת רעל לתרופה, וגם אנחנו יצרנו תהליך של הבראה: לקחנו אלפי שקיות זבל וקניות שגורמות נזק בלתי הפיך וסרגנו מהן עצמות".^[1]

ב-2016 השתתף יפמן בתערוכה הנקראת "תחת מכבש ההיסטוריה" שהתקיימה בסדנת ההדפס בירושלים לצד עילית אזולאי, מאיה ז"ק, מרב סלומון, משה רואס ורות שרייבר. בפרויקט מנצל יפמן את הדפסי הרשת כדי ליצור שכבות מוערמות של דימויים ורקעים, כאשר כל רובד נושא עמו מטען דימויים קשה מנשוא - קברי המונים ממלחמת העולם השנייה גוויות של נרצחים במחנות ריכוז, שלדים של אסירים שעונו, ולצדם, בניגוד אבסורדי נשים חשופות בתנוחות מיניות בוטות המציגות שפה פורנוגרפית. יפמן מרכיב לוח שנה בעל צבעוניות עזה ומעברים חדים לשחור-לבן צילומי, שהגיבורות שלו הם דמויותיהן האמתיות של סוהרות גרמניות במחנות עבודה והשמדה נאציים.^[2]

• 2003 - האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל B.F.A
• 2008-2010 - מלגה במכללת עלמא לתרבות עברית, תל אביב.

• 2008-2010 - מלגה במכללת עלמא לתרבות עברית, תל אביב
• 2010 - חתן פרס "אמן צעיר" מטעם משרד התרבות והמדע
• 2011 - מלגת אמן שניתנה על ידי NRW Kunstiftung and The Bronner Family, דיסלדורף
• 2012 - סדנת פיתוח קריירה, NYC, ARTIS, ניו-יורק
• 2013 - מלגת אמן בטוקיו (A.R.T)
• 2014 - מלגת אמן פאונטיינהד, מיאמי
• 2014 - מלגת אמן IDA Schir, הנובר
• 2015 - Aomori מרכז לאמנות עכשווית, יפן
• 2017 - פרס רפפורט לאמנים ישראלים צעירים.

• 2000 - "Banana Split", תל אביב, גלריית בית העם
• 2002 - "Omanut O Manush", ירושלים, האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל
• 2009 - "TransKnitting", תל אביב, ברזילי, פסטיבל לסביות
• 2011 - "In Return",תל אביב, גלריית דביר
• 2013 - “H”, טוקיו, גלריית קונטיינר
• 2013 - מייצג "טוטם", Espace culture לואי ויטון, פריז
• 2014 - "Bay Mir Bistu Sheyn" (To Me You Are Beautiful), ניו-יורק, גלריית רונלד פלדמן
• 2016 - "The Third Dress", קיבוץ יד מרדכי, גלריית דנה, שיתוף פעולה עם דב בן נר
• 2017 - "Body of Work", מוזיאון חיפה.