האושפיזין

האושפיזין
כרזת הסרט
כרזת הסרט
בימוי גידי דר
הופק בידי גידי דר
רפי בוקאי
תסריט שולי רנד
עריכה יצחק צחייק
שחקנים ראשיים שולי רנד
מיכל בת שבע רנד
שאול מזרחי
אילן גנני
אברהם אבוטבול
מוזיקה עדי רן
צילום עמית יסעור
מדינה ישראלישראל ישראל
חברה מפיצה צרפתצרפת Limelight
ארצות הבריתארצות הברית Picturehouse
ארגנטינהארגנטינה Ficja
בריטניהבריטניה Lionsgate
בריטניהבריטניה Redbus
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 2004
משך הקרנה 90 דקות
שפת הסרט עברית
סוגה דרמה קומית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב ₪4,400,000[1]
הכנסות ₪5,680,000[1]
הכנסות באתר מוג'ו ushpizin
פרסים פרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר (זכייה, שולי רנד)
פרס אופיר לתסריט המקורי הטוב ביותר (מועמדות, שולי רנד)
פרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר (מועמדות, שאול מזרחי)
(זכייה) Israeli Critics Awards Best Picture
www.ushpizin.com
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

האושפיזין הוא סרט קולנוע דרמטי-קומי ישראלי משנת 2004. את הסרט כתב שולי רנד וביים גידי דר.

הסרט צולם במחנה שנלר ובבתי ראנד בירושלים, ומשתתפים בו, בין השאר, חלק מתושבי השכונה. הסרט הופק בהיתרים מיוחדים מרבנים[דרוש מקור]. במסגרת ההסכם עם הרבנים, הסרט לא הוקרן במהלך השבת בבתי הקולנוע. הסרט מתאר בצורה מדויקת למדי את האווירה וההווי בשכונות החרדיות בירושלים, תוך הצגת דמויות טיפוסיות ושילוב ביטויי דיבור אופייניים שנהגות מפי השחקנים. הופק בתמיכת קרן גשר לקולנוע רב תרבותי[2].

השחקנים הראשיים בסרט הם שולי רנד ואשתו בזמן הסרט מיכל בת-שבע רנד. לצדם מופיעים שאול מזרחי, אילן גנני, אברהם אבוטבול ואחרים. שמו של הסרט מתבסס על מושג האושפיזין, הקשור בחג סוכות.

משה הוא אברך חוזר בתשובה מחסידות ברסלב, נשוי למלי. הזוג חי בעוני באחת מהשכונות החרדיות של ירושלים ולא מצליח להביא ילדים לאור בעיות פוריות של מלי.

בערב סוכות זוכים השניים בדרך נס לגמילות חסדים, המזמנת להם סוכה וכסף לצורכי החג בסך 1,000 דולר. משה רוכש בחלק מהכסף אתרוג מהודר ויקר במחיר 1,000 שקל. אבל עם הנס מועמדים השניים בניסיון קשה: יוסף ואליהו, אסירים נמלטים, שאחד מהם (אליהו) הוא חברו של משה מעברו העברייני באילת, מגיעים לירושלים ומתגלגלים לסוכתם של משה ומלי. (האסירים הם "האושפיזין" שעליהם רומז שם הסרט). עד מהרה נחשף אופיים הגס והנצלני, אולם משה ומלי מתעקשים למלא את מצוות הכנסת האורחים, בתקווה שהשם יגמול להם על כך.

בסוף הסרט מלי נכנסת להיריון ויולדת בן, ואילו העבריינים יוסף ואליהו משלימים עם השינוי שעבר עמיתם משה.

התגובות לסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה לביקורות חיוביות בעיתונות הישראלית, תוך השוואה לסרטי חג המולד האמריקאיים[3]. כמו כן בקרב הקהל זכה הסרט להצלחה, והיה אחד הסרטים הישראליים הרווחיים ביותר בשנת 2004[4]. בין השאר משך הסרט לקולנוע קהל דתי רב שאינו נוהג בדרך כלל לצפות בקולנוע, בישראל ובארצות הברית[5].

על תפקידו בסרט זכה שולי רנד בפרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר. הסרט היה מועמד לפרס אופיר גם בקטגוריות התסריט ושחקן המשנה (לשחקן שאול מזרחי), אך לא זכה[6]. הסרט היה מועמד לפרס וולג'ין לקולנוע ישראלי בפסטיבל הקולנוע ירושלים, אך לא זכה[7]. התסריט לסרט זכה בפרס על שם זבולון המר מטעם האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך[8].

הסרט ייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים של רוטרדם, בינואר 2005[9]. במאי 2005 הוקרן בפסטיבל הסרטים טרייבקה[10].

שחקנ/ית דמות
שולי רנד משה בלנגה
מיכל בת-שבע רנד מלי (מלכה) בלנגה
שאול מזרחי אליהו סקורפיו
אילן גנני יוסף
אברהם אבוטבול בן ברוך
יהונתן דנינו דוד גבאי
דניאל דיין הרב

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 אברהם כרמלי, איריס רביד–ימין, קולנוע בישראל, סיכום פעילות שנתית 2004–2005, המרכז למידע ולמחקרי תרבות, פברואר 2008, אדר א' תשס"ח, עמ' 8
  2. ^ עכבר העיר, סרטים של משה מזרחי וגידי דר יזכו בתמיכת קרן הקולנוע, באתר הארץ, 18 בינואר 2003
  3. ^ שהרה בלאו, כמה קב"א יש לקב"ה?, באתר nrg‏, 5 באוגוסט 2004
  4. ^ גואל פינטו, מספר שיא של 1.3 מיליון צופים לסרטים ישראליים ב-2004 - פי שניים מ-2003, באתר TheMarker‏, 19 בינואר 2005
  5. ^ גואל פינטו, מה זה בעצם אתרוג, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2005
  6. ^ אורי קליין, זהב אופיר, באתר הארץ, 26 בספטמבר 2004
  7. ^ פבלו אוטין, ‏השופטים לא לקחו סיכונים, באתר גלובס, 18 ביולי 2004
  8. ^ מרב יודילוביץ', "אושפיזין" של שולי רנד זכה בפרס לתסריט ע"ש זבולון המר, באתר ynet, 13 בינואר 2004
  9. ^ דן פיינרו, רוטרדם, ‏רוטרדם מחכה לאושפיזין, באתר גלובס, 31 בינואר 2005
  10. ^ שירות גלובס, ‏טרייבקה ננעל, באתר גלובס, 1 במאי 2005