האופרה הארצישראלית

האופרה הארצישראלית הייתה מוסד תרבות ישראלית הראשון מסוגו שפעל בארץ ישראל בתקופת המנדט, בשנים 1923-1940. ב-1917, עם היוודע דבר הצהרת בלפור, החליט המוזיקאי הרוסי מרדכי גולינקין, מנצח בבית האופרה בסנקט פטרבורג, להגשים חלום - הקמת בית אופרה עברי. הוא אסף כספים בקונצרט מיוחד שארגן, שבו הושרה התקווה בעברית. ב-1923 עלה לארץ ישראל.

האופרה בניהולו נוסדה בתל אביב, למרות כוונתו המקורית להקימה בירושלים, ב-28 ביולי 1923, תחת השם אופרה ארץ-ישראלית. הצגת הבכורה הייתה האופרה לה טרוויאטה מאת ורדי, שהועלתה בקולנוע עדן, בניצוחו של גולינקין. בהופעות הראשונות הופיעה האופרה באולמות קולנוע, בהיעדר מתקן מתאים יותר. זמרי אופרה הובאו מחו"ל. האופרה העסיקה כ-50 עובדים. את להקת הבלט של האופרה ניהלה הרקדנית רינה ניקובה שעלתה לישראל ב-1924. אחד הסולנים בלהקת הבלט היה הרקדן דוד בריינין. בתו של גולינקין, שרה, שימשה כפסנתרנית החזרות. את התפאורות צייר הצייר הירושלמי שמואל מיכל מלניק.

על התמודדותו עם האיחורים הכרוניים של הצופים סיפר גולינקין:

"לא נמלטנו גם מאי-הבנה עם הקהל: אנשי תל אביב, שלא הורגלו לבוא אל התיאטרון לשעה הקבועה, אחרו מן המועד, ונאלצו לעמוד במשך כל המערכה הראשונה בהצגת הבכורה במסדרון, מאחורי הדלתות."^[1]

ב-1924 הפיק בית האופרה את האופרה "היהודיה", והעלה אותה גם בירושלים. נציג הוותיקן טען כי תלבושתו של הקרדינל ותוכן הליברית מהווים פגיעה בנצרות. גולינקין נכנע לדרישות איש הדת ושינה בהתאם לדרישותיו. המשורר אורי צבי גרינברג יצא בהתקפה חריפה כנגד הכניעה וכינה אותה "סטירת לחי ליישוב העברי".^{[דרוש מקור]}

במשך 4 שנים עמד גולינקין בראש האופרה, ובשנים אלו העלה לא פחות מ-17 הפקות, כשהבולטות בהן: פאוסט מאת שארל גונו, כרמן, שמשון ודלילה, אאידה, רוסלקה וההוגנוטים, וזאת על רקע קשיי תקציב שהלכו והעמיקו, עד שבסוף 1927 אזלו המקורות הכספיים. החזן משה רודינוב ורעייתו זמרת הסופרן רות לויאש נמנו על הסולנים. הם היגרו לארצות הברית והשתקעו בניו יורק ב-1928. צבי ג'וריני היה סולן נוסף שהמשיך בפעילות בתל אביב.

וכך כתב גולינקין ב-1926 לעיריית תל אביב:^[2]

"בתנאי העבודה הארץ ישראליים לא יכלו חברי המקהלה והתזמורת של האופירה [כך במקור] להרוויח מעבודתם באופירה כפי צורכי הקיום המינימליים הנחוצים להם [...] השתא נעשה מצבם הכלכלי של אלה קשה ביותר בקשר עם המצב הכללי השורר [...] מחוץ לאופירה לא מצאו להם חברי המקהלה והתזמורת כל עבודה ורווחי האופירה גם הם הופחתו ועמדו על החצי של אותם דאשתקד [...] ואלמלא התקווה למצוא עבודה בבניין התיאטרון... כי האנשים האלה לא היו מחזיקים מעמד עד סוף העונה והיו מתפזרים לכל עבר לחפש עבודה..."

בשנת 1927 נסע גולינקין למסע גיוס כספים בארצות הברית ובמערב אירופה. משחזר ארצה, לאחר קרוב לשנתיים, לא הצליחה האופרה שלו לחזור לימיה כקדם. עקב עזיבתם של רוב הזמרים לארצותיהם, בעקבות מאורעות תרפ"ט 1929, קיימה האופרה פעילות דלילה.

בשנות השלושים ארגן גולינקין את הלהקה האופראית מחדש והשיג אולם למופעיה - אולם קולנוע מוגרבי. הזמרת המצליחה מרים רפ-ינובסקה עלתה לארץ מגרמניה והצטרפה לאופרה כסולנית (הופיעה, בין השאר, בתפקיד הראשי ב"לה טרוויאטה"). באמצעים דלים הפיקה האופרה בעיקר את ההצגות "ברון הצוענים", "דמון" ו"הספר מסביליה". המנצח אוטו לוסטיג הצטרף לאופרה בשנת 1940. שירת הברבור של האופרה הארץ ישראלית הייתה האופרה "היהודיה" מאת הלוי, שהועלתה ב-1940 באולם קולנוע מוגרבי.

בפברואר 1941 הקימו משה שלוש, מרק לברי וגאורג זינגר את "האופרה הארצישראלית העממית".

• מתוך תוכניית האופרה המכבים, 1925-1926, באתר עיריית תל אביב-יפו
• ליטל לוין, היום לפני 75 שנה: האופרה הארץ-ישראלית מופיעה לכבוד חג המכבים, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2010