דאס יודישע טאגבלאט

דָאס יודִישֶע טָאגֶבּלַאט

סוג	עיתונות חרדית
תדירות	עיתון יומי
מייסד	הרב מנדל קמינר
בעלים	הוועד המרכזי של אגודת ישראל בפולין
עורך ראשי	דוד פלינקר
מנכ"ל	חיים קמינר
תאריכי הופעה	20 בספטמבר 1929 – 6 בספטמבר 1939 (10 שנים)
שפה	יידיש
מערכת	לשנו (Leszno) 40, ורשה
תפוצה	30,000
מדינה	פולין פולין

דָאס יודִישֶע טָאגֶבּלַאט היה יומון חרדי ביידיש שיצא לאור בעיר ורשה שבפולין, בין השנים ה'תרפ"ט–ה'תרצ"ט, (1929–1939). העיתון היה מיועד לציבור החרדי בפולין, התנהל באופן עצמאי ללא השתייכות מפלגתית^[1] והופץ ביותר מ–30,000 עותקים^[2][1]. נוסד על ידי העסקן האגודאי הרב מנדל קמינר בעידוד אחיינו רבי אברהם מרדכי אלתר^[3]. העורך הראשי היה דוד פלינקר^[4][5], כמנכ"ל שימש חיים קמינר בנו של המייסד^[6]. העיתון יצא לאור לראשונה ב־ט"ו באלול תרפ"ט (20 בספטמבר 1929)^[7] והפסיק להופיע ב־כ"ב באלול תרצ"ט (6 בספטמבר 1939), מיד לאחר פלישת הנאצים לפולין^[8].

טרם הופעתה של העיתונות החרדית, העיתונות היהודית בפולין נשלטה על ידי חילונים ומשכילים ולאוכלוסייה האורתודוקסית לא היה ביטאון לבטא את עמדותיה. חלק מהחרדים קראו בעיתונים אלו ועובדה זו הגבירה את תופעות החילון וההשכלה^[9]. כאשר החל רבי אברהם מרדכי אלתר להנהיג, הביע את דעתו על נחיצותו של עיתון יומי חרדי, ובתקופת הנהגתו פעל רבות לשם כך^[10][11], במשך השנים שלאחר מכן נעשו מספר ניסינות להוציא לאור עיתונים חרדים ויומונים בפולין, אולם הם לא החזיקו מעמד, ונסגרו בעיקר מחוסר תקציב^[12][13][14].

בחודש אלול ה'תרפ"ט (1929) נערכה הכנסייה הגדולה השנייה של אגודת ישראל, בה הוחלט כי יש להקים עיתון יומי חרדי בר קיימא והוקמה וועדה על מנת להוציא זאת לפועל^[3][1][15]. בהמשך לכך, הקים העסקן הרב מנדל קמינר את העיתון 'דאס יודישע טאגבלאט', בברכת אחיינו האמרי אמת שגם נתן הלוואה על סך כ־10,000 דולר^[2][16]. כדי להקל על הפן הכלכלי ולחסוך את הצורך בגיוס כספים, הקים קמינר את העיתון כקואופרטיב שכל עובדיו שותפים לרווחיו^[3], השיטה התבררה כיעילה, ועובדי העיתון שהיה להם בו אינטרס כלכלי התמסרו עבורו, עד שהגיע לרמה של העיתונים המקובלים והנפוצים בפולין^[4], והיה בעל השפעה משמעותית על הציבור החרדי בגולה^[2]. בניגוד ליומונים החרדים הקודמים שקראו לציבור לרכוש את העיתונים כדי לתמוך בהם שישרדו כלכלית, דאס יודישע טאגבלאט לא נזקק לכך הודות למודל השיתופי שלו, וציבור הקוראים גויס על ידי השקעה באיכות ואינפורמטיביות התוכן^[3] והיו לו מאות אלפי קוראים^[5].

דאס יודישע טאגבלאט תמך באינטרסים של תנועת אגודת ישראל והאוכלוסייה הדתית, אך לאורך כל שנות פעילותו היה עיתון עצמאי בלתי תלוי וללא השתייכות מפלגתית^[3][17]. אמנם הוועד המרכזי של אגודת ישראל בפולין היה הבעלים הפורמלי של העיתון, אולם לעיתים די קרובות העיתון פשוט הכתיב את עמדת המפלגה על ידי גיבוש הקו האגודאי כביכול, מראש ובאופן פומבי, ומנהיגי אגודת ישראל הסתגלו למדיניות שנקבעה על ידי עורכי העיתון על אף חילוקי הדעות שהתגלעו ביניהם^[17][2]. למרות שהיה העיתון מיועד לאוכלוסייה החרדית, הוא התנהל כעיתון א־מפלגתי ובנושאים יהודיים כללים ייצג את עמדת כלל הציבור היהודי, הגם שלעיתים הדבר גרר ביקורת מטעם החרדים. זה בא לידי ביטוי בפרט בסמוך למלחמת העולם השנייה כאשר העיתון יישר קו עם העיתונים היהודיים והוראות אגודת העיתונאים היהודים בורשה, והתייצב לתמוך בחרם נגד גרמניה הנאצית^[18].

מלבד חדשות ואקטואליה, דיווחים פוליטיים מפולין ומהעולם, הופיעו בעיתון גם מאמרים תורניים, רומנים בהמשכים, סקירות וביקורת ספרות, מדור תעשייה ומסחר, הומור, סקירות היסטוריות של יהדות ספרד ושרידיה^[2].

העיתון הקפיד להתאים את התוכן לציבור החרדי ונעדר ממנו כל מה שנחשב פוגעני, פרובקטיבי או בלתי־מוסרי מנקודת מבט חרדית. בהתאם להשקפה זו, צונזרו מדפי העיתון פורנוגרפיה, עבירות שחיתות, פשעים חמורים, רציחות והתאבדויות. למרות שהדבר היה כרוך בהליכה נגד הזרם של העיתונים היהודיים המבוססים^[17]. היות שבאותה עת טרם התגבשו כללים ברורים בנושא ומדיניות זו הייתה ייחודית, עבודת הצנזורה הייתה קשה ומאתגרת ומדי פעם השתרבבו ידיעות או ביטויים שספגו ביקורת, כתוצאה מכך מונה הרב שמשון שטוקהמר לאחראי צנזורה^[19]. גם האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר שעודד את הקמת העיתון עקב אחרי תכניו ושלח לעורכים את הערותיו^[20][21].

במסגרת המאבק בהתבוללות והשכלה, העיתון הדגיש את החשיבות של הקפדה על שימוש בשפת היידיש ונלחם בשפות הזרות^[22]. כמו כן היה מרבה להתפלמס עם העיתונים החילוניים^[23][21].

העיתון נתן במה חשובה לכל הקשור לארץ ישראל והנעשה בה, וקרא לחרדים לעלות לארץ ולבנות אותה. העיתון אף הוציא גיליונות מיוחדים לענייני ארץ ישראל שזכו לתפוצה רחבה גם בקרב החרדים שמחוץ לפולין, ברומניה, הונגריה ועוד^[24]. בנימין מינץ – שעלה לארץ כבר ב־1925 והכיר אותה היטב – היה סופר העיתון בארץ ישראל, ופרסם בו מאמרים חיוביים רבים על היישוב החדש, מאמריו היו פופולריים מאוד, והייתה להם השפעה חיובית על היחס של החוגים החרדיים בפולין כלפי ארץ ישראל^[24][25]. לעיתון הייתה תרומה ליוזמתם של פועלי אגודת ישראל להקמת מרכזי־הכשרה־לעולים בפולין ורומניה, ולבניית קיבוצים ומושבים בארץ^[24].

בשנת 1937 לאחר שפורסמה תוכנית החלוקה של ועדת פיל, התכנסה במרינבאד הכנסייה הגדולה השלישית לדון בנושא שהיה שנוי במחלוקת עזה, מטעם העיתון נשלחו למרינבאד צוות עיתונאים שסיקרו את המתחולל בכינוס בזמן אמת, בראש הצוות עמדו בנימין מינץ ומשה בלוי שהפעילו בכינוס שתלדנות רבה על מנת שאגודת ישראל תסכים לקבל את תוכנית החלוקה^[26].

• אברהם מרדכי סגל ואהרן סורסקי, פרק 21, ראש גולת אריאל, כרך שני, ה'תש"ן
• רות ליכטנשטיין, עיתונות חרדית, מנהיג בסער התקופה, כרך ב, ניו יורק, ה'תשפ"ג, עמ' 1110–1133

• שמואל רוטשטיין, העיתונות האורתודוקסית בפולין, עיתונות יהודית שהייתה, תל–אביב, תשל"ג, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
• משה פראגר, זכרונות פון "דאס אידישע טאגבלאט", אידישע ווארט 304.1, ניו יורק, אייר–סיון תשנ"ב, עמ' 67–73, באתר היברובוקס