דב הוז

דב הוז

דוב הוז במאי 1940
לידה	19 בספטמבר 1894 אורשה, האימפריה הרוסית
נהרג	29 בדצמבר 1940 (בגיל 46) פרדסיה, פלשתינה (א"י)
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור
השכלה	הגימנסיה העברית "הרצליה"
השתייכות	ההגנה
תקופת הפעילות	1920–1940 (כ־20 שנה)
תפקידים בשירות
חבר הוועד מרכזי של ההגנה, חבר המפקדה המרכזית של ההגנה, מנכ"ל חברת אווירון
פעולות ומבצעים
מאורעות תר"פ, מאורעות תרפ"א, מאורעות תרפ"ט, המרד הערבי הגדול
תפקידים אזרחיים
מראשי תנועת העבודה, סגן ראש עיריית תל אביב, ראש המחלקה המדינית בהסתדרות
הנצחה
אוניית המעפילים דב הוז, קיבוץ דורות, נמל התעופה דב הוז

דב הוז (19 בספטמבר 1894 – 29 בדצמבר 1940) היה מראשי תנועת העבודה, ממייסדי ארגון "ההגנה" ומחלוצי הטיס העברי בארץ ישראל.

הוז נולד בעיר אורשה (Орша) שבפלך מוגילב, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום במחוז ויטבסק בבלארוס) לברוך ושרה, ובאלול תרס"ו,^[1] ספטמבר 1906, הגיעה משפחתו ליפו.^[2] אביו ברוך שהיה מחנך במקצועו החל ללמד בבאר טוביה ואילו אמו שרה פתחה את ביתה ביפו ועשתה אותו "פנסיון שרה הוז", אשר שימש כמקום מגורים לאחדים מתלמידי גמנסיה הרצליה, אשר נשלחו על ידי משפחותיהן הציוניות ללמוד בא"י^[3] ביניהם היה יצחק קדמי כהן שהוריו שלחו אותו מפולין לארץ ישראל. יותר מאוחר קיבל אביו משרת הוראה בבית ספר תחכמוני.

בעת שהגיעה המשפחה לארץ ישראל נרשם הוז, אז בן 12, לגימנסיה העברית "הרצליה",^[4] והיה בוגר המחזור הראשון של הגימנסיה^[5]. החל משנת 1909 היה חלק מחבורה שארגנה את השמירה על העיר תל אביב. לחבורה זו שכונתה "ארבעת הגיסים" השתייכו גם: שאול אביגור, אליהו גולומב ומשה שרת.

בין השנים 1913–1914 עבד כפועל בקבוצת דגניה (לימים דגניה א'). במלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא העות'מאני, נשלח לבית הספר לקצינים באיסטנבול, סיים את הקורס ושירת כקצין. במהלך הלחימה שהה בדמשק שם פגש את אביו, שבא לבקרו. לאחר אותה פגישה נפטר אביו בדרכו חזרה הביתה. הוז קיבל חופשת אבל אך לא שב ממנה אל יחידתו ובחר לפעול בקרב היישוב היהודי בארץ. על מעשהו זה נידון למוות. הוז נמלט שוב, בתחילה לתל אביב הנטושה ואחר כך לדרום הארץ, שכבר נכבש על ידי הבריטים, וכך ניצל מעונשו. היה ממארגני ההתנדבות לגדוד הארצישראלי.

בשנים 1920 עד 1930 היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה. בשנים 1931 עד 1940 היה חבר המפקדה הארצית של ההגנה. במהלך תקופה זו היה אחד מראשי תנועת העבודה, נשלח כציר לקונגרס הציוני, והיה חלק מהקבוצה שהקימה את מפלגת אחדות העבודה. בשנת 1935 התמנה לתפקיד סגן ראש עיריית תל אביב ולאחר מכן היה ראש המחלקה המדינית בהסתדרות. יחד עם יצחק בן-יעקב, הקים הוז וניהל את חברת "אווירון", שמטרתה הייתה להקים תעופה עברית בארץ ישראל, בעיקר לצורכי ביטחון, על ידי הכשרת טייסים, הקמת קווי תעופה בארץ ומחוץ לה. חברה זו שימשה כיסוי ל"שירות האוויר" של ההגנה.

בתו, תמר, נישאה למשה גדרון.

הוז נהרג בתאונת דרכים^[6][7][8][9] ב-29 בדצמבר 1940 בשעה 11:30 לערך, בכביש חיפה-תל אביב ("הישן") בדרכו חזרה מהצפון, בו ביקר את מ"ג אסירי ההגנה בכלא עכו לפני יציאתו לשליחות בלונדון, ולאחר מכן נכנס לקיבוץ גינוסר ואסף משם את אשתו רבקה שרתוק-הוז (בת 45, אחותו של משה שרת), ואת בת אחותו אורה בורודובסקי (בת 12). עוד במכונית היו בתו תרצה הוז (בת 17); גיסתו צִבְיה שרתוק (בת 37, אשת יהודה שרת); אחותו חוה בורודובסקי, וכן שותפו לרעיון ולחברה, יצחק בן-יעקב. דב הוז, שהיה הנהג, איבד את השליטה על ההגה. הרכב סטה לתעלה בצד הדרך ונחבט בעוצמה בקיר בטון של גשר שהיה במקום. דב הוז, צביה שרתוק ויצחק בן-יעקב נהרגו במקום. רבקה שרתוק-הוז, תרצה הוז, חוה בורודובסקי ובתה אורה פונו לבית החולים, אך מלבד חוה, שנפצעה קשה אך החלימה מפצעיה, מתו כולן כעבור שעה^[10]. במקום התאונה, ליד צומת פרדסיה, הוקמה בשנת 1950 אנדרטה לזכר הנספים.

דב הוז (ומשפחתו) הונצחו במספר אתרים בישראל וביניהם: קיבוץ דורות בנגב (ראשי התיבות של דב ורבקה ותרצה), רחובות ברחבי ישראל, נמל התעופה דב הוז (שדה דב)^[11], בית ספר תיכון בתל אביב, מחלף בכביש 20 (איילון) ואנדרטה סמוך ליישוב פרדסיה בשרון. בנוסף ניתן שמו לאוניית מעפילים ולשלוש סירות פלי"ם (דב, רבקה ותרצה).

רחוב "השניים" בגבעתיים על שמם של דב הוז ושל יצחק בן יעקוב^[12], הרחוב הראשי "דב הוז" בחולון, קרוי גם על שמו.

• ראשית התעופה העברית בארץ ישראל

• נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939
• אליהו גולומב, דב בראשיתו (מתוך ספר העלייה השנייה, בעריכת ברכה חבס ואליעזר שוחט, הוצאת עם עובד, 1947, עמ' 738–744)
• 'הוז, דוב', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 167–169 (הספר בקטלוג ULI)
• גרשון גרא, בית בתל אביב, סיפורה של משפחת הוז, ימי ראשית - 1905–1920, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1987
• יעקב גורן, דב הוז: מדינאי בטרם מדינה, רמת אפעל: יד טבנקין, 1999

מדיה וקבצים בנושא דב הוז בוויקישיתוף

• קורות החיים של דב הוז, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
• דוד תדהר (עורך), "דב הוז", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1336
• דב הוז, במיזם "אישי רחוב"
• מידע על דב הוז בקטלוג הספרייה הלאומית
• טקס אזכרה לדב הוז, יומני כרמל דצמבר 1950 (התחלה 1:01)
• תמר אבידר, "חוגי בית" נולדו בבית המשפחה, מעריב, 29 באוקטובר 1965
• דב הוז, במיזם "אישי רחוב"
• ידיעה על תאונת הדרכים שבה נספו דב הוז ובני משפחתו, בעיתון דבר, 30 בדצמבר 1940, באתר עיתונות יהודית היסטורית
• דב הוז (1894-1940), דף שער בספרייה הלאומית

משה שרת
משפחתו	יעקב שרתוק (אב) • פניה שרתוק (אם) • צפורה (רעיה) • יעקב (בן) • יעל (בת) • חיים (בן) • יהודה (אח) • דב הוז (גיס) • אליהו גולומב (גיס)
הנצחתו	נווה שרת • רמת שרת • ארכיון מפלגת העבודה • אתר הזיכרון למשה שרת • קריית שרת • העמותה למורשת משה שרת
ראש ממשלת ישראל השני
ממשלות	ממשלת ישראל החמישית (1954–1955) • ממשלת ישראל השישית (1955)
אירועים בכהונתו	העסק הביש • מסעו לאסיה (1956) • אסון מעגן (1954) • ביקור או נו בישראל (1955) • מבצע אלקיים (1955)
שונות	נאום הדגל • בית כהן-שרת