גשר שער הזהב

גשר שער הזהב
The Golden Gate Bridge
	מבט מהפרסידיו של סן פרנסיסקו לכיוון צפון-מערב אל עבר חופו של מחוז מרשל
מידע כללי
סוג	גשר תלוי, גשר, גשר אגרה, גשר פלדה, אטרקציה תיירותית
שימוש	כלי רכב
על שם	שער הזהב
מיקום	מפרץ סן פרנסיסקו
מדינה	ארצות הברית
בעלים	Golden Gate Bridge, Highway and Transportation District
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	5 בינואר 1933 – 19 באפריל 1937 (4 שנים)
תאריך פתיחה רשמי	28 במאי 1937
שיטת בנייה	גשר תלוי
חומרי בנייה	פלדה
עלות	27 מיליון דולר (שווה ערך לכ-533 מיליון דולר של שנת 2010)
אדריכל	ג'וזף שטראוס
מידות
אורך	2,737 מטר
רוחב	90 רגל
גובה	230 מטר
מידע טכני
מפתחים	3
מִפְתָּח מרבי	1,280 מ'
מסלולים	2
נתיבים	3 בכל כיוון
מידע נוסף	בעת הקמתו הגשר שבר מספר שיאים, ביניהם הגשר בעל המפתחים הרחבים ביותר והגשר בעל המגדלים התומכים הגבוהים ביותר
קואורדינטות	37°49′11″N 122°28′43″W / 37.819722222222°N 122.47861111111°W
	www.goldengate.org/bridge/
	(למפת סן פרנסיסקו רגילה) גשר שער הזהב

המונח "גשר הזהב" מפנה לכאן. לערך העוסק בגשר אחר, ראו גשר הזהב (וייטנאם).

גשר שער הזהב (באנגלית: The Golden Gate Bridge) הוא גשר תלוי המחבר בין שני קצותיו של מצר שער הזהב, שהוא נתיב הכניסה למפרץ סן פרנסיסקו מהאוקיינוס השקט. הגשר מחבר בין שתי לשונות היבשה הסוגרות את המפרץ: בין העיר סן פרנסיסקו לבין מחוז מרין (בסמוך לעיר סוסליטו). אורכו של הגשר הוא 2,737 מטר, המרחק בין שני מגדליו הוא 1,280 מטר וגובהם 230 מטר מעל גובה פני הים.

רקע

עיצוב הגשר ושמו הוא פרי יצירתו של מהנדס אמריקאי-יהודי בשם ג'וזף שטראוס, שאחראי על יותר מ-400 גשרים מתרוממים, אף על פי שהללו היו קטנים במידה ניכרת מפרויקט זה. בין אנשי המפתח האחרים בפרויקט היו גם האדריכל אירווין מורו, האחראי על הסגנון (אר דקו) ועל צבעו של הגשר, המהנדס צ'ארלס אלטון אליס ושרטט הגשר הלטבי-אמריקאי-יהודי לאון מויסף, ששיתפו פעולה בחישובים המתמטיים המורכבים. שטראוס גייס בצפון קליפורניה תמיכה ברעיונו במשך יותר מעשור. תכנונו המקורי של שטראוס לא היה מושך את העין, היות שכלל עמודי תמיכה רבים וגדולים מכל צד, מחוברים למתלה מרכזי.

בניית הגשר החלה ב-5 בינואר 1933, תחת חסות של WPA‏ (Works Projects Administration), תוכנית של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ליצירת מקומות עבודה ציבוריים באמצעות כספי השלטון המרכזי, ולהקלת השפעתו של השפל הכלכלי הגדול. לפני שהתחילו בעבודה הניח שטראוס, בוגר אוניברסיטת סינסינטי, לבנה שנלקחה מאולם ה"מקמיקן" שנהרס. במהלך תכנון והקמת הגשר החליט שטראוס להימנע מהריסתו של מבצר פורט פוינט שנבנה במאה ה-19 בגדה הדרומית של המיצר ולכן בנה קונסטרוקציית מתכת מעל המבצר. הקמת הגשר הושלמה באפריל 1937, והוא נפתח להולכי רגל ב-27 במאי באותה שנה. למחרת אישר הנשיא את פתיחת הגשר לרכב. עלותה הכוללת של בניית הגשר הייתה 27 מיליון דולר (שווה ערך לכ-533 מיליון דולר של שנת 2010^[1]). היבט מיוחד של הבנייה הייתה רשת ביטחון שנתלתה מתחת לגשר והפחיתה באופן משמעותי את מספר ההרוגים במהלך הבנייה, שהיה נמוך בהשוואה למספר ההרוגים בפרויקטי בנייה מסדר גודל דומה בתחילת המאה ה-20: הרוג אחד על כל מיליון דולר שמושקע בבנייה. כ-11 עובדים נהרגו בזמן הבנייה וכ-19 נוספים ניצלו הודות לרשת הביטחון. רוב מקרי המוות אירעו לקראת סיום הבנייה, כשרשת הביטחון עצמה כשלה בעקבות נפילת פיגום.

עד 1964 היה המיפתח שבין המגדלים הארוך ביותר מבין הגשרים התלויים, אך אז נחנך גשר וראזאנו נארוז, המקשר בין נמל ניו יורק בברוקלין לבין סטטן איילנד ולו מיפתח ארוך יותר. לגשר שער הזהב היו גם המגדלים התומכים הגבוהים ביותר בזמן בנייתו. ב-1957, עלה אורכו של גשר מקינק במישיגן על אורכו של גשר שער הזהב בין המעגנים והפך לגשר הארוך ביותר בעולם באורכו הכולל. הגשר הארוך ביותר בקטע שבין מגדלים הוא, נכון ל-2007, גשר אקשי-קייקיו הממוקם ביפן.

נפח התעבורה היומי הממוצע על הגשר הוא 100,000 כלי רכב. על מנת לצאת מסן פרנסיסקו צפונה לכיוון מחוז מרין יש לנסוע על גשר שער הזהב. הגשר מתחבר אל הכביש המהיר של ארצות הברית 101 ואל דרך המדינה קליפורניה 1. לגשר יש שישה נתיבים למעבר רכב ומעבר להולכי רגל ולרוכבי אופניים משני צידי הגשר. הסימונים בין הנתיבים המרכזיים ניתנים להזזה על מנת לשנות את כיווני הנסיעה בנתיבים המרכזיים בהתאם לתנועה. בבקרי ימי חול נעה רוב התנועה דרומה לתוך העיר, ולכן הנסיעה בארבעה מתוך ששת הנתיבים שעל הגשר היא לכיוון דרום. במהופך, בערבי ימי חול מופנים ארבעה נתיבים לכיוון צפון. למרות דיונים רבים לגבי אמצעי ההפרדה הזה, לא נמצא עדיין פתרון שישביע את רצון השלטונות. בסופי שבוע הנתיב המזרחי להולכי רגל משרת הולכי רגל בלבד, והנתיב המערבי פתוח לרוכבי אופניים בלבד. בימי השבוע חולקים הולכי הרגל ורוכבי האופניים את הנתיב המזרחי בחלק משעות היום. שני המעברים סגורים בשעות הלילה, בהן יכול רק רכב ממונע לעבור על הגשר.

שמו של מצר "שער הזהב", אשר על שמו קרוי הגשר, ניתן לו בשנת 1846 על ידי חוקר הארצות ג'ון פרימונט. החוקר בחר בשם זה עבור המצר משום שחזה את הדמיון שיתקיים בין השפע שזרם לקרן הזהב מהמזרח הקרוב בעבר, לבין השפע שיזרום למצר מהמזרח הרחוק בעתיד.^[2]

ב-1 בספטמבר 2002 עלה המס לרכב הנוסע דרומה מ-$3 ל-$5. הנסיעה צפונה נותרה חינם.

גשר שער הזהב לכיוון פורט פוינט מקצה סן פרנסיסקו (מימין). האי אנג'ל נמצא מאחורי הקשת, ומשמאל לו נראית העיירה טיבורון במחוז מרין המכסה את גבעות איסט ביי.

אסתטיקה

צבע הגשר הוא כתום-שני המכונה גם כתום בינלאומי. הצבע נבחר על ידי האדריכל אירווינג מורו בגלל השתלבותו הטובה בסביבה הטבעית וכיוון שהוא מגביר את נראות הגשר בזמן ערפל.

הגשר נחשב בעיני רבים לאחד הגשרים היפים ביותר הן מבחינת עיצוב המבנה והן מבחינה אסתטית. הגשר הוכרז אחד מפלאי העולם על ידי האגודה האמריקאית של מהנדסים אזרחיים.^[3]

התאבדויות

קפיצה מגשר היא דרך נפוצה להתאבד. בממוצע קופץ אדם מגשר שער הזהב מדי שבועיים, ובסך הכול התאבדו בקפיצה ממנו יותר מ-1,350 איש (הספירה הרשמית הסתיימה ב-1995, כשמספר המתאבדים הגיע ל-1,000). מספר המתאבדים מגשר זה הוא הגבוה מבין שאר המבנים היחידים בשאר העולם^[^{דרוש מקור]}. כמעט כל המתאבדים קפצו מהצד המזרחי של הגשר, כי רק צד זה פתוח להולכי רגל. מרחק הנפילה עד פני המים הוא 67 מטר, זמן הנפילה הוא 4 שניות והמהירות בזמן הפגיעה במים היא 120 קילומטר לשעה. נכון לשנת 2003 ניצלו מהקפיצה רק 26 בני אדם. רבים מהניצולים דיווחו שהתחרטו בזמן שהיו בין שמים לארץ, כל הניצולים פגעו במים תחילה ברגליהם ומרביתם סבלו מפגיעות פנימיות קשות ומעצמות שבורות. בשנת 2005 חשף אריק סטיל, במאי סרטי תעודה, את העובדה שרימה את ועדת הגשר כך שתאפשר לו להסריט את הגשר במשך חודשים ספורים, תוך כדי שהוא מתעד כ-20 התאבדויות.

מועצת המנהלים של הגשר התנגדה בעקביות לקריאות להצבת מחסום שימנע ממתאבדים לעבור מעל המעקה הנוכחי שגובהו 1.2 מטר. אולם, ב-11 במרץ 2005 התחילה ועדת הגשר בצעדים ראשונים לקראת אישור פרויקט בניית מחסום שעלותו כשני מיליון דולר.^[4] ב-10 באוקטובר 2008 החליטה מועצת המנהלים, לאחר בחינת חלופות שונות, כי המחסום שיבנה יהיה רשת תחת הגשר.^[5] במאי 2011 אושר תקציב ראשוני בסך חמישה מיליון דולר לתכנון הרשת.^[6] בינתיים, פוזרו לאורך מעבר הולכי הרגל תאי טלפון לשיחות ישירות לארגוני סיוע, עם שלטים המפצירים להתקשר, בכל אדם שחושב לקפוץ.