גפת

גֶּפֶת זיתים היא שארית החומר הנוצר מתהליך הפקת שמן הזית, ולכן נחשבת לפסולת. בתהליך יצירת הגפת נכתשים ונטחנים הזיתים לעיסה אשר ממנה מופרד השמן, לפיכך הגפת מורכבת מזיתים כתושים, שברי גלעיני הזית, מעט מים ושאריות שמן^[1]. ניצולת הפקת שמן הזית עומדת על כ-20%, דהיינו, הגפת מהווה כ-80% מהחומר המושקע בתהליך הפקת שמן הזית^[2]. בישראל נוצרים כ-88,100 טון גפת בשנה, שמקורם ב-301,000 דונם מטעי זיתים^[3].

תהליך הפקת הגפת מהזית כולל 2 שלבים:^[1]

1. כתישה: לאחר רחיצת הזיתים והפרדת העלים והענפים, מרסקים את הזיתים באבני ריחיים כבדות. רסק הזיתים מועבר למשטחי מתכת מחוררים לקראת שלב הסחיטה.
2. כבישה: רסק הזיתים מועבר למשטחי מתכת מחוררים הנערמים אחד על גבי השני, ונלחצים באמצעות צנטריפוגה וזאת על מנת להפריד את הגפת - הרכיבים המוצקים, מן המוהל - השמן והמים.

הגפת מורכבת מחומרים רבים: מחומצה פנולית, מחומצה כימנית, מחומצה ספרית, מחומצה פרולית, מחומצה ונילית, מאולרופין, מליגסטורסיד, מטירוזול, מלוטאולין ומאוקסידנטים כימיים וביולוגיים^[4].

לגפת היו שלושה שימושים^[5]:

הגפת שימשה לדישון קרקע. לצורך כך, הגפת עורבבה עם חומרים מזינים, ולעיתים ערבבו אותה עם אדמה אדומה וזבל בהמות. כדי לא לקבל תוצאות לוואי לא רצויות, הקפידו על הוראות מדויקות של כמות התערובות שמותר לפזר, על אופן הפיזור ועל המועד בשנה שבו הוא מתבצע. המדינאי והסופר הרומאי פוראקיוס קאטו קונסוריוס הזקן (149-234 לפנה"ס) כתב: "אם האדמה ענייה, אל תזרע גידול היוצר פקעות או בצלים. זרע תלתן וסביב שורשי העצים פזר זבל או קש או גפת או שלושתם יחד, כדי לחזק אותם".

מהפסולת האורגנית המוצקה שנשארה לאחר סחיטת הזיתים, נהגו להכין "כדורים", ואחר כך יבשו אותם בשמש והפכו אותם לחומר בערה ששימש לאפייה בטאבון ולהסקה.

תעשיית הסבון הייתה אחת מן התעשיות החשובות ביותר בערי הארץ בימי הביניים ולאחריהן. בדרך כלל הייתה זו תעשיית לוואי לייצור שמן הזית, שהופק בבתי הבד השונים ברחבי הארץ. תעשייה זו ניצלה את שארית השמן שנותרה בגפת (בין 2% ל 7%), וזו שימשה גם כחומר בעירה לחימום הדודים בתהליך ייצור הסבון. מתעשייה זו נהנו בעלי בתי הבד ומפיקי הסבון גם יחד.

הספרות המקצועית בתחום תעשיית שמן הזית מכילה הצעות מגוונות של שימוש בגפת, החל מניצולו כחומר לדישון ועד לשימוש בו כמזון לבעלי חיים, אך אף הצעה לא זכתה ליישום רחב וכולל, בעיקר לאור העובדה שהגפת מכילה חומרים היכולים להזיק לתהליך העיכול של בעלי החיים^[2]. השימוש העיקרי בגפת כיום הוא כחומר דלק להפקת אנרגיה. הגפת עוברת תהליך של ערבול ועיבוד מחדש, דחיסה לגלילים ולאחר מכן ייבוש. בתום התהליך מתקבלים גלילים, המשמשים להסקה בתנורי עץ, באח ובמתקני חימום לגינה. היתרונות בשימוש במוצרים הללו הם רבים, החל מצמצום משמעותי בכריתת עצים להסקה (היות שגלילי הגפת מספקים כמות אנרגיה גבוהה לעומת עצים) וכלה במניעת פגיעה במי תהום, קרקעות ונחלים, שעלולה להתרחש בעקבות עבודות הכריתה ובנוסף גרימת נזק לאורגניזמים החיים באזורי הכריתה. בנוסף משמשת הגפת להפקת שמן באיכות ירודה לתעשיית סבון^[6].

• שוורצפרב- שחר, ש.ס., 1992. אפיון פוליפנוליים וגלקוזידיים מגפת זית- תכונות ופעילות ביולוגית. דו"ח עבודת גמר לתואר מוסמך בהנדסת מזון וביוטכנולוגיה. טכניון. עמ' 4-5.
• מנהלת ההשקעות בחקלאות, ניהול תוצרי הלוואי בחקלאות ישראל והגדלת כושר הטיפול במשאביהם, נובמבר 2013.
• S.Dermeche, M.Nadour, C. Larroche, F. Moulti-Mati, P. Michaud, Olive mill wastes: Biochemical characterizations and valorization strategies, Process Biochemistry, 2013: 1532-1552
• עקיבא לונדון, שימוש העקר, "אלון הנוטע", vol.67 ,אוגוסט 2013