האישה בזהב (סרט)
 | ערך מחפש מקורות | |
| ערך מחפש מקורות | |
 | |
| מבוסס על | סיפורה של מריה אלטמן ומאבקה המשפטי באוסטריה על הציור "דיוקנה הראשון של אדלה בלוך-באואר" |
|---|---|
| בימוי | סיימון קרטיס |
| הופק בידי | דייוויד מ. תומסון כריס ת'יקייר |
| תסריט | אלכסיי קמפבל |
| עריכה | פיט למברט |
| שחקנים ראשיים | הלן מירן ראיין ריינולדס דניאל בריהל |
| מוזיקה | מרטין פיפס הנס צימר |
| צילום | רוס אמרי |
| מדינה |  ארצות הברית הממלכה המאוחדת |
| חברת הפקה | Origin Pictures, BBC Films  |
| חברה מפיצה | Entertainment Film Distributors, חברת ויינסטין, Constantin Film |
| שיטת הפצה | וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה | 1 באפריל 2015 10 באפריל 2015 |
| משך הקרנה | 109 דק' |
| שפת הסרט | אנגלית |
| סוגה | דרמה |
| תקציב | 11,000,000 $ |
| הכנסות | 61,600,000 $ |
| הכנסות באתר מוג'ו |  womaningold |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
האישה בזהב (באנגלית: Woman in Gold) הוא סרט דרמה אמריקאי-בריטי משנת 2015, בבימויו של סיימון קרטיס לתסריט של אלכסיי קיי קמפבל. בסרט מככבים הלן מירן, ראיין ריינולדס, ודניאל בריהל.
הסרט מבוסס על סיפורה האמיתי של מריה אלטמן, קשישה יהודיה המתגוררת בלוס אנג'לס, שיחד עם עורך-דין צעיר בשם רנדי שנברג, נלחמה משפטית בממשלת אוסטריה במשך כמעט עשור כדי להשיב לבעלותה את יצירתו המפורסמת של גוסטב קלימט, "דיוקנה הראשון של אדלה בלוך-באואר", אשר נבזז על ידי הנאצים בווינה לפני מלחמת העולם השנייה והוצג במשך שנים בארמון בלוודר בווינה.
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסדרה של פלאשבקים לאורך הסרט נזכרת מריה אלטמן בסיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית, וכן בדיכוי יהודי אוסטריה ובביזת רכושם שהתרחשו בעקבותיו. בעוד שמריה ובעלה הצליחו להימלט לארצות הברית, הוריה נותרו בווינה.
בהווה, מריה אלטמן היא אלמנה המתגוררת בלוס אנג'לס. לאחר מות אחותה היא מוצאת בעזבונה מכתבים מסוף שנות הארבעים שחשפו ניסיון להשיב יצירות אמנות שהיו בבעלות המשפחה ונשארו מאחור בזמן בריחתם, ואחר כך נגנבו על ידי הנאצים. בפרט נודעה חשיבות לדיוקן בו מצוירת דודתה של אלטמן, אדל בלוך-באואר, אשר היה מוכר באוסטריה בשם "האישה בזהב".
אלטמן מגייסת לעזרתה את רנדול שנברג, בן של אחת מחברותיה ועורך דין בעל ניסיון מועט, כדי לפנות לוועדה האוסטרית להשבת יצירות אמנות בבקשה להחזרת היצירות שהיו בבעלות המשפחה. אלטמן נוסעת חרף רצונה לאוסטריה עם שנברג, שם הם מגלים ששרת התרבות והמנהל האומנותי מסרבים להחזיר את הדיוקן של אדל, שכן הם מרגישים שהדיוקן הפך לחלק מהזהות הלאומית. כמו כן, הם אומרים לאלטמן שדודתה ציוותה בצוואתה להוריש את הדיוקן לגלריה בה היא מוצגת בארמון בלוודר ועל כן הוא נמצא שם באופן חוקי. לאחר חקירה נוספת של עורך הדין ושל עיתונאי מקומי הם מצליחים להפריך את הטענה, שכן הציורים המדוברים נקנו על ידי דודה של אלטמן, ועל כן לא היו בבעלותה והיא לא הייתה יכולה להורישם. נוסף על כך, הדרישה בצוואתה הייתה להוריש את התמונות לגלריה רק לאחר מותו של בעלה, אך בפועל הנאצים לקחו את הציורים בעודו בחיים. שנברג ממלא את הבקשה לוועדה להשבת יצירות האומנות, אך הבקשה נדחית. לגברת אלטמן אין את סכום הכסף הנדרש כדי לערער על קביעת הוועדה, ועל כן היא ושנברג נאלצים לחזור לארצות הברית בידיים ריקות.
חודשים לאחר מכן, שנברג מגיע להארה לאחר שנתקל במקרה בספר אומנות עם ציור "האישה בזהב" על כריכתו. תוך שימוש בחוק להשבת יצירות אומנות ובתקדימים שבהם הוא התקבל רטרואקטיבית, שנברג מגיש לבית המשפט העליון של ארצות הברית תביעה נגד ממשלת אוסטריה בטענה לבעלותה של אלטמן על הדיוקן. אוסטריה מערערת לבית המשפט העליון על עצם התביעה, אך הוא פוסק לטובתה של אלטמן ומאשר את המשך התביעה. ממשלת אוסטריה מנסה לשכנע את אלטמן לאפשר לגלריה להמשיך להחזיק בציורים, אך היא מסרבת. שנברג מעוניין להגיע לפתרון של בוררות באוסטריה, אך אלטמן אינה מעוניינת לשוב לאוסטריה בשנית כדי לשטוח את טענותיה. לאחר ויכוח ביניהם, מתירה אלטמן לשנברג לנסוע לאוסטריה ולייצגה בבוררות בווינה.
במהלך הבוררות מזכיר שנברג את פשעי המלחמה של המשטר הנאצי, ומפציר בבוררים לראות במקרה הנידון לא רק את הציורים שבמחלוקת אלא גם את אי הצדק שנגרם למשפחות שהיו בבעלותן יצירות אומנות אשר נלקחו על ידי הנאצים. באופן מפתיע, מופיעה אלטמן במהלך הבוררות כדי לתמוך בעורך הדין שלה, חרף אי רצונה לשוב לאוסטריה. לאחר שקילת טיעוני שני הצדדים, פוסקת הבוררות לטובתה של אלטמן, כך שהציורים יוחזרו לרשותה. הנציג של ממשלת אוסטריה מציע בתחינה לאלטמן הצעה של הרגע האחרון לפיה הציורים יישארו במקומם בתמורה לפיצוי נדיב, אך אלטמן מסרבת. היא אומרת שהציורים יעברו לאמריקה כפי שהיא נאלצה לעשות בעצמה, ומסכימה למכור את הדיוקן של דודתה אדל לרון לאודר, בתנאי שיוצג באופן קבוע במוזיאון נויה גאלרי (Neue Galerie) שבניו יורק, כך שכולם יוכלו ליהנות ממנו.
שחקנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הלן מירן - מריה אלטמן, אישה המנסה להשיג בחזרה יצירות אומנות שהיו בבעלות משפחתה ונלקחו על ידי הנאצים.
- טטיאנה מסלני - מריה אלטמן הצעירה.
- ראיין ריינולדס - רנדול (רנדי) שנברג, עורך הדין המייצג את מריה אלטמן.
- דניאל בריהל - יוברטוס צרנין, עיתונאי שסייע במחקר לאלטמן ולשנברג.
- קייטי הולמס - פאם שנברג, אשתו של רנדול שנברג.
- מקס איירונס - פרדריק אלטמן, בעלה של מריה אלטמן.
- צ'ארלס דאנס - שרמן, המעסיק של שנברג.
- אליזבת' מק'גוברן - השופטת פלורנס-מארי קופר.
- ג'ונתן פרייס - נשיא בית המשפט העליון ויליאם רנקוויסט.
- גדעון זינגר - עד
פרסים ומועמדויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הלן מירן הייתה מועמדות לפרס גילדת שחקני המסך, השחקנית הטובה ביותר בסרט קולנוע.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האישה בזהב, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
"האישה בזהב", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"האישה בזהב", באתר נטפליקס
"האישה בזהב", באתר AllMovie (באנגלית)
"האישה בזהב", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"האישה בזהב", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
"האישה בזהב", באתר Metacritic (באנגלית)
"האישה בזהב", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- מאיר שניצר, "האישה בזהב": דרמה תקופתית שפשוט לא מספקת את הסחורה, באתר מעריב אונליין, 10 באפריל 2015
