דרורה דומיני
 | |
| לידה | 1950 (בת 74 בערך) מרחביה, ישראל  |
|---|---|
| מדינה | ישראל |
| עיסוק | אמנית ומרצה |
| מעסיק | בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים |
| פרסים והוקרה | פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול (2001) |
  | |
דרורה דומיני (נולדה ב-1950) היא אמנית ישראלית ומרצה בכירה וותיקה במחלקה לאמנות בבצלאל. חוקר האמנות הישראלית גדעון עפרת העניק לה את הכינוי "הפסלת העברייה". דומיני החלה את פעילותה בראשית שנות ה-80 והייתה מהנשים הבודדות בקרב פסלי ישראל. יצירות בולטות שלה עוסקות בבחינה ובביקורת של החיים בקיבוץ ובכלל של המיתוס הגברי הישראלי, וזאת על ידי עיסוק בתכנים של גוף, זיכרון ומוות.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
_by_Drora_Domini._I.jpg)
דומיני נולדה בקיבוץ מרחביה בשנת 1950 להורים ממייסדי הקיבוץ. בשנת 1972, לאחר סיום שירותה הצבאי, עזבה דומיני את הקיבוץ ויצאה ללימודי אמנות מחוץ לישראל. את הכשרתה קיבלה דומיני באוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי בוויסקונסין שבארצות הברית, ולאחר מכן בקולג' לאמנות בצ'לטנהם שבבריטניה. את לימודיה סיימה בשנת 1980 באקדמיה לאמנות סנט מרטין שבלונדון.
יצירתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העבודות שיצרה דומיני בתקופת לימודיה מתאפיינות בעיסוק בנושא העקירה, אותו חוותה לא רק כסטודנטית ישראלית בניכר, כי אם גם מעצם העובדה שעזבה את קיבוצה ומקום ילדותה. בתקופה זו התנסתה דומיני בשלל טכניקות ובהן ציור, פיסול על גבי ציור, פיסול, מודלים אדריכליים וגאומטריים וביצירת מבנים קונסטרוקטיביים שליוו גם בשנות ה-80 של המאה ה-20. גם בעבודותיה משנות ה-90 ועד היום ממשיכה דומיני להתייחס לנושאים המיתיים שהעסיקו אותה מראשית דרכה. כך בין השאר עסקה באנדרטאות ובפסלו של יצחק דנציגר "נמרוד" ועוד. בשנת 2002 הוציאה דומיני בשיתוף הצלמת פראנס לבה-נדב את הספר "כל מקום: נוף ישראלי עם אנדרטה". ספר זה מסכם פרויקט רחב היקף בהן הגישו שתי האמנויות פרשנות ביקורתית לאנדרטאות הרבות המפוזרות ברחבי ישראל.[1]
בשנת 2007 זכתה בפרס שר המדע התרבות והספורט, נימוקי השופטים מבטאים את ייחודה של דומיני בשדה האמנות הישראלי: "[דומיני] הביאה איתה שפת פיסול פורמליסטית שעברה, מהר למדי, הסבה לדיבור תלת-ממדי על תרבות, על ביוגרפיה ועל זהות. דרורה דומיני הוכיחה יכולת התחדשות בפיתוח חומרים לא-שגרתיים ובניסוח דימויים טעונים".
בפברואר 2008 הציגה דומיני את תערוכתה "ציפורים נגזרות", בגלריה גורדון. בשנת 2009 הוצב פסל חוצות עשוי ברונזה, לזכר רצח חיים ארלוזורוב במקום בו נרצח על חוף ימה של תל אביב סמוך למרינה. בשנת 2010 הציגה בסדנא לאמנות בראשון לציון עבודות שנוצרו באמצע שנות ה-80 והוצגו במקום באותה העת, לצד עבודה חדשה שנוצרה במשותף עם ילדים. בקיץ 2011 הציגה את התערוכה "משחק קבוצתי", שהורכבה בעיקר מעבודות על נייר בגלריה ברבור בירושלים.
ב-2020 זכתה בפרס רפפורט לאמנית בכירה, ובנובמבר 2022 נפתחה תערוכת יחיד שלה במוזיאון תל אביב - "צידה לדרך ארוכה", אותה אצרה דלית מתתיהו. הערוכה כוללת את פעילותה משנות ה־80 של המאה ה־20.[2] בתערוכה מוצגים אובייקטים הנדמים לחפצים שימושיים, כמו כיסא, שולחן, לוח, כוננית, מדף, ארון, אך מבט נוסף מגלה כי הם אינם שימושיים כלל.[3]
הוראה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם שובה לישראל בשנת 1980, היא הצטרפה לסגל ההוראה של המחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. בין השאר היא לימדה פיסול, ציור ותולדות האמנות הישראלית.
פרסים בהם זכתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1987 - פרס היצירה, קרן התרבות אמריקה-ישראל
- 1989 - פרס בנק דיסקונט לאמן ישראלי, מוזיאון תל אביב לאמנות
- 1991 - פרס שר החינוך לאמניות פלסטיות
- 1989 - קרן ארטור גולדרייך, בצלאל / קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב (עבור מחקר אנדרטאות תקומה בישראל)
- 1999 - פרס עידוד היצירה, משרד החינוך
- 2001 - פרס מאיר דיזנגוף לאמנות פלסטית, עיריית תל אביב-יפו
- 2007 - פרס שר המדע, התרבות והספורט
- 2018 - פרס מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית, משרד התרבות
- 2020 - פרס רפפורט לאמנית בכירה
תערוכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תערוכות יחיד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1982 - גלריית תיאטרון ירושלים
- 1984 - גלריה שרה גילת, ירושלים
- 1984 - גלריית הסדנה לאומנות, יבנה
- 1987 - "עבודות על נייר", גלריה שרה לוי, תל אביב
- 1988 - גלריה דביר, תל אביב
- 1991 - הגלריה בקיבוץ כברי
- 1993 - "אנטרייר בשדה הפיסול", גלריית אוניברסיטת חיפה
- 1993 - "פסלים 1990 – 1993" מוזיאון תל אביב לאומנות
- 1996 - "שיעור בתהליכי עבודה", גלריית המכון לאומנות, אורנים
- 1997 - "מיתלהפהפיתה", גלריית סדנאות האומנים, תל אביב
- 2000 - "כל מקום", סדנאות האומנים, תל אביב (בשיתוף עם הצלמת פראנס לבה נדב)
- 2000 - "נוף עם אנדרטה" – צילומים מתוך התערוכה "כל מקום", הגלריה במכללה ע"ש דוד ילין – ירושלים
- 2001 - פראנס לבה נדב, צילומים מתוך התערוכה "כל מקום", גלריית מכללת ויצו, חיפה
- 2002 - הוצאה לאור של הספר "כל מקום"
- 2003 - "ירח שחור" – גלריה גבעון תל אביב
- 2005 - "כסף שחור", קו 16, תל אביב
- 2005 - "נוף עם אנדרטה", מוזיאון אורי ורמי נחושתן, אשדות יעקב
- 2008 - "ציפורים נגזרות", גלריה גורדון תל אביב
- 2010 - "בין שמים לארץ", הסדנא לאומנות רמת אליהו
- 2011 - "לאור הפלואורסצנט", סדנאות האמנים תל אביב
- 2011 - "אקספרימנט" עם יעקב קאופמן, סדנאות האמנים תל אביב
- 2001 - "משחק קבוצתי" (רישום ופיסול), גלריה ברבור ירושלים
- 2011 - "שחזורים", גלריית המכללה לאמנות אורנים
- 2014 - "ד. דיגינג", גלריית המחלקה לאמנות, בצלאל
- 2016 - "הרוח בפיגומים", הגלריה לאמנות ישראלית, מכללת אורנים
- 2016 - "פ נ פועל נופל", גלריה חזי כהן, תל אביב
- 2021 - "קבורת חמור", גלריה אלמסן, יפו[4]
- 2022 - "צידה לדרך ארוכה, מוזיאון תל אביב לאמנות
תערוכות קבוצתיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|
פסלי חוץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1986 - "עפיפון", גן הפסלים הפתוח, תפן
- 1987 - "כנפיים", גן הפסלים, בסיס חיל האוויר, תל-נוף
- 1987 - "ערוגה", יבנה
- 1988 - "כד", שכונת נווה יעקב, ירושלים
- 1989 - "אביב", שד' רוטשילד, תל אביב
- 1998 - "מלאכית", גינת סדנאות-האומנים, תל אביב
- 1999 - "צפרדעה", בית הספר התיכון "עירוני א'", חיפה
- 2006 - הצעה לאנדרטה לנופלים רחבת הכנסת, ירושלים
- 2009 - "העיר שצמחה מהחול" / "פסל הדיונות" לזכרו של חיים ארלוזורוב, תל אביב
- 2013 - פרחי אבן קמפוס אוניברסיטת חיפה.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
-
עבודה משנת 2007 -
"אביב", פסל בטון, שדרות רוטשילד, 5/05 -
חול וחול, סדנאות האמנים, 11/08 -
"פסל הדיונות" - פסל חוצות לזכר רצח חיים ארלוזורוב, חוף הים של תל אביב, 4/09 -
עבודות נייר בתערוכה בגלריה ברבור, 7/11 -
פסל רצפה כפי שהוצג במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, 4/18 -
מראה ההצבה בתערוכה "קבורת חמור" בגלריה אלמסן, יפו, 7/21 -
תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, 2023 -
"מדף ובקבוקים", מוזיאון תל אביב, 2023 -
"קבורת חמור", מוזיאון תל אביב, 2023
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דרורה דומיני: פסלים 1993 - 1990, אוצרת ועורכת: אלן גינתון, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1993.
- כל מקום, נוף ישראלי עם אנדרטה, דרורה דומיני ופראנס לבה-נדב, הוצאת חרגול, 2002.
- Volleyball, דרורה דומיני, ספר שיצא לרגל התערוכה "דרורה דומיני / משחק קבוצתי", גלריה ברבור, 2011.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עוזי צור, בזכות הקול המינורי, באתר הארץ, 5 בפברואר 2008
- רותם רוזנטל, האמן 17: דרורה דומיני, באתר וואלה, 29 ביוני 2005
- אתר ספרה של דומיני ולבה-נדב: "כל מקום - נוף ישראלי עם אנדרטה", בהוצאת חרגול
- איתן בוגנים, הגולגולת היתה פעם כדורעף, באתר ynet, 23 בפברואר 2008
- על התערוכה בסדנא לאמנות בראשון לציון באתר 'חלון אחורי', 4/09.
- יעל גילעת: "עיניים יש לחלוצה וגבות למנהיג", מאמר על הקשר בין הקיבוץ לעבודתה של דומיני, כתב העת 'פנים' באתר הסתדרות המורים בישראל, 2/2010.
נעמה ריבה, דרורה דומיני: "המילה 'למכור' מפריעה לי לעבוד. זה רעל בשבילי", באתר הארץ, 15 בינואר 2023- דרורה דומיני, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ רותי דירקטור, הפסל והעדשה, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2002
- ^ דרורה דומיני: צידה לדרך ארוכה, באתר מוזיאון תל אביב לאמנות
- ^ נעמה ריבה, דרורה דומיני: "המילה 'למכור' מפריעה לי לעבוד. זה רעל בשבילי", באתר הארץ, 15 בינואר 2023
- ^ עוזי צור, חמדת אוזני חמור, באתר הארץ, 7 ביולי 2021
| זוכי פרס משרד החינוך והתרבות עבור מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית | |
|---|---|
|