גנואה (כדורגל)
 | ||||
| מידע כללי | ||||
|---|---|---|---|---|
| שם מלא | Genoa Cricket and Football Club | |||
| כינוי | Grifone (הגריפין) Rossoblu (האדומים-כחולים) Vecchio Balordo (הזקן הטיפש) | |||
| תאריך ייסוד | 7 בספטמבר 1893 | |||
| אצטדיון | אצטדיון לואיג'י פראריס, ג'נובה, איטליה (תכולה: 36,599) | |||
| בעלים | 777 Partners  | |||
| נשיא | אנריקו פרציוזי | |||
| יו"ר | אלברטו זנגרילו | |||
| מאמן | אלברטו ג'ילארדינו | |||
| ליגה | סרייה א' | |||
| genoacfc | ||||
| תלבושת | ||||
| ||||
  | ||||
מועדון הקריקט והכדורגל גנואה (באנגלית: Genoa Cricket and Football Club), או ג'נואה 1893 (באיטלקית), המכונה בקיצור גנואה, הוא מועדון כדורגל איטלקי מהעיר ג'נובה שבצפון איטליה, המשחק בסרייה א'. המועדון הוקם ב-1893 והוא מועדון הכדורגל הרביעי שהוקם באיטליה, והותיק ביותר באיטליה שעדיין פעיל, כבר למעלה מ-125 שנים ברציפות.
למועדון 9 אליפויות איטליה, כאשר זכה ב-6 אליפויות איטליה ב-7 העונות הראשונות של הליגה הבכירה באיטליה (החל מ-1898 ועד 1904), ועוד 3 אליפויות בשנות ה-20 וה-30. עוד מעבר לכך, למועדון עוד 8 סגנויות וגביע קופה איטליה אחד מתקופה זו, שהייתה תקופת תור הזהב של הקבוצה ששלטה בכדורגל האיטלקי בשנותיו הראשונות.
צבעי המועדון הם אדום וכחול, ובשל כך המועדון מכונה "Rossoblu" (האדומים-כחולים). הקבוצה משחקת באצטדיון לואיג'י פראריס שבג'נובה המכיל 36,536 מקומות, שהיא חולקת עם יריבתה העירונית סמפדוריה. המשחקים בין הקבוצות הם הדרבי של גנואה המכונה גם "דרבי המגדלור".
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמת מועדון הכדורגל
[עריכת קוד מקור | עריכה]המועדון הוקם ב-7 בספטמבר 1893 כ"מועדון גנואה לקריקט ואתלטיקה", כאשר בשנים הראשונות התחרה המועדון בקריקט ואתלטיקה וכדורגל היה רק מחלקה משנית. הקבוצה במקור הוקמה על מנת לייצג את אנגליה מעבר לים, ולכן החולצות שלבשו שחקני קבוצות הספורט של המועדון היו לבנות, כמו החולצות של נבחרת אנגליה, כאשר בסמל הקבוצה מהקמתה ועד היום מופיע דגל אנגליה. בתחילה, איטלקים לא הורשו להצטרף למועדון כלל, מכי וון שהמועדון היה מיועד לבריטים בלבד. המועדון קיים את הפעילויות שלו בצפון-מערב העיר ג'נובה, באזור הקמפאסו, באתר שנקרא "Piazza d'Armi". אנשי המפתח שניהלו את המועדון בתחילת דרכו היו: צ'ארלס דה גרייב סלס, ס. בלייק, ג. גרין, ו. ריילי, דניאל ג. פווקוס, סאנדיס, א. דה תיירי, ג'ונתן סאמרהיל האב, ג'ונתן סאמרהיל הבן וסיר צ'ארלס אלפרד פייטון.
ב-10 באפריל 1897 מחלקת הכדורגל של המועדון, שהייתה כבר קיימת מ-1893, הפכה להיות הדומיננטית והעיקרית שלו, הודות לג'יימס ריצ'רדסון ספנסלי. זהו היה אחד המועדונים היחידים לכדורגל באיטליה, כאשר באותה תקופה היו קיימות רק עוד 4 מועדוני כדורגל באיטליה, כולן בטורינו. בשלב מסוים, איטלקים הורשו להצטרף למועדון, שעבר לקיים את פעילותו במתקן הספורט בעיר שנקראה "Ponte Carrega". המשחק הראשון של המועדון היה משחק ידידות בבית נגד קבוצה מעורבת של המועדונים "Internazionale Torino" ו"FBC Torinese" (הקבוצות ההיסטוריות מהם קמה קבוצת הכדורגל טורינו), והסתיים בהפסד גנואה 1–0. זמן מה לאחר מכן קיימה הקבוצה משחק ידידות בחוץ נגד "Alessandria" (כיום בליגה סרייה ג') וגנואה ניצחה 2–0. התקיימו משחקי ידידות נוספים נגד ימאים בריטיים מפעם לפעם.
תחילת התחרות ושנות הזוהר של גנואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנה לאחר מכן, ב-1898, קמה התאחדות הכדורגל האיטלקית שהקימה גם את הליגה האיטלקית הבכירה, וכעבור עונה אחת בלבד מהקמת קבוצת הכדורגל באופן רשמי, בעונת 1898, הפכה גנואה לקבוצה הראשונה אי פעם שזוכה באליפות איטליה. הקבוצה זכתה באליפות זאת במגרש ה"Velodrome Humbert I" בטורינו. בעונה לאחר מכן שינתה גנואה את שמה ל"מועדון הקריקט והכדורגל של גנואה" (ללא האתלטיקה), ושינתה את צבע חולצות השחקנים לפסים אנכיים של לבן וכחול שנודעים באיטליה בשם "biancoblu". הקבוצה המחודשת המשיכה לשלוט בליגה האיטלקית וזכתה בעוד 2 אליפויות רצופות, בעונות 1899 (שהייתה למעשה טורניר נוק-אאוט בין 5 קבוצות) ו-1900. בשנת 1901 שינתה הקבוצה את צבע חולצות השחקנים פעם נוספת לכחול נייבי ואדום, למדי החצי-חצי שנודעים באיטליה בשם "rossoblu", צבעים שמשתמשים בהם עד היום קבוצות אחרות באיטליה כמו בולוניה, קליארי ועוד קבוצות מליגות קטנות. הקבוצה איבדה את תואר האליפות לראשונה רק בעונת 1901 למילאן (בזמנו "מועדון הכדורגל לקריקט וכדורגל מילאן") שזכתה לראשונה, אך השיבה את התואר ב-1902, ואף זכתה בעונות 1903 ו-1904, ובכך השלימה 6 אליפויות ב-7 העונות הראשונות בכדורגל האיטלקי, כאשר יובנטוס מסתמנת כיריבה הגדולה שלה בעונות הללו, שסיימה סגנית ולא הייתה רחוקה מזכייה בתואר האליפות. גנואה הייתה גם הקבוצה הראשונה בכדורגל האיטלקי ששיחקה משחקים בינלאומיים, כאשר ביקרה בצרפת ב-27 באפריל 1903, שיחקה נגד ניס וניצחה 3–0. בשנים לאחר תקופת האליפויות דעכה גנואה לאיטה.
בשנת 1908 החליטה ההתאחדות האיטלקית לאסור על רכישת שחקנים זרים בליגת האיטלקית. גנואה, שרוב שחקניה הבולטים היו אנגלים, נפגעה קשות וניסתה להביע מחאה על גזירה זו ביחד עם מילאן, טורינו ופירנצה, שאף פרשו מהתחרויות של ההתאחדות בעונה העוקבת. בעונה לאחר מכן הפכה ההתאחדות את החלטתה ואפשרה לקבוצות לקבל שחקנים זרים לשורותיהם, וגנואה התחזקה ובנתה את הסגל מחדש. כמו כן, בשנים אלו עברה גנואה לשחק באצטדיון הנוכחי שלה - אצטדיון לואיג'י פראריס, שנקרא גם "אצטדיון מראסי", שהכיל בזמנו 25,000 מקומות ונחשב לחדיש, בדומה לאצטדיונים בכדורגל האנגלי בתקופה הזאת.
עם הקמתה של נבחרת איטליה בכדורגל ב-1910, הייתה גנואה למקור גאווה לעיר ששלחה שחקנים רבים לנבחרת כמו אדוארדו מריאני, אנריקו סרדי ורנצו דה וצ'י, שהיה קפטן הנבחרת תקופה מסוימת. האנגלי ויליאם גרבוט מונה למאמן הקבוצה, שהיה מוכר ברחבי איטליה בהיותו כריזמטי ובמנהג שלו לעשן טבק במקטרת, וכונה על ידי השחקנים "מיסטר" (כינוי כללי למאמן באיטלקית), בניסיון להפיח בה חיים מחדש. גנואה זכתה באליפות איטליה בעונת 1914/1915, אם כי התואר הוענק לה רשמית רק בשנת 1919, עם סיום מלה"ע ה-1, בגלל חוסר האפשרות לסיים את הליגה עד הסוף בגלל המלחמה. במהלך המלחמה נהרגו שחקני הקבוצה לואיג'י פרארי (על שמו נקרא אצטדיון הקבוצה), אדולפו ג'נצו, קרלו מראסי, אלברטו סוסונה וקלאודיו קסנובה בעת שירותם הצבאי בצבא איטליה. בנוסף, נהרג אחד ממייסדי המועדון, ג'יימס ריצ'רדסון ספנזלי, בגרמניה מה שהיווה מכה קשה למועדון. זמן מה לאחר המלחמה הקבוצה התאוששה, וזכתה בשתי אליפויות בעונות 1922/1923 ו-1923/1924, שהייתה האליפות הראשונה בה הוצג סמל ה"סקודטו" (scudetto), שמשמעותו הייתה שהקבוצה שזכתה בו, זכתה גם בזכות לענוד את "מגן הסקודטו" לאורך העונה הבאה בשילוב עם דגל איטליה. בשנים אלו כיכבו בסגל הקבוצה: ג'ובאני דה פרה, לואיג'י בורלנדו ורנצ'ו דה וצ'י. ב-1928 שינתה גנואה את שמה ל"מועדון הכדורגל גנואה 1893" (Genova 1893 Circolo del Calcio) באופן זמני בגלל המשטר הפשיסטי באיטליה, שרצה למחוק את הקשר לקריקט ולאנגליה מהמועדון, שזוהה כאנגלי. ביתר העשור הקבוצה סיימה כסגנית עוד 4 פעמים, והייתה פקטור משמעותי בצמרת, כאשר העונה האחרונה בה היוותה פקטור בצמרת הייתה 1929/1930, בה סיימה סגנית אלופה.
בעונת 1933/1934 נשר המועדון לסרייה ב' בפעם הראשונה בתולדותיו, אך כעבור עונת גלות אחת חזר לליגה הבכירה. הזכייה הראשונה והיחידה של גנואה בגביע האיטלקי הייתה בעונת 1936/1937, בה גברה על רומא 1–0 בגמר בזכות שערו של מריו טורטי. בעונת 1939/1940 הגיעה הקבוצה לגמר ה"קופה איטליה" פעם נוספת אבל הפסידה 1–0 לפיורנטינה.
אחרי מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1945, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ונפילת המשטר הפשיסטי באיטליה, שינה המועדון את שמו ל"מועדון הקריקט והכדורגל גנואה", שמו הקודם לפני השינוי שנכפה עליו ב-1928. המועדון, שלפני מלחמת העולם השנייה היה אחד מהטובים בעולם, לא הצליח להתאושש מהמלחמה, כמו שאר המועדונים הגדולים באיטליה, ובעקבות זה נחלש מאוד ודעך לאיטו.
עם תחילת שנות ה-50 החל המועדון להדרדר ולנשור לסריה ב' לפרקים. ב-1962 ו-1964 זכה המועדון ב"גביע האלפים" (Coppa delle Alpi), גביע ידידות שנערך בין מספר קבוצות בולטות בליגות באיטליה, שווייץ, צרפת וגרמניה, בשנות ה-60 עד שנות ה-80. אולם, הקבוצה המשיכה להתנדנד בין סרייה א' לסרייה ב' ולא הצליחה להתייצב. ב-1970 מצבה אף התדרדר יותר והיא הגיעה עד לסרייה סי. המועדון נקלע למערבולת והחליף בעלים מספר פעמים בשנים אלו ולא הצליח להתרומם. בשנים 1971–1973 התאוששה הקבוצה עד שב 1973/1974 עלתה חזרה לסרייה א', אך לאחר עונה חזרה שוב לסרייה ב' והמשיכה להתנדנד בהמשך העשור. בשנות ה-80 המשיכה הקבוצה להתנדנד הלוך ושוב בין הליגה הראשונה והשנייה. 1990/1991 הייתה אחת העונות הטובות של הקבוצה שסיימה אומנם רק במקום הרביעי בליגה, אבל לא הפסידה בביתה כל העונה, וניצחה בכל המפגשים הגדולים את יובנטוס, אינטר, מילאן, רומא, לאציו, פיורנטינה, נאפולי ואף ניצחה את היריבה הגדולה סמפדוריה, שזכתה באליפות בעונה זו. על כן שיחקה הקבוצה בגביע אופ"א בעונה הבאה, ואף הצליחה לטפס עד לחצי גמר הגביע לפני שאייאקס הדיחה אותה מהטורניר, כשבדרך היא מדיחה את ליברפול אחרי ניצחון באצטדיון אנפילד. לרוע מזלה של גנואה תקופה טובה זו לא המשיכה והיא התנדנדה בין הליגות באיטליה גם בהמשך העשור. הנשיא, ספינלי מכר את גנואה ב-1997, ואף החמיר את חוסר יציבות הקבוצה, שהחליפה 3 בעלים ו-4 יושבי ראש בין השנים 1997–2003 בזמן שהקבוצה מדשדשת.
שנות ה-2000 ועד היום
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד אמצע שנות ה-2000, המועדון היה באי יציבות מתמדת, שהתבטאה בעליית וירידת ליגות ללא הפסקה. ב-2003 רכש את המועדון אנריקו פרציוזי, כשהמועדון היה על סף ירידה לסרייה סי, אבל ניצל על ידי החלטת ההתאחדות האיטלקית להרחיב את הסרייה ב' ל-24 קבוצות.
בעונת 2004/2005 סיימה גנואה במקום הראשון בסריה ב', שהקנה לה כרטיס חזרה לליגה הבכירה לאחר ניצחון 3–2 על ונציה, אך התאחדות הכדורגל האיטלקית גילתה שגנואה קנתה מוונציה את המשחק, והענישה אותה בשלילת הכרטיס לליגה הבכירה והורדה לליגה השלישית, הסריה סי. בעונת 2005/2006 סיימה הקבוצה במקום השני בסריה סי ועלתה לסרייה ב', וכעבור עונה אחת בלבד בסריה ב' סיימה הקבוצה במקום השלישי, שהחזיר אותה לליגה הבכירה אחרי 12 שנים של היעדרות.
בעונה הראשונה שלה אחרי החזרה לליגה הבכירה באיטליה, סיימה גנואה במקום העשירי. בסיום העונה גנואה ביצעה מסע רכש מכובד, כשמטרתה לעונת 2008/2009 הייתה לסיים במקום המוביל לאירופה. גנואה עמדה במשימתה, כשניצחה קבוצות כמו יובנטוס, רומא ומילאן ואף ניצחה בשני הדרבים מול סמפדוריה. החלוץ הארגנטיני, דייגו מיליטו, סיים במקום השני בטבלת מלכי השערים. בסיום אותה עונה מיליטו והקשר טיאגו מוטה נמכרו לאינטר מילאנו, אך הרנן קרספו הגיע לקבוצה בהעברה חופשית. בעונת 2009/2010 גנואה סיימה במקום התשיעי והמאכזב ובנוסף, הם הודחו בשלב מוקדם מהגביע האיטלקי. העונה המאכזבת הובילה את גנואה לרכוש מספר שחקנים, ביניהם מיגל ולוסו וראפיניה. אחרי פתיחת עונה מאכזבת פוטר ג'אן פיירו גספריני, אחרי ארבע שנים. מחליפו היה דוידה בלארדיני. בינואר 2011 גנואה צירפה לשורותיה את המגן השמאלי, לוקה אנטונלי, הקשר הסלובקי, יוראי קוצקה והחלוץ אלברטו פאלוסקי.
בקיץ 2018 הצטרפו לשורותיה מספר רב של שחקנים כדוגמת אנדריי ראדו, פדריקו ואלייטי, קוראי גונתר, רומולו סוסה אורסטס, לורנצו קאלגרי, סנדרו ראניירי, קשישטוף פיאטק, כריסטיאן קואמה ודומניקו קרישיטו שחזר לקבוצה לאחר 7 שנים ברוסיה.
בסיום עונת 2021/2022 נשרה הקבוצה לסרייה ב' לאחר 12 שנים רצופות בסרייה א', אך היא חזרה לליגה הראשונה כעבור שנה.
אוהדים ויריבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוהדי גנואה מרוכזים בעיקר בצפון-מערב איטליה, בליגוריה. כמו כן, לקבוצה אוהדים רבים במחוזות פיימונטה וואל ד'אוסטה. עצם היותה של גנואה עיר נמל מוכרת ברחבי העולם וימאים רבים פוקדים את הנמל שבה, ישנן קהילות רבות מחוץ לאיטליה שרואות את עצמן כאוהדי גנואה, ולמועדון יש בסיסי אוהדים בבואנוס איירס, אמסטרדם, טוקיו, טורונטו, ניו יורק, סן פרנסיסקו, ברצלונה, איסלנד ועוד ערים רבות.
היריבות הגדולה והמסורתית של גנואה היא מול היריבה העירונית סמפדוריה, שבסיסה גם הוא בעיר ג'נובה, והמשחקים ביניהם הן הדרבי של גנואה שמכונה "דרבי הפנסים" (באיטלקית: "Derby della Lanterna"). מקור הכינוי הוא המגדלור של גנואה, שמעבר להיותו מגדלור פעיל, הוא סמל של העיר גנואה, שכאמור היא עיר נמל היסטורית מפורסמת.
לאוהדי גנואה יש יריבות ושנאה כלפי מילאן, מה שיצר אירועים בעבר של קטטות בין קבוצות אוהדיהן, ובעיקר מאז האירוע המפורסם ב-1995, בו נדקר למוות האוהד הגנואי וינצ'נזו ספניולו על ידי אוהד מילאנזי סימון ברבאליה. בהמשך לכך, לאוהדי גנואה חברות רבת שנים עם אוהדי קבוצת נאפולי (החל מ-1982). במחזור האחרון של עונת 2006/2007 בסרייה ב' גנואה ונאפולי סיימו בתיקו 0–0 שעזר לשניהן לעלות לסרייה א', ואוהדי גנואה פרשו שלט ובו כתוב: "Benvenuto fratello napoletano" (שמשמעותו: "ברוכים הבאים, אחינו הנפוליטנים"), ושתי קבוצות האוהדים חגגו את עלייתם הצפויה לליגה העליונה במשחק זה.
סגל שחקנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נכון ל-1 בספטמבר 2024
|
|
תארים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סרייה א':
- הגביע האיטלקי:
- זכייה (1): 1936/1937
- סגנות (1): 1939/1940
- סרייה ב':
- אליפויות (6): 1934/1935, 1952/1953, 1961/1962, 1972/1973, 1975/1976, 1988/1999
- סגנות (1): 1980/1981
- סרייה סי:
- אליפות (1): 1970/1971
- סגנות (1): 2005/2006
שחקנים מפורסמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הופעות באירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הליגה האירופית:
- שלב הבתים (1): 2009/2010
- גביע אופ"א:
- חצי גמר (1): 1991/1992
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של גנואה
גנואה, ברשת החברתית פייסבוק
גנואה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
גנואה, ביישום טלגרם
גנואה, ברשת החברתית אינסטגרם
גנואה, ברשת החברתית טיקטוק
גנואה, ברשת החברתית LinkedIn
גנואה, סרטונים בערוץ היוטיוב- פרופיל, באתר אופ"א
- פרופיל, באתר Transfermarkt
- פרופיל, באתר Soccerway
- פרופיל, באתר WorldFootball.net
- פרופיל, באתר FootballDatabase.eu
.svg){kind=icon}
 ליגת העל האיטלקית, עונת 2024/2025 | |
|---|---|
|