תורה שבעל-פה

תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה (בראשי תיבות: תוֹשב"ע או תושבע"פ) היא מכלול הפירושים וההלכות שאינם כתובים בתורה שבכתב, שעברו במסורת או חודשו על ידי חכמים. מונח זה הוא המשכו של המונח הפרושי מתקופת בית שני, מסורת האבות, שעמד במוקד המחלוקת בינם לבין הצדוקים^[1]. החל מתקופת הגאונים, עם היווסדה של תנועת הקראים במהלך המאה ה-8 לספירה, התורה שבעל־פה עמדה במוקד המחלוקת בין היהדות הרבנית לקראית.

על פי המסורת היהודית האורתודוקסית, משה קיבל את התורה שבכתב בהר סיני, יחד עם פירוש והרחבה על מצוותיה בעל־פה^[2], ומאז נמסרה ממנו, מרב לתלמיד, דור אחר דור^[3]. במקור, התורה שבעל־פה הופצה בעל־פה ממש, וסוכמה בכתב רק לצרכים אישיים. בימי חז"ל עברה התורה שבעל־פה תהליך קאנוניזציה, והחל מתקופתו של רבי יהודה הנשיא היא הועלתה על הכתב לבל תישכח^[4]. מאז כתיבת המשנה, על ידי רבי יהודה הנשיא, הועלו על הכתב גם התלמוד (הבבלי והירושלמי), התוספתא, מדרשי ההלכה והאגדה, פרשנות התלמוד, קובצי שאלות ותשובות וספרי הלכה. ישנה מחלוקת קדומה, ההולכת ונמשכת עד ימינו, בשאלה מתי הועלו על הכתב החיבורים הקנוניים של תקופת חז"ל. מכל מקום, מוסכם שבזמנם השינון בעל־פה לצורך השגת בקיאות היווה מוטיב מרכזי של הלימוד.

לפי תפיסתה המסורתית של היהדות האורתודוקסית, יש צורך בפרשנות הנלווית לתורה על מנת לקיים את מצוותיה כפי רצון האלוהים, משום שחלק מהמצוות בתורה מתוארות בצורה מתומצתת, ומבלי לפרט את דיני המצווה. למשל, המצווה של הנחת התפילין 'על ידך' מתפרשת בתור המצווה להניח את התפילין דווקא על הזרוע, למרות אפשרות לטעות שהיא על כף היד. על פי הכתוב במשנה אבות, התורה שבעל פה (יחד עם התורה שבכתב) ניתנה למשה רבנו בהר סיני, והוא לימד אותה את יהושע, ממנו התורה הועברה לזקני העם, שמסרו את התורה לנביאים, ולבסוף הנביאים העבירו את הידע בתורה (שבכתב ושבעל פה) לאנשי כנסת הגדולה, שממשיכיה הם חז"ל.^[5] לפי דברי התלמוד (במסכת שבת), בתחילה עם ישראל קיבל את התורה שבעל פה בכפייה בזמן מתן תורה כאשר ה' ציווה, ולאחר מכן בחג הפורים הם קיבלו על עצמם את התורה שבעל פה מרצון.^[6]

יש שהסיקו מריבוי המחלוקות הנמצאות במשנה ובתלמוד בענייניים הנהוגים בכל יום או באופן שכיח (זמני קריאת שמע, קביעות שקיעת החמה ועוד רבים), שאי אפשר לתלות כל אותן מחלוקות בשכחה שנגרמה מן הגלות ומאורעות הזמן, אלא בכך שדרשות חז"ל אלו וקביעות אופן קיום המצוות התלוי במחלוקות אלו נתחדשו כביכול רק בתקופת בית שני ולאחר החורבן. טענה זו מסתמכת בעיקר על העובדה שקיומן של מצוות רבות (כגון הנחת תפילין או קביעת מזוזה) אינו מוזכר בספרי הנביאים. כמו כן תופעת המחלוקות הקיימות בעניין כללי הדרש לא תיתכן לכאורה מחמת שכחה אם הייתה מסורת רציפה בכל דור.^{[דרוש מקור]}

התורה שבעל־פה נחלקת לשלושה סוגים. לדעת הרמב"ם, כל שלושת הסוגים הללו מכונים 'דברי סופרים' למרות השוני המהותי ביניהם, כי כולם תלויים בחכמי התורה שבעל פה^[7].

הלכות מקובלות הן פירושי מצוות התורה שהתקבלו, על פי מסורת חכמים, מפה לפה מימות משה. מרבית הפירושים הללו ניתנים להסקה במידות שהתורה נדרשת בהן, והפירושים שאינם ניתנים להסקה מהתורה כלל, מכונים בשם הלכה למשה מסיני. חלק ממצוות אלו, כגון ברית מילה, נהגו אף לפני כן, אולם החובה ההלכתית לקיימן כיום נובעת מכלילתם בתורה.

לדוגמה, עיקר מצוות תפילין מפורשת בתורה: ”וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:” ... ”וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:”^[8] פרטי המצווה, לעומת זאת, אינם מפורשים בחמישה חומשי תורה, ולפיכך נקראים דברי סופרים. ההלכה שלפיה צדן החיצוני של רצועות התפילין צריך להיות שחור נקראת הלכה למשה מסיני, משום שאינה כתובה בתורה שבכתב^[9]. אך לכך שבתוך התפילין כתובות ארבע מפרשיות התורה, הציגו התנאים מקור בתורה, בדרך דרש^[10]. לעומתם, הקראים מפרשים את המילה "טוטפות" בתור "זיכרון" – כלומר, שהציווי "לטוטפות בין עיניך" אומר שצריך לזכור את אלוהים במחשבות שלנו.^[11]

בהתייחסותו להלכות המקובלות, טוען רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי", שהתורה שבעל־פה ממלאת תפקיד חיוני, כיוון שהתורה שבכתב סתומה ברובה ואינה מפורשת. כך למשל התורה מצווה: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ"ב), אך אינה מגדירה מהי סוכה ומה כלול בחובה לשבת בה^[12].

לפי הרמב"ם, בהלכות מקובלות אין מחלוקת בין החכמים, ”אלא כל זמן שיאמר אדם קבלתי כך וכך מסתלק כל וכוח.”^[13] אולם, הקראים, שאינם נחשבים חכמים לפי ההלכה הרבנית, דחו את מסורת הרבנית של התורה שבעל־פה, ובמקומה הם מסתמכים על 'סבל הירושה', שהוא אוסף המנהגים הקדומים המגדירים את אופן קיום מצוות התורה, בהם הכירו. הם טוענים כי משה קיבל מאלוהים את חמישה חומשי תורה בלבד, אך הם מסכימים שמצוות מסוימות, כגון מצוות שחיטה וברית מילה, שלא הוגדרו בחמישה חומשי תורה, יש לקיים באופן בו היו המעשים מתקיימים טרם מתן תורה.

בשביל למלא את מקומן של הלכות מקובלות שנשכחו, ובעיקר על מנת לתת מענה לשאלות חדשות המתעוררות מעת לעת, היו רשאים החכמים לחדש הלכות.^[14] הם היו עושים זאת ישירות מהתורה באמצעות מידות שהתורה נדרשת בהן, או מתוך הלכות ידועות, באמצעות ניתוח הסברות עליהן מבוססת ההלכה ודימוי השאלה החדשה לשאלות שהתשובה עליהן ידועה. כיוון שגישה זו תלויה בהבנה מעמיקה של המקורות הקדומים, היא אינה מאפשרת הבאת ראיות מוחלטות. חכם הפונה לדרך פסיקה זו, רשאי להסתמך על מסקנות הלכתיות קדומות של חכמים אחרים, ואם הוא חושב שהם ראויים לכך, אף לבטל את דעתו מפני דעתם. לפי הגמרא: ”משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן הרבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות”^[15].

לדוגמה, בתלמוד מובאת מחלוקת בדין ספרי תורה, תפילין ומזוזות שנכתבו בידי גוי עובד אלילים. לפי דעה אחת יש לשרוף אותם, לפי שמן הסתם נכתבו לשם האלילים. לפי דעה שנייה אין לשרוף אותם, אך הם פסולים לשימוש, לפי הדרשה: ”וקשרתם... וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה”^[16].

הקראים מכירים בסמכות החכמים לחדש הלכות, אך שוללים את ההסתמכות על דרשות מעין זו. מאז חתימת התלמוד, גם חכמי היהדות הרבנית נוהגים להימנע מחידוש דרשות^{[דרוש מקור]}.

ערך מורחב – תקנת חכמים

החכמים רשאים לגזור גזרות, כלומר לאסור דברים שמותרים מדין תורה אך עלולים להביא את האדם לעבור על איסור, בתור סייג לשמירה על חוקי התורה. בנוסף רשאים החכמים לתקן תקנות, הקובעות אופי מחייב למעשים ונורמות התנהגות מסוימות, בשביל לקדם את מטרות התורה. תוקף הגזרות והתקנות מותנה בהיות החכמים מקובלים בציבור, וגם אז, תקנה שלא נתקבלה ברוב הציבור, בטלה^[17]. הסמכות לבטל תקנה קדומה מותנית בהיות הגורם המבטל גדול בחכמה ובמניין (מספרם של חברי בית הדין או התלמידים) מהגורם המתקן.

לדוגמה, חכמים אסרו לצבוע את צדן הפנימי של רצועות התפילין בצבע אדום, ”מפני גנאי ודבר אחר”^[18]. לעיתים השתמשו החכמים בתקנותיהם כדי לבצע הרחבה של ממש במצוות התורה, למשל בעניין חובת התפילה. במקרה של תקנת הפרוזבול פנו לכיוון ההפוך, ומצאו פתרון המצמצם את תוכנה הכלכלי של מצוות שמיטת החובות.

על פי חז"ל, משה קיבל את התורה בהר סיני, עם פירוש מצוותיה^[2]. הרמב"ם, בתחילת הקדמתו למשנה, מבאר שמשה הנחיל פירוש זה לחכמים ולהמון העם.

במדרשי האגדה ישנן גישות מנוגדות להיקפה של התורה שניתנה בידי משה. לפי דברי רבי יהושע בן לוי המובאים במדרש ויקרא רבה^[19], ”מקרא משנה הלכות תלמוד תוספתות אגדות ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני”. אולם, מדרש שמות רבה^[20] מביא את דברי רבי אבהו, לפיו הכוונה לכללים בלבד: ” ...משהשלים מ' יום, נתן לו הקב"ה את התורה מתנה, שנאמר: ויתן אל משה. וכי כל התורה למד משה?! כתיב בתורה (איוב יא): ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ולארבעים יום למדה משה?! אלא כללים למדהו הקב"ה למשה.”. מאידך לפי דברי רב המובאים בתלמוד^[21], משה בעצמו לא הכיר את כל דרכי המדרש ששימשו את חז"ל. אולם, פרשני התלמוד המסורתיים הבינו את דבריו בצורה שונה^[א]. המחלוקת הרעיונית בין הגישות נמשכת עד היום^[23].

ערך מורחב – ספרות תורנית

• משנה
• תוספתא
• מדרשי הלכה
• מדרשי אגדה
• תלמוד בבלי
• תלמוד ירושלמי
• המעשים לבני ישראל
• ספרות השו"ת

ערך מורחב – ספרות חז"ל

ספרות חז"ל היא מכלול הטקסטים שנכתבו על ידי חז"ל (ראשי תיבות: חכמינו זיכרונם לברכה) - מנהיגיו הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מתחילת תקופת בית שני ועד סוף המאה ה-6.

ערך מורחב – שאלות ותשובות

שאלות ותשובות (בראשי תיבות: שו"ת) הוא כינוי לאחת מהפעילויות הענפות והפוריות בתחום ההלכה. השו"ת מכיל מאגר של שאלות ותשובות הלכתיות, אשר נשאלו על ידי הציבור הרחב, ונענו על ידי רב אחד או קבוצה של רבנים.

המונח "תורה שבעל פה" מושאל לעיתים כדי לתאר מערכות דומות של פרשנות לכתבי קודש אלמנטריים, בזרמים אחרים ביהדות, או אף בנוגע לדתות אחרות. כך למשל, שיטת הפרשנות הקראית והספרות המתבססת עליה מכונים לעיתים^{[דרוש מקור]} בקרב בני העדה ומחוץ לה, "תורה שבעל פה של הקראים"^[24]. גם ספרות החדית' (ומספר חיבורים מוסלמיים נוספים כגון הסירת רסול אללה) מכונים לעיתים "תורה שבעל פה של האסלאם", שכן הם כוללים מידע על הנביא מוחמד שהשתמר דרך מסורות בעל פה שהועברו מדור לדור מתקופתו של מוחמד ועד שהועלו על הכתב. בנצרות (הלא-פרוטסטנטית) שכבות הפרשנות שהוספו מדור לדור מכונות 'המסורה הקדושה'.

• מבוא לתורה שבעל-פה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
• פירוש המשנה לרמב"ם, בהקדמה לסדר זרעים
• אברהם קורמן, מבוא לתורה שבכתב ושבעל פה, בהוצאת משפחת המחבר
• הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה סקירה כללית על השתלשלות מימות אנשי כנסת הגדולה עד חתימתה, ותוכנית סדורה, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ן
• הרב יהושע ענבל, תורה שבעל פה - סמכותה ודרכיה, הוצאת מוסד הרב קוק, תשע"ה
• הרב אהרן לוי, לא בשמים היא - על אמיתותה ורציפותה של התורה שבעל פה, הוצאת ערכים, תשס"ח
• הרב שמואל אריאל, נטע בתוכנו - פרקים ביסודות תורה שבעל פה (עד כה ראו אור שני כרכים), הוצאת גילוי, תשע"ח
• יעקב זוסמן, 'תורה שבעל פה' פשוטה כמשמעה - כוחו של קוצו של יו"ד, הוצאת מאגנס, 2019
• שמואל ספראי וזאב ספראי, מבוא כללי לפירוש המשניות, בתוך משנת ארץ ישראל מסכת שבת, עמ'1–83, הוצאת מכללת ליפשיץ, 2009
• שלום רוזנברג, לא בשמים היא: תורה שבעל פה – מסורת וחידוש, הוצאת תבונות, תשנ"ז
• משה הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן: ערכים כשיקולים פרשניים במדרשי הלכה, הוצאת מאגנס, 1997

• "תּוֹרָה: תורה שבעל פה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 238–240, באתר היברובוקס
• הערך "דברי סופרים", באתר ויקישיבה
• משה דוד הר, ‏תורה שבעל פה לפני תקופת המשנה, באתר "דעת"
• צבי זינגר, ‏התורה שבעל פה במחשבת ישראל, באתר "דעת"
• נח עמינוח, ‏על התקופות בתולדות התורה שבעל פה, באתר "דעת"
• אורי פז, "עם הספר - על השתלשלות התורה שבעל פה", באתר פאזל
• שֶׁבְּעַלְפֶּדְיָה, מפעל משנה תורה האנציקלופדי
• הרב זאב סולטאנוביץ', כתיבת תורה שבעל פה, גיבוש תורה שבעל פה, אתר ישיבה
• הרב שג"ר, מיתודה ומוטיבציה בהוראת הגמרא, אתר דעת
• יהודה שוורץ, הוראת תורה שבעל פה (עבודת דוקטורט), אתר דעת
• תורה שבעל פה, דף שער בספרייה הלאומית