ההסכם האנגלו-מצרי (1936)
ההסכם האנגלו-מצרי (באנגלית: Anglo-Egyptian Treaty) הוא כינויו של הסכם שנחתם בין מצרים ובין בריטניה ב-1936 שהסדיר את סיום הכיבוש האנגלי במצרים, את נסיגת הכוחות הבריטים ממצרים, ואת היחסים בין שתי המדינות בהקשר של יחסי החוץ, וניהול סודאן ותעלת סואץ.
הרקע לחתימת ההסכם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1922 הכריזו הבריטים כי מצרים, שהייתה תחת שלטון צבאי בריטי משנת 1882, היא מדינה עצמאית, ותנוהל כפרוטקטורט בריטי. הכרזה זו לא סיפקה את השאיפות המצריות לעצמאות. משברים חוקתיים ומהומות סיכנו את היציבות במדינה, ועם מותו של המלך פואד הראשון הוביל ראש הממשלה מטעם מפלגת הוופד מוסטפא א-נחאס פאשה לחתימת חוזה שיסדיר את יחסי שתי המדינות.[1]
חתימת החוזה וסעיפיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההסכם נחתם במשרד החוץ בלונדון ביום 26 באוגוסט 1936 על ידי שר החוץ אנתוני אידן, הלורד שומר החותם לורד הליפקס, שר הפנים ג'ון סיימון, ראש הממשלה רמזי מקדונלד והנציב העליון למצרים (שהוראות ההסכם שינו את משרתו לשגריר בריטניה במצרים) מיילס לאמפסון. מהצד המצרי חתמה משלחת של 13 נציגים בראשות מוסטפא א-נחאס פאשה.[2]
תוקפו של ההסכם היה עשרים שנה, והוא הסדיר את עצמאותה של מצרים כמדינה החברה בחבר הלאומים. המדינות הסכימו על ברית צבאית ומדינית, וסוכם כי הצבא הבריטי יקטין את נוכחותו במצרים ל-10,000 חיילים וכוחות עזר, שיוצבו באזור תעלת סואץ. כן סוכם כי סודאן תמשיך להתנהל כקונדומיניום (משטר משותף) אנגלו- מצרי.[3]
קיומו של ההסכם
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1937 מילאה בריטניה אחר שתי התחייבויות חשובות לפי ההסכם. האחת - צירופה של מצרים לחבר הלאומים, והשנייה, הסכמה לוויתור על הקפיטולציות, הזכויות המיוחדות לתושבי חוץ, שנהגו עוד מימי השלטון העות'מאני. עם זאת, ברבות הימים נתפס ההסכם כמגביל את עצמאותה של מצרים, והופר מספר פעמים על ידי בריטניה. בריטניה החזיקה במצרים צבא גדול משהתחייבה בהסכם, ולא הסתפקה בבסיסים באזור התעלה, וכן התערבה מספר פעמים בענייניה הפנימיים של מצרים.[3] כך, למשל, ב-4 בפברואר 1942 כפתה בריטניה בכוח על המלך פארוק לפזר את ממשלתו ולשוב ולמנות את א-נחאס לראש ממשלה, לאחר שהקיפה את ארמונו בצבא.[1]
בתקופת מלחמת העולם השנייה מילאה מצרים את מחויבויותיה על פי החוזה, והעמידה את אדמתה לרשות הצבא הבריטי, אך לא הצטרפה בעצמה למלחמה, ולא הכריזה מלחמה על מדינות הציר עד סמוך לסוף המלחמה, בשנת 1945.
ביטול ההסכם ואחרית דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוקטובר 1951 הודיעה מצרים באופן חד צדדי על ביטול ההסכם.[4] בשנת 1954, לאחר המהפכה המצרית ועלייתו לשלטון של גמאל עבד אל נאצר חתמו הצדדים על הסכם חדש שהסדיר באופן סופי את נסיגת כוחות בריטניה מאזור תעלת סואץ. נסיגת הכוחות הבריטיים הושלמה ב-18 ביולי 1956 וב-26 ביולי נאצר הכריז על הלאמת חברת תעלת סואץ. בעקבות צעד זה, בריטניה וצרפת השתלטו על תעלת סואץ במבצע מוסקטר, כחלק ממבצע קדש. בעקבות הלחימה, התקבלה החלטה של האומות המאוחדות על העברת תעלת סואץ לבעלות מצרים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ההסכם האנגלו-מצרי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ההסכם האנגלו מצרי הוויקי של ד"ר אורי אמיתי.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 חיים מסינג, אנציקלופדיה היסטורית של מדינות העולם, הוצאת עמיחי, 1966, עמ' 661
- ^ חוזה אנגליה-מצרים נחתם, דבר, 27 באוגוסט 1936
- ^ 1 2 יעקב שמעוני, מדינות ערב - פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 146
- ^ ארה"ב וצרפת תומכות בבריטניה בהתנגדותה לביטול החד צדדי של החוזה עם מצרים, דבר, 11 באוקטובר 1951