אלפבית יווני

אלפבית יווני
Α α אלפא	Β β בטא
Γ γ גמא	Δ δ דלתא
Ε ε אפסילון	Ζ ζ זטא
Η η אטא	Θ θ תטא
Ι ι יוטא	Κ κ קפא
Λ λ למדא	Μ μ מו
Ν ν נו	Ξ ξ קסי
Ο ο אומיקרון	Π π פאי
Ρ ρ רו	Σ σ ς סיגמא
Τ τ טאו	Υ υ אופסילון
Φ φ פי	Χ χ כי
Ψ ψ פסי	Ω ω אומגה
אותיות או ליגטורות שאינן בשימוש
דיגמא	סטיגמא
הטא	סאן
קופא	סאמפי
שו

האלפבית היווני הוא אלפבית המשמש לכתיבת השפה היוונית מאז המאה ה-8 לפנה"ס לערך. הוא האלפבית הראשון שבו לכל תנועה ולכל עיצור סימן נפרד. האותיות משמשות גם לציון מספרים – ספרות יווניות – בדומה לספרות רומיות. מלבד השימוש בו לכתיבת יוונית מודרנית, משמש האלפבית היווני גם לכתיבת השפה הקופטית בתוספת של אותיות ייחודיות. בנוסף, אותיות האלפבית היווני משמשות כיום כסמלים במתמטיקה ובמדעים ובשמות חלקיקים, כוכבים, אחוות סטודנטים, סופות ציקלון טרופיות ועוד. האלפבית היווני נוצר מהאלפבית הפיניקי, וממנו עצמו התפתחו האלפבית הגותי, הגלגוליטי, הקירילי ואף הלטיני. אך אין קשר בינו לבין הכתב הקווי ב' או הכתב הקיפרי ההברתי (אנ'), מערכות הכתב היווניות שקדמו לו.

מקור האלפבית היווני באלפבית הפיניקי. הפיניקים היו הכוח הדומיננטי בשיט בים התיכון בתקופת הברזל הקדומה, ושמות חלק מהאותיות ביוונית (יוֹטָה, רוֹ) מעידות על המעתק הכנעני שהתרחש בפיניקית. כתובות יווניות מוקדמות מאיוליה (אנ') ומכרתים מתייחסות לאותיות האלפבית היווני כ־ϕοινικηια, "פיניקיות".^[1]

כתובת דיפילון (אנ'), אחת הכתובות היווניות המוקדמות ביותר שהתגלו, מתוארכת לסביבות 750–725 לפנה"ס.^[2] מלמעלה, הכתובת על הכד; מלמטה, העתק הכתובת המלאה

העדויות המוקדמות ביותר שנמצאו לאלפבית היווני מתוארכות לרבע השני של המאה ה־8 לפנה"ס (775–750 לפנה"ס); כתובות אלה קובעות רק את התאריך הוודאי המאוחר ביותר לאימוץ הכתב הפיניקי על ידי היוונים, וייתכן שהאימוץ התרחש עוד בתקופה מוקדמת יותר (אף שלא נותרו עדויות מתקופה תאורטית זאת). רוב החוקרים נותנים את התאריך הכללי "סביבות 800 לפנה"ס", אך חלק מתארכים ל־850 לפנה"ס או אף קודם לכן וטוענים להיעדר עדויות בשל חוסר השרידות של הפפירוס, או להגבלת הטכנולוגיה לקבוצה זעירה של בעלי מיומנות. השוואה להתפתחות הצורות של אותיות האלפבית הפיניקי מעלה שהאלפבית היווני התפתח מהכתב הפיניקי שהיה נהוג בין 850–750 לפנה"ס.^[3]

בעולם היווני רומי, המקור הפיניקי של האלפבית היה ידע כללי נפוץ – ביטוי לכך ניתן למצוא אצל הסופיסט בן המאה השנייה לספירה, אדריאן מִצור, שפתח את המחזה שהציג באתונה במילים: ”פעם נוספת מגיעות האותיות מפיניקיה”.^[6] הבאת האלפבית ליוון היה אחד המרכיבים באגדת קדמוס, בן אגנור מלך צור או צידון שיצא לחפש את אחותו אירופה וייסד את תבאי; אגדה זאת אף השתרשה בפיניקיה עצמה לכל המאוחר בתקופה ההלניסטית, ובאה לידי ביטוי על מטבעות צוריים המציגים את קדמוס מעניק גליל פפירוס ליוונים.^[4] האגדה מבטאת את המציאות ההיסטורית המוקדמת בה הביאו הפיניקים את הכתב וחוכמות נוספות ליוון.^[7]

הרודוטוס, בן המאה ה-5 לפנה"ס מספר על כך:^[8]

הפיניקים האלה שבאו עם קדמוס, אשר מהם היו הגפיריים, בהתיישבם בארץ הזאת הביאו ליוונים דברי מדע (didaskalia) רבים ושונים וביחוד את האותיות (grammata), שלא היו ליוונים קודם לכן, כפי שאני חושב; בראשונה השתמשו בהן כמו כל הפיניקים, אחר כך במשך הזמן שינו יחד עם הביטוי (phonē) גם את צורת (rhythmos) האותיות. כי בעת ההיא ישבו ברוב המקומות יחד עם היוונים גם יונים, שרכשו להם את האותיות אצל הפיניקים בלמדם מהם והשתמשו בהם אחרי ששנו בהן רק מעט: בהשתמשם בהן אמרו, מה שגם נכון, שהובאו מאת הפיניקים ליוון וקראו אותן "פיניקיות". ... בעצמי ראיתי אותיות "קדמייות" במקדש אפולו האיסמיני בתבאי של הבויאוטים חרותות בשלש חצובות, ברובן דומות ליוניות...

— הרודוטוס, ה' 58-61

דיודורוס סיקולוס סיפר שלאחר המבול של דאוקליון, קדמוס בן אגנור היה הראשון להביא את הכתב מפיניקיה ליוון, ובתקופתו החלו היוונים לגלות תגליות חדשות במדע הכתוב;^[9] ובמקום אחר כתב שבין היוונים היה לינוס הראשון לגלות מקצבים ושירים שונים, וכשקדמוס הביא מפיניקיה את האותיות, לינוס התאים אותן ליוונית. האותיות נקראות פיניקיות כי הן הובאו ליוונים מהפיניקים, אך השימוש בהן (בצורתן באלפבית היווני) היה לראשונה אצל הפלסגים, ולכן הן כונו "פלסגיות".^[10]

שמות רוב האותיות משמרים נאמנה את השמות הפיניקיים המקוריים. העדות המוקדמת ביותר לשמות האותיות היווניות נמצאת במחזה Γραμματικὴ τραγῳδία (טרגדיית האותיות) מאת קאליאס (אנ'), מסוף המאה ה־5 לפנה"ס. הזיקה ההדוקה של שמות האותיות לשפות שמיות ולא ליוונית הייתה אחת הסיבות שבגינן מחברים עתיקים היו כה בטוחים במקור הפיניקי של האלפבית היווני.^[11]

ההבדל העיקרי בין האלפבית הפיניקי ליווני הוא השימוש באותיות לציון תנועות ביוונית. האלפבית הפיניקי ציין עיצורים בלבד, ובעוד שסופרים עבריים וארמיים השתמשו לעיתים באותיות מסוימות (י, ו, ה) לציון תנועות, שימוש כזה באותיות היה נדיר מאוד בקרב הפיניקים בתקופת הברזל. בעדויות הקדומות ביותר לאלפבית יווני, לעומת זאת, כבר השתמשו באותיות לציון תנועות – Α לתנועות ă/ā,‏ Ε לתנועה ĕ (ולעיתים גם ē),‏ Ι לתנועות ĭ/ī,‏ Ο לתנועות ŏ/ō ו־Υ לתנועות ŭ/ū; ניבים יוונים ששימרו את העיצור h (ה בעברית) השתמשו באות Η (שמקורה באות הפיניקית ח, נהגתה כ־ח גרונית) לייצוג עיצור זה, אך ניבים אחרים השתמשו באות לייצוג התנועה ē, וזה הפך לבסוף לסטנדרט ביוונית; האות Ω, נוצרה לייצוג התנועה ō (להבדיל מ־ŏ) באלפבית של איוניה, קנידוס (אנ'), פארוס ומלוס, והופעתה בסוף סדר האלפבית מצביעה על היותה המצאה מאוחרת, כנראה וריאציה נוספת של האות הפיניקית ע, מהמאה ה־7 לפנה"ס. מקורן של כל האותיות בכתב הפיניקי ניכר, והן כולן הגיעו מאות פיניקית שייצגה עיצור שלא התקיים ביוונית; בעוד שהרציונל להשתמש באות 𐤉 שייצגה את העיצור y לתנועות ĭ/ī, ובאות 𐤅 שייצגה את העיצור w לתנועות ŭ/ū, ניכר, לא ברור מה גרם לקישור בין האותיות האחרות לתנועות שנבחרו להן.^[1]

הזהות בבחירת האותיות לציון תנועות בין הכתב היווני והאלפבית הפריגי (אנ'), גם הוא מתועד מתחילת המאה ה־8 לפנה"ס (ובמיוחד היוטה, שצורתה כזיגזג ברוב הכתבים היווניים הקדומים פרט לזה האובויי שבו צורתה כקו ישר, כמו בכתב הפריגי), עשויה להצביע על היווצרות משותפת של הכתב היווני והפריגי, ככל הנראה באזור עם נוכחות יוונית, פריגית ופיניקית. מועמד מוביל לאזור כזה הוא אזור צפון הים האיגאי.^[12]

העיצורים באלפבית היווני הם אימוץ של האותיות הפיניקיות המייצגות עיצורים זהים או כמעט זהים. לאות Ξ ולשלוש האותיות שלפני Ω –‏ Φ,‏ Χ ו־Ψ – היו ערכים שונים במקומות שונים. באלפביתים של כרתים, תרה, מלוס ואנפה (אנ') אותיות אלה לא התקיימו כלל. באלפביתים של אובויה, בויוטיה, ארקדיה ולקוניה, Φ ייצגה ph,‏ Χ ייצגה ks,‏ Ψ ייצגה kh, האות Ξ לא התקיימה והצירוף ps יוצג על ידי האותיות ΦΣ. האלפביתים האטיים והיוניים התשמשו כולם ב־Φ לייצוג ph וב־Χ לייצוג kh, אך באטיקה ובחלק מהאיים האגאיים היוניים לא התקיימו Ξ ו־Ψ (הצירופים ks ו־ps יוצגו על ידי ΚΣ ו־ΦΣ בהתאמה), בעוד באלפביתים של הדודקפוליס היוני (אנ'), חלק מהאיים האגאיים היוניים, קורינתיה וארגוס שימשה Ξ ל־ks ו־Ψ ל־ps, מה שהפך בסוף לאלפבית האטי הקלאסי.^[13]

העיצורים השורקים הפיניקיים – 𐤆, 𐤎, 𐤑, 𐤔 – גם הם מציגים בעיה מסוימת, שכן מקבילותיהם היווניות לא תואמות את המקור הפיניקי במדויק, ואף שמות האותיות ביוונית לא תואמים את השמות בפיניקית. המקובל הוא שהאות זֵין הפיניקית הפכה ל־ζῆτα (זֵטה) היוונית, האות סמך הפכה ל־ξεῖ (קסה) האות צדֵי הפכה ל־σάν (האות סַן הארכאית) והאות שַן הפכה ל־σίγμα (סיגמה). חוקרים אחדים הציעו ששמות האותיות התערבבו, כך ששם האות זטה הגיע מהאות צדי, שם האות קסה הגיע מהאות שַן, שם האות סַן הגיע מהאות זין ושם האות סיגמה הגיע מהאות סמך, אך התקשו להסביר מדוע; אחרים הציעו שהאותיות צדי ושַן אומצו שתיהן לייצוג העיצור s, אך אחת מהן (לרוב הגלגול של האות צדי) נדחקה בהדרגה עד שהגלגול של האות השנייה נעשה הייצוג היחיד לעיצור s. שם האות ζῆτα (זֵטה) מוסבר כאנלוגיה לאות הקודמת ῆτα (הֵטה), השם ξεῖ מאמץ צורה חדשה שהייתה נהוגה באותיות אחרות (ϕεῖ, χεῖ, ψεῖ), והשם "סיגמה" הוא שימוש מאוחר במילה האונומטופאית σίζω (סיזו), "לִחשוּש".^[14]

הכתב היווני הותאם ליצירת האלפבית האטרוסקי (אנ'), שממנו התפתח האלפבית הלטיני (כמו גם כתבים איטליים אחרים (אנ')). באסיה הקטנה, במאות ה־5–4 לפנה"ס, התפתחו הכתב הליקי (אנ') והלידי (אנ') מהכתב היווני של אובויה, בויוטיה, ארקדיה ולקוניה (מקורו של הכתב הקארי, לעומת זאת, איננו ודאי). האלפבתים האיבריים (אנ'), שהתפתחו בדרום איבריה כבר במאה ה־7 לפנה"ס באזור שבו פעלו הן פיניקים והן יוונים, התפתח מהכתב הפיניקי, מהכתב היווני או אולי משניהם.^[15]

אות	יוונית			עברית	הגייה (IPA)		אות פיניקית מקבילה	תעתיק לטיני
	עתיקה	ימי-ביניימית	מודרנית		עתיקה	מודרנית		עתיקה	מודרנית
Α α		ἄλφα	άλφα	אַלְפַא	a		אָלֶף	a
Β β		βῆτα	βήτα	בֵטָא (ויטָא)	b	v	בֵּית	b	v
Γ γ		γάμμα	γάμμα γάμα	גַמָּא	ɡ	ɣ	גִּימֶל	g	gh, g, j
Δ δ		δέλτα	δέλτα	דֶלְתָּא	d̪	ð	דָּלֶת	d	d, dh
Ε ε	εἶ	ἒ ψιλόν	έψιλον	אֶפְּסִילוֹן	e̞		הֵא	e
Ζ ζ		ζῆτα	ζήτα	זֵטַא	כנראה zd או ʣ, מאוחר יותר [z]	z	זַיִן	z
Η η		ἦτα	ήτα	אטא	ɛː	i	חֵית	e, ē	i
Θ θ		θῆτα	θήτα	תֵֿטָא	t̪ʰ	θ	טֵית	th
Ι ι		ἰῶτα	ιώτα γιώτα	יוֹטָא	i, iː	i	יוֹד, יוּד	i
Κ κ		κάππα	κάππα κάπα	קַפָּא	k		כָּף	c	k
Λ λ	λάβδα	λάμβδα	λάμδα λάμβδα	לַאמְבְדַא	l		לָמֶד	l
Μ μ		μῦ	μι μυ	מיו	m		מֵם	m
Ν ν		νῦ	νι νυ	ני	n		נוּן	n
Ξ ξ	ξεῖ	ξῖ	ξι	קְסִי	ks		סָמֶך	x	x, ks
Ο ο	οὖ	ὂ μικρόν	όμικρον	אוֹמִיקְרוֹן	o̞		עַיִן	o
Π π	πεῖ	πῖ	πι	פִּי	p		פֵּא	p
Ρ ρ		ῥῶ	ρω	רוֹ	r ~ ɾ		רֵיש	r, rh	r
Σ σ ς‏ (סופית)		σῖγμα	σίγμα	סִיגְמַא	s		שִׁין	s
Τ τ		ταῦ	ταυ	טַאף (טאו)	t		תָּו	t
Υ υ	ὗ	ὓ ψιλόν	ύψιλον	אִוֿפְּסִילוֹן	y, yː	i	וָו	u, y	y, v, f
Φ φ	φεῖ	φῖ	φι	פִֿי	pʰ	f		ph	f
Χ χ	χεῖ	χῖ	χι	כִֿי	kʰ	x		ch	ch, kh
Ψ ψ	ψεῖ	ψῖ	ψι	פְּסִי	ps			ps
Ω ω	ὦ	ὦ μέγα	ωμέγα	אוֹמֶגַה	ɔː	o̞	עַיִן	o, ō	o

ההגייה הקלאסית המובאת בטבלה לעיל היא שחזור ההגייה של הניב האָטִי במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס. כמה מהאותיות נהגו בצורה שונה בתקופות שקדמו לתקופה הקלאסית או בניבים שאינם אטיים. על ההגייה של היוונית העתיקה שלאחר התקופה הקלאסית, ראו יוונית של הברית החדשה.

האותיות הבאות אינן חלק מן האלפבית היווני הסטנדרטי, אך היו בשימוש בתקופות שקדמו לתקופה הקלאסית או בניבים מסוימים. האותיות דִיגַמַּא, קוֹפַּא וסַאמְפִּי שימשו גם כספרות יווניות.

אות	שם			הגייה	אות פיניקית מקבילה	תעתיק לטיני
	יוונית ארכאית	יוונית מאוחרת	עברית
	ϝαῦ	δίγαμμα	דיגמא[16]	וּ עיצורית	וָו	w
	–	στίγμα	סטיגמא[17]	סט		st
	–	ἧτα	הטא[18]	ה	חֵית	h
	ϻάν	σάν	סַן[19]	ס	צדי (מיקום האות באלפבית) שין (שם האות)?	s
	ϙόππα	κόππα	קוֹפַּה[20]	ק	קוף	q
	–	σαμπῖ	סַמְפִּי[21]	ללא ספק עיצור חוכך, אולי ס, קס, טס	המקור שנוי במחלוקת, אולי צדי	ss
	–	–	שׁוֹ[22]	שׁ שימש בשפה הבַּקְטְרִית לתעתיק הצליל שׁ, כמו ב"קוּשאן".	צדי (מיקום האות באלפבית) שין (שם האות)	š

לסַאן יש להתייחס כאל גרסה קודמת של סיגמה.

קוֹפַּא ציינה חילוף הגייה (אלופון) של קַפַּא לפני תנועה אחורית.

סַאמְפִּי ציינה עיצור חוכך כפול שמאוחר יותר התפתח ל-σσ (קרוב לוודאי [sː]) ברוב הניבים ול-ττ בניב האטי.

דִיגַמַּא/וַו נעלמה מהאלפבית משום שהצליל שציינה נעלם מהניב האיוני ומרוב הניבים האחרים.

בזמן המודרני נוספה על ידי בלשנים האות יוט (אות גדולה: Ϳ, אות קטנה: ϳ), המבוססת על J הלטינית, לייצוג הצליל /j/ (יו"ד עיצורית) בשחזורי מילים פרוטו-יווניות שכללו את הצליל הזה.

אות	שם			הגייה	אות פיניקית מקבילה	תעתיק מיוונית ללטינית
	יוונית ארכאית	יוונית מאוחרת	עברית
	–	–	יוט[23]	י	יוֹד, יוּד	j

• יוונית
• אלפבית פיניקי
• השתלשלות כתבים מהכתב הפרוטו-סינאי
• קדמוס
• יוטא סובסקריפטום
• אבן רוזטה

• נ' ר' גנור. מי היו הפיניקים. תל אביב, הוצאת ספרים רשפים, תשל"ה - 1974 (קישור לאתר הספר באנגלית המכיל מספר פרקים מרכזיים לקריאה חופשית)
• יוסף נווה, Studies in West-Semitic Epigraphy(הקישור אינו פעיל), הוצאת מגנס, עמודים 79–116
• רחל חכלילי, ‏האם שימש אלף-בית במשמעות 'מאגית' כבר במאה הראשונה לספירה?, קתדרה 31, אפריל 1984

מדיה וקבצים בנושא אלפבית יווני בוויקישיתוף

• יוניקוד של האלפבית היווני U0370.pdf (באנגלית)
• אלפבית יווני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• שפה יוונית - אלף בית, דף שער בספרייה הלאומית
• אלפבית יווני, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)