דג-חרב

דג-חרב כלל-ימי
מצב שימור
קרוב לסיכון (NT)[1]
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
קבוצה:	דגי גרם
על־מחלקה:	מקריני סנפיר
מחלקה:	מקריני סנפיר
סדרה:	דקראים
תת־סדרה:	דמויי-מקרל
משפחה:	דגי חרב
סוג:	דג חרב
מין:	דג-חרב כלל-ימי
שם מדעי
Xiphias gladius ‏ליניאוס, 1758
תחום תפוצה

דַּג–חֶרֶב כְּלַל-יַמִּי (שם מדעי: Xiphias gladius) הוא מין יחיד של דג במשפחת דְּגֵי-חֶרֶב (Xiphiidae). דג-החרב הוא טורף גדול בעל גוף עגול ומאורך, המרבה לנדוד, המאופיין בלסת עליונה מאורכת ושטוחה הדומה לחרב שמשמשת את הדג ככלי נשק. במהלך התבגרותו מאבד דג החרב את שיניו ואת קשקשיו, אך עדיין מהווה טורף קטלני בזכות מהירותו הגבוהה וחרבו הארוכה. דג-החרב הוא דג גדול מאוד: אורכו המקסימלי הוא כ-455 סנטימטרים והוא מגיע למשקל של 650 ק"ג.

בשל גודלם וטעמם, דיג דגי חרב הוא פופולרי. דג-החרב נחשב לאחד הדגים הנחשקים ביותר בדיג ספורטיבי בעיקר בשל רוח הלחימה שלו, ההופכת את לכידתו בדיג בחכה למאתגר, ופוחלצים של דגי חרב הם גביע נחשק.^{[דרוש מקור]}

שמו המדעי של דג-החרב מורכב מ"כספיאס" - השם ביוונית עתיקה לדג-החרב, ו"גלדיוס" - סוג של חרב קצרה ששימשה כנשקו העיקרי של הלגיון הרומאי. הן שם הסוג והן שם המין מתייחסים לחרב של דג-החרב.

השם בעברית ברור מאליו ומתייחס לחרבו של דג-החרב, שם המין "כלל-ימי" נוסף כדי לשמור על המתכונת של שם מדעי כפול (binomial nomenclature) ומציין את העובדה שדג-החרב נפוץ כמעט בכל האוקיינוסים והימים (למעט באקלים הקוטב).

שמו העממי באנגלית הוא Broadbill Swordfish שתרגומו הוא "דג-חרב רחב-מקור". התוספת broadbill ("רחב-מקור") באה לבדלו מהמפרשניים שגם להם מקור מאורך, אך בעל חתך עיגולי ודומה לרומח, בעוד שהמקור של דג-החרב הוא שטוח ודומה לחרב רחבה.

שמו של דג-החרב ניתן לו עקב מבנה העצמות הארוך והשטוח בקדמת ראשו, התאחות של עצמות הלסת, המצח והאף הדומה לחרב. בניגוד ל"חרב" או ל"רומח" של המפרשניים, חרבו של דג-החרב היא רחבה ושטוחה (למפרשניים רומח בעל חתך עגול), ולכן הוא מכונה באנגלית Broadbill Swordfish. החרב של דג-החרב חזקה וקשיחה מאוד, ובעלת יכולת ריפוי, בתהליך דמוי איחוי עצמות (אנ').^[2] החרב בשילוב מבנה גופו של הדג משפרים את תנועתו במים. החרב משמשת אותו לפרקים לתנועת שיסוף הפוצעת את טרפו ומקלה על לכידתו, ורק לעיתים רחוקות לדקירה.

מלבד חרבו הארוכה, מבנהו של הדג הוא הידרודינמי ונועד לאפשר לו תנועה מהירה במים. לכך מסייע גם נוזל סיכה שמפריש דג-החרב מגופו, שמקטין את החיכוך עם המים.^[3] סנפיריו הם בצורה דמוית חרמש חד. סנפיר הגב שלו גבוה ובדגים בוגרים אינו כולל "מפרש" הנמתח מאחוריו (בניגוד למפרשניים). סנפירי הגחון ארוכים, סנפיר השת קצר ורחב יותר. הזנב ממוזלג ואונותיו גבוהות, ובסך הכל יוצר צורה של סהר. צבעו של דג-החרב הוא כסוף עם נטייה לכחלחל בתוך המים. צבע גופו איננו אחיד אלא מופיע בתבנית הצללת נגד (Counter-Shading) המשמשת להסוואה: גחונו בהיר יותר (כך שייצור ימי שצופה בו מתחת רואה אותו מתמזג על רקע השמיים הבהירים ביום) וגבו כהה יותר (כך שייצור המתבונן בו מלמעלה רואה אותו מתמזג על רקע המצולות).

דג-החרב הוא אחד מדגי הגרם הגדולים: אורכו עשוי להגיע עד ל-4.5 מטר ומשקלו עד ל-650 ק"ג. הנקבות גדולות יותר מהזכרים, שמשקלם לרוב לא עולה על 200 ק"ג. האורך הממוצע של דג-חרב הוא כ-3 מטר. החרב מהווה כשליש מאורכו הכולל.

לדג-החרב עיניים גדולות מאוד (קוטרן כקוטר תפוז) והן בולטות בגוון הכחול הבוהק שלהן המקיף את האישון. האישונים עצמם גדולים ונועדו לאפשר לדג-החרב ראייה טובה במים עמוקים, אליהם חודר רק מעט אור. לדג-החרב ראייה מצוינת והיא כוללת זיהוי מיידי של תנועות מהירות וראיית צבעים. חוש הראייה הוא החוש העיקרי עליו מסתמך דג-החרב באיתור טרף.

ככל הדגים, גם דג-החרב הוא הטרותרמי (בעל "דם קר"), אך בגופו איברים מיוחדים המעלים את טמפרטורת עיניו ומוחו. נמדדו הפרשים של 10–15 מעלות צלזיוס ביניהם לבין המים הסובבים את הדג. חימום העיניים משפר את ראיית הדג ומעלה את סיכוייו לציד מוצלח. מתוך יותר מ-25,000 מינים של דגי גרם, נמנו רק 22 מינים בעלי יכולת לחמם איברים מסוימים בגופם, בהם דגי-חרב וטונה.

• 
  פוחלץ של דג-חרב בוגר
• 
  שלד של דג-חרב המוצג במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע בוושינגטון די. סי.

לדגי-חרב מיוחסות תכונות של לוחמים חזקים ואיתנים. חרבו של דג-החרב משמשת בעיקר לשיסוף ורק לעיתים רחוקות לנגיחה ודקירה. למרות שהחרב היא המאפיין הבולט ביותר של דג-החרב, כלי נשקו העיקריים של הדג הם לא חרבו אלא מהירותו וזריזותו במים. בעבר הוערכה מהירותו המרבית של דג-החרב בכ-80–97 קמ"ש (43–52 קשר) והערכה זו מופיעה בספרים רבים ואף בפרסומים מדעיים ישנים. מספר מחקרים מודרניים טענו שמהירות כזאת לייצור ימי איננה אפשרית והעריכו שאף על פי שדג-החרב הוא דג מהיר, מהירותו לא עולה על 50 קמ"ש (27 קשר) וכנראה עומדת רק על 30–40 קמ"ש (16–22 קשר).^[4] מסקנה זו נכונה גם לגבי המפרשניים ודגי גרם גדולים אחרים שנחשבים למהירים.

דגי-חרב אינם דגי להקות, הם שוחים לבדם או בקבוצות מפוזרות, כעשרה מטרים בין דג לדג. לרוב הם נצפים בגפם או בקבוצות קטנות.

דגי-החרב מבלים את רוב היום במעמקי הים, בעומקים של 600 מטר ומעלה. שם הם כנראה גם ניזונים מדגי מעמקים ודיונונים. מדי פעם הם עולים כלפי מעלה ואף שוחים קרוב לפני המים, סנפיריהם הגביים מחוץ למים. במגוון ההתנהגות של הדג נמנית גם קפיצה אל מחוץ למים. סיבות אפשריות לקפיצות הן הסרת טפילים או דרך להמם דגים קטנים יותר ולטרוף אותם. בלילות עולים דגי-החרב אל פני המים וצדים דגים ששוחים שם. בגלל הרגלי האכילה הללו וזמניהם, ההופכים אותם לפחות נגישים, תיעוד של דגי-חרב בעת הטריפה הוא נדיר.

שעות האכילה המועדפות על ידי דגי-החרב הן בלילות. בשעות אלו מתקרבים הדגים לפני המים ותרים אחר טרפם. דגי-חרב נצפו כשהם שוחים דרך להקות דגים תוך ביצוע תנועות שיסוף בחרבם החדה ובכך פוצעים את דגי הלהקות ומהממים את טרפם, לאחר מכן הם סבים על עקבותיהם וטורפים את שללם. בוגרים ניזונים מדגי מים פתוחים כגון טונה, מקרל, רעמתן כחלחל, ברקודה, ורדונים, אורנוניים, דגים מעופפים והרינג ומדגי קרקעית כגון ורדונים. גם דיונונים מזדמנים נמצאים בתפריטו של דג-החרב, במיוחד של האוכלוסייה במערב האוקיינוס האטלנטי הצפוני. לעיתים דג-החרב צולל למעמקים כדי לשחר לטרף ובתפריטו נכללים גם חכאים וחסרי חוליות שונים.

מחקר שנעשה על דגי-חרב באזור מזרח האוקיינוס השקט (חופי אמריקה המערביים) מצא שחלק עיקרי בתזונה של דגי-חרב שם הם דיונוני רחף מהמין דיונון הומבולדט שאורכו מגיע לכ-2 מטר ומשקלו לכ-50 ק"ג. דג-החרב מבתר את הדיונון בחרבו ואז בולע אותו בחתיכות.

מעטים הם אויביו הטבעיים של דג-החרב שכן על אלו להדביק אותו (שכן דג-החרב הוא אחד הדגים המהירים ביותר) ולהתמודד עם גודלו של דג-חרב בוגר. הטורפים העיקריים של דגי-החרב הם כרישים גדולים (בעיקר העמלץ הכחול, שידוע במהירותו, אך גם עמלץ לבן וכריש טיגריסי), ראשתנים גדולי-ראש ולווייתנים-קטלנים. דגים צעירים יותר נטרפים על ידי דגי מים פתוחים גדולים. לעיתים עושה הדג בחרבו שימוש הגנתי והוא משסף או נוגח ברודפיו, פגיעות מדויקת דיין של החרב עשויות להרוג אותם. דבר זה הוכח מדעית בעקבות מציאת גופות כרישים בהן נעוצים שברי חרב של דג-החרב.^[5] באזור סיציליה תועדו גופות של עמלצים כחולים שבראשם או בזימיהם הייתה נעוצה חרב שבורה של דג-חרב שסביר מאוד שגרמה למותם.^[6]

דגי-חרב חוששים מסירות קטנות אבל לא נרתעים מכלי שיט גדולים. תכונה המקילה על לכידתם בעזרת צלצל. אין דיווחים על תקיפות בני אדם ללא התגרות כלשהי, אך דגי-חרב שנלכדו בצלצל יכולים לסכן את ציידיהם. דגים פגועים החדירו את חרבם דרך תחתיות של סירות קטנות.

נקבות הדג גדולות מהזכרים (נדירים זכרים השוקלים יותר מ-135 קילוגרם). הנקבות מגיעות לבגרות בגיל 4–5 והזכרים מגיעים לבגרות בגיל 3–4. הנקבות משריצות במים חמים מ-24 מעלות צלזיוס בחודשים מרץ עד יולי בצפון האוקיינוס השקט ולאורך השנה בחלק המשווני של האוקיינוס השקט. באוקיינוס האטלנטי משריצות הנקבות בעומק של פחות מ-75 מטרים, לאורך כל השנה ובעיקר בחודשים יולי ואוגוסט. אתרי ההשרצה העיקריים שלהן הם הים הקריבי, מפרץ מקסיקו, לחופי פלורידה ואזורים משווניים נוספים. בים התיכון משריצות הנקבות אל מול חופי איטליה.

נקבות דג החרב משריצות ביצים בכמויות המשתנות לפי גודל הנקבות, מספר הביצים מוערך כמיליון עד כ-29 מיליון. קוטרן של הביצים 1.6–1.8 מילימטר והן צפות במים הפתוחים. העובר בתוכן מתפתח ביומיים וחצי שלאחר ההפריה.

מביצי הדגים בוקעות פגיות באורך של כארבעה מילימטרים החיות במים הפתוחים סמוך לפני המים. גופן כמעט חסר צבענים, חרטומן קצר והן מכוסות קשקשים. לפגיות שגדלו לאורך של כ-12 מילימטרים חרטום בולט שחלקו העליון וחלקו התחתון שווים באורכם וסנפיר גב הנמשך לכל אורך גופן. בפגיות בוגרות יותר צומח החלק העליון של חרטומן מהר יותר מהחלק התחתון עד לצורה האופיינית לדג חרב. עם הזמן חלקו הקדמי של סנפיר הגב שלהם גדל וחלקו האחורי קטן, משהגיעו לאורך של 52 סנטימטרים מתפתח סנפיר גב שני ומשהגיעו לאורך של 150 סנטימטרים נותר מסנפיר הגב הראשון שלהם רק חלקו הקדמי.

עד התפשטות הדיג בעזרת מערך חכות (longline fishing), נידוגו דגי חרב בכמויות קטנות במגוון שיטות, בעיקר בעזרת צלצלים. מערך חכות משמש להשלכת מאות ואף אלפי קרסים לים, בעומקים ועם פתיונות המכוונים ללכידת דגי חרב.

דגי חרב הם דגי מאכל שמנים (גופם עשיר בשמנים). נהוג להתקין אותם כאומצות על מנגל. צבע בשרם משתנה לפי תזונתם, כך למשל בשר דגים שנידוגו באזור החוף המזרחי של אמריקה הצפונית ורדרד יותר.

דג-החרב הוא אחד הדגים הפופולריים והנחשקים ביותר בדיג ספורטיבי ודיג חובבים.

השיטה הנפוצה לדיג חובבים של דגי חרב היא דיג מסירה במים עמוקים. ניצול יתר של דגי חרב בעזרת מערכי חכות במים רדודים, הביא לצמצום במספרם במקומות אלו. הדגים עדיין נפוצים במרחק העולה על 60 קילומטרים מהחופים ונגישים רק באמצעות כלי שיט. באתרים אלו הטלת עוגן אינה מעשית ולכן הדייגים מניחים לסירה להיסחף ומשליכים למים חכות מחוזקות המתאימות לכוח שיכולים להפעיל דגי החרב. לפתיון משתמשים בחתיכות גדולות של דגים או בפתיונות מלאכותיים המדמים את מזונם של דגי החרב או מקלורים.

הדיג עצמו נעשה בדרך כלל בטרולינג, הדייגים משליכים חכה מסירה נעה ומחכים שדג יבלע את הפתיון. עיקר העניין בדיג של דגי חרב אינו בשרם אלא המאבק להעלותם לסירה. הדגים החזקים נאבקים ומנסים להימלט והניסיון להתישם יכול להימשך מספר שעות ולעיתים אף להסתיים בניצחונו של הדג.

עד לתחילת המאה ה-21 פוחלצים של דגי-חרב שנידוגו בדיג חובבים היוו גביעי דיג (trophy) נחשקים ודייגים נהגו להצטלם לצד הדג התלוי אותו דגו. עם התגברות המודעות האקולוגית בקרב הציבור הרחב והדייגים, יותר ויותר נהוגה שיטת "תפוס ושחרר" כדי לא לפגוע באוכלוסיית דגי החרב.

דג-החרב נחשב לאחד מהדגים הנחשקים והיוקרתיים ביותר בדיג ספורטיבי בשל האתגר הרב שבלכידתו, המאבק העיקש של הדג וגודלו המרשים. דגי-חרב נשקלים ונמדדים ואחד האתגרים בדיג ספורטיבי הוא שבירת שיא גודל הדג שנתפס בחכה. כותבים כגון זיין גריי וארנסט המינגוויי, שהיו גם דייגים חובבים, תיארו באופן מליצי ומהלל את החוויה והאתגר שבדיג דגי חרב, ואף דגו מספר דגי חרב גדולים מאוד בעצמם.

דג-החרב הוא סמלה של האגודה הבינלאומית לדיג ספורטיבי (International Game Fishing Association) - ארגון המקדם דיג ספורטיבי ומפקח עליו, ובין השאר מחזיק ספר שיאים של דגי ענק שנידוגו לפי כללי הארגון.

עוד בגמרא מוזכרים ה"כטספטייס ואכספטייס" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ט, עמוד א'; אולי גרסה ארמית של המילה היוונית ξιφιός, ממנה נגזר שמו המדעי של המין גם כיום) כדגים שיש להם קשקשים אך עתידים להשירם, ולכן כשרים. המקור הראשון הידוע שהכשיר את "דג בעל החרב" הוא הרב חיים בנבנישתי, שהתבסס על טענה לפיה הדג המוזכר משיר קשקשיו בכעס כשמעלים אותו מן המים. התשובה צוטטה על ידי פוסקים רבים במאות הבאות, שהעידו כי דגים מסוג זה נאכלו בקהילות ישראל. במאה ה-20 גופי כשרות כמו אגודת הרבנים התירו את דג-החרב ספציפית. פקפוק בכשרותו עלה לראשונה, ככל הידוע, ב-1951. הרב משה דוד טנדלר, שהיה דוקטור למיקרוביולוגיה, ציין אותו כאסור ברשימה שערך עבור מחלקת הכשרות של האיחוד האורתודוקסי, ונימק שלא מצא לו קשקשים בבגרותו. ב-1961 התפוצץ העניין כשהרב איסר יהודה אונטרמן ענה בשו"ת שדג החרב מותר; טנדלר פרסם בתגובה כי למין אין קשקשים כשהוא בוגר, ושלדעתו הסוג אליו התייחס הרב בנבנישתי היה למעשה המפרשן. בכך נפתח פולמוס סוער שנמשך כעשור, נסוב על דקויות ומחלוקות עבר בשאלת הקשקשים והשלכותיהם על כשרות דגים, ועירב מספר איכתיולוגים. הציץ אליעזר הצטרף לאוסרים והרב שמעון אפרתי נמנה עם המתירים. הדיון נטה לצד טנדלר בייחוד אחרי שהרב הקונסרבטיבי יצחק קליין התיר את הדג, והסוגיה הפכה לאבן בוחן בין הקונסרבטיבים לאורתודוקסים. משנות ה-70 של המאה ה-20 התקבל האיסור על דג החרב בחוגים האורתודוקסיים בפועל, על אף הסתייגויות רבות, אם כי יהודים במדינות הים התיכון כמו טורקיה הוסיפו לאכלו.^[7][8]

דג חרב אינו נמצא בסיכון עולמי לפי IUCN‏^[9] אולם בצפון האוקיינוס האטלנטי הוא עמד בסכנת הכחדה.^[10] בשנת 1998 פתחו מספר ארגונים סביבתיים בארצות הברית במסע יחסי ציבור הקורא להפסקת צריכת בשר דגי חרב עקב הסכנה הנשקפת למין. סיסמת המסע "תנו לדגי חרב מנוחה" (במקור "Give Swordfish a Break") והמסע עצמו נחל הצלחה שהתבטאה בהכרזה פומבית של שפים ושל רשתות מזון על הפסקת השימוש בדגי חרב. בעקבות מסע יחסי הציבור, הציע "שירות הדיג הימי הלאומי" ("National Marine Fisheries Service" ארגון פדרלי הכפוף למחלקת המסחר של ארצות הברית) תוכנית לשימור דגי החרב הכוללת את עקרונות מסע יחסי הציבור. נשיא ארצות הברית לשעבר, ביל קלינטון, קרא לאסור מכירה ויבוא של דגי חרב והממשל קבע אזור באוקיינוס האטלנטי, בשטח של 343,670 קילומטרים רבועים, בו נאסר הדיג. מיזם השימור נחל הצלחה ואוכלוסייתו כיום מתאוששת ועומדת על כ-5% יותר מהיעד שנקבע.^[11] גם בצפון האוקיינוס השקט מצבו טוב והאוכלוסייה ככל הנראה בת-קיימא, כאשר האוכלוסייה המזרחית סובלת מדיג-יתר אך לא הוכחדה והאוכלוסייה המערבית בריאה ולא סובלת מדיג-יתר.^[12]

דגי חרב נפוצים גם בים התיכון אך מספרם פחת עקב דיג אינטנסיבי וכיום נדיר לראות אותם במרחקים שקטנים מ-30 קילומטר מהחוף. אוכלוסיית דגי החרב בים התיכון מוגדרת כ"נתונה בסכנה".^[13] דגי חרב נצפו בעבר (כולל בשנים האחרונות) גם בחופי ישראל.^[13]

• דגי מקור
• מפרשניים
• דיג ספורטיבי

• ריצ'רד אליס, Swordfish: A Biography of the Ocean Gladiator, הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 2013

מדיה וקבצים בנושא דג-חרב בוויקישיתוף

• דג-חרב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• דג-חרב, באתר ITIS (באנגלית)
• דג-חרב, באתר NCBI (באנגלית)
• דג-חרב, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• דג-חרב, באתר FishBase (באנגלית)
• דג-חרב, באתר GBIF (באנגלית)

• איתי נבו, ‏עצם העניין של דג החרב, באתר "הידען", 25 באוקטובר 2014
• הרב ד"ר ארי צבי זיבוטפסקי, הפולמוס אודות כשרותו של דג החרב - המעין ניסן ה'תש"ע - ישיבת שעלבים
• אחיה ראב"ד וארז ארליכמן, צפו: דג חרב ענק מתעופף באוויר מול נהריה, באתר ynet, 3 במאי 2015

• Skin & Bones - Animal Life: Swordfish, בערוץ היוטיוב של המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע של סמית'סוניאן
• Pêche Xiphias nokill Madagascar, יוטיוב