דמוקרטיה אליטרית

דמוקרטיה אליטרית היא אחת מהענפים של החשיבה הדמוקרטית, והיא שואפת להשתתפות מעטה ככל האפשר של הפרט, ההחלטות הפוליטיות אינן מתקבלות על ידי העם (בניגוד לגישה הקלאסית) אלא על ידי אליטה נבחרת. הדמוקרטיה האליטרית היא פרשנות, או משקפיים, שבהן ניתן להסתכל על עולם הערכים הדמוקרטי ולתרגם אותו לדרכי פעולה, ולא דגם שלטוני של ממש.

התפישה האליטרית הופיעה לראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה כתוצאה מפחדו של המערב הדמוקרטי מן ההמון הפשיסטי-נאצי שהוביל לעלייתה של המפלגה הנאצית באמצעים דמוקרטיים. את המונח דמוקרטיה אליטרית טבע לראשונה ג'וזף שומפטר במאמרו "תאוריה אחרת על דמוקרטיה". במאמר, מציין שומפטר שבעה יתרונות ההופכים את התפישה האליטרית לנעלה על תפישות דמוקרטיות אחרות:

1. ההגדרה האליטרית מספקת קריטריון יעיל די הצורך להבחין בין משטרים דמוקרטיים למשטרים שאינם דמוקרטיים ובכך פותרת את הבעיה של התפישה קלאסית שהגדירה דמוקרטיה כמשטר הפועל לטובת העם או כלל (ישנם משטרים רבים שאינם דמוקרטים הפועלים בהתאם לרצון העם או טובת העם כגון גרמניה הנאצית).
2. מדגישה את חשיבותה של מנהיגות ואת המציאות הקיימת, שהושמטו על ידי הגישה הקלאסית, המניחה תבונה ויוזמה של העם. לעומת זאת, המציאות מראה שהעם אינו נוקט יוזמה וכי היוזמה והתבונה מהווים חלק מנכסיה של המנהיגות.
3. אינה מתעלמת ואף מעניקה ביטוי גם לרצונות ואינטרסים קבוצתיים שונים, למרות שהיא מדגישה את תפקידה החשוב של המנהיגות.
4. מאפשרת להבין בקלות את הדמוקרטיה כתופעה פוליטית משום שהיא מדגישה את התחרות הפוליטית במשטר דמוקרטי בתחום אחד – הבחירות.
5. התפישה המקובלת בדמוקרטיה היא משטר שבו חירותו האישית של הפרט היא מקסימלית. זוהי תפישה תמימה כי גם בדמוקרטיה תיתכן פגיעה בחירות אישית. בגישה האליטרית קיימים מאפיינים דמוקרטיים למרות שהיא מדגישה את תפקידה של האליטה השלטת.
6. הפוטנציאל להשפעה פוליטית מצד העם נעוץ ביכולתו להפיל ממשלה (על ידי בחירה בממשלה אחרת ביום הבחירות). מדובר ביתרון משום הוא ממחיש גם את חשיבות התחרות הפוליטית בדמוקרטיה וגם משום שהוא מעניק לעם תפקיד מרכזי על אף הפסיביות המיועדת לו.
7. התפישה האליטרית מדגישה את קיומם של רצונות קבוצתיים שונים ואת התחרות בין האליטות השונות, מה שהופך אותה למציאותית יותר מן הגישה הקלאסית שמדגישה את "רצון העם", מתוך ההנחה שניתן להגדיר רצון שכזה באופן ממשי. במציאות לא רצון העם הוא הקובע כי אם רצון הרוב. עקרון היחסיות בדמוקרטיה הנותן ייצוג אינו חיוני לדמוקרטיה אם נקבל את הטענה כי תפקידו האמיתי של העם הוא לבחור מנהיגות.

הרעיון העומד בבסיסה של המחשבה האליטרית הוא שעודף של דמוס (עממיות) יוביל לצמצום הדמוקרטיה הממשית, משום שההמון הוא בעל נטיות אוטוריטריות (נטייה לשלטון יחיד) רדומות, וקיימת סכנה שאותן נטיות רדומות תתעוררנה ותובילנה לרודנות. משום כך, מעורבות פוליטית של ההמון אינה רצויה ויש להסתפק בפעילויות פוליטיות מתחרות ובאזרחים שמעורבותם הפוליטית מצטמצמת בהטלת פתק קלפי אחת לכמה שנים. אדישותן של שכבות נרחבות, ובעיקר השכבות הנמוכות שמהוות את מרבית האוכלוסייה, משרתת את יציבות הדמוקרטיה משום שהיא מבטיחה פוליטיקה מתונה, נמרצת פחות ופשרנית יותר. הדמוקרטים האליטרים אינם מאמינים בתבונתו של האדם הפשוט כפרט ובתבונה הקולקטיבית של בני האדם ולפיכך רואים בדמוקרטיה שיטה לבחירת מנהיגות ותו לא. האידיאל של שלטון העם הוא אוטופי, ואילו השיטה האליטרית מתארת את העובדות כהווויתן – מאחורי הרטוריקה העממית והשוויונית של הרדיקליזם מסתתרת בסופו של דבר עילית שלטת, משום שמעורבתם של האזרחים היא מועטה ומרבית האזרחים אינם משתתפים ואף אדישים למתרחש במערכת הפוליטית.

לפי גישה זו האדם הוא בור, לא רציונלי, אנוכי, וחסר כל ידע ותחכום פוליטי. העם אינו כשיר לשלוט. הליכתו לקלפי אחת לכמה שנים היא מכוח הרגל או מסורת משפחתית, ובחירתו במועמד זה או אחר אינה נובעת מהיגיון אלא מקשר אישי אל המועמד, הופעה טלוויזיונית, דמגוגיה זולה או יכולתו הרטורית של המועמד, ולאו דווקא מתוך הבנה מעמיקה ורחבה של הפוליטיקה. חשוב לציין שהדמוקרטים האליטרים אינם רואים בדמוקרטיה האליטרית את הרע במיעוטו אלא מצב רצוי, משום שרק בה שולטים המעטים והטובים מבלי לנגוס בחירוּת הרבים. ריבוי האליטות הוא זה שמבטיח שיהיו אופוזיציות וביקורת, ובעקבות כך גם מגביל את השלטון.

• דמוקרטיה מתגוננת
• אריסטוקרטיה

• עידו שטרנברג, דמוקרטיה אליטרית ואליטיזם דמוקרטי, האייל הקורא