הבהלה לזהב (קליפורניה)

הבהלה לזהב בקליפורניה (1848–1855) הייתה בהלה לזהב שהחלה ב-24 בינואר 1848, כאשר נמצא זהב על ידי ג'יימס ו' מרשל בסאטרס מיל בקולומה, כ-60 קילומטר מצפון מזרח לסקרמנטו. הראשונים ששמעו את המידע על מציאת הזהב היו תושבי אורגון, הוואי ואמריקה הלטינית, והם היו הראשונים שהחלו לזרום למדינה בסוף 1848. בסך הכל, השמועות על הזהב הביאו כ-300,000 איש לקליפורניה מרחבי ארצות הברית ומחוצה לה. כמחציתם הגיעו דרך הים, והשאר הגיעו דרך היבשה, דרך נתיב קליפורניה ונתיב נהר חילה.

בשנות הבהלה הראשונות, המחפשים מצאו זהב בפלגים ובגדות הנהרות באמצעות שיטות פשוטות של סינון העפר על ידי כלים רחבים. שיטות מתוחכמות יותר להפקת הזהב פותחו אחר כך במקום וברחבי העולם. בשיאה, ההתפתחות הטכנולוגית הגיעה לשלב בו היא הצריכה השקעות כספיות ניכרות, וחיפושי הזהב נערכו יותר ויותר על ידי חברות גדולות ופחות על ידי יחידים. הזהב שנמצא היה בשווה ערך כיום למיליארדי דולרים, ואף על פי שעושר מופלג השיגו רק מעטים, רבים הפיקו רווחים נאים מהזהב.

השפעות הבהלה לזהב היו משמעותיות. סן פרנסיסקו גדלה מיישוב קטן של 200 תושבים ב-1846 לעיר מתפתחת במהירות בעלת 36,000 תושבים בשנת 1852. כבישים נסללו, כנסיות ובתי ספר נבנו, וערים רבות נוסדו ברחבי קליפורניה. בשנת 1849 נכתבה חוקה למדינה, נבחרו מושל ובית מחוקקים, וקליפורניה הצטרפה בשנת 1850 כמדינה לארצות הברית כחלק מפשרת 1850.

שיטות תחבורה חדשות פותחו כאשר ספינות קיטור החלו בשירות סדיר. בשנת 1869 פסי רכבת הונחו לאורך ארצות הברית, מקליפורניה למזרח ארצות הברית. החקלאות והחוואות התפשטו ברחבי המדינה כדי לספק את צורכי המתיישבים החדשים.

לבהלה לזהב היו גם השפעות שליליות: אינדיאנים הותקפו וסולקו משטחי המחיה שלהם, ופעולות הכרייה הלא מפוקחות גרמו לנזק סביבתי. מעריכים כי 100,000 אינדיאנים מתו בין 1848 ל-1868 כתוצאה מההגירה לקליפורניה, מתוכם, מוערך שנהרגו במסגרת מה שקרוי רצח העם בקליפורניה בין 9,000 ל-16,000 אינדיאנים.

הבהלה לזהב של קליפורניה הסתיימה ב-1858 כאשר נמצא זהב בקולורדו והחלה בהלת הזהב של קולורדו.

הבהלה לזהב בקליפורניה החלה בסאטרס מיל, ליד קולומה. ב-24 בינואר 1848, ג'ון מרשל, עובד של החלוץ מסקרמנטו ג'ון סאטר, מצא פיסת מתכת מבריקה כאשר עסק בבניית גלגל מים בנהר האמריקן. מרשל הביא את החתיכה לסאטר, והשניים בחנו אותה. אחרי שהבדיקות שלהם העלו כי מדובר בזהב, סאטר הביע חשש שהדבר יוודע ברבים, והתוכנית שלו לבנות במקום אוטופיה חקלאית תעלה בתוהו כאשר רבים יציפו את האזור בתקווה למצוא זהב, ולכן ביקש ממרשל לשמור את הדבר בסוד. אולם השמועות נפוצו בכל זאת, והן אומתו במרץ 1848 על ידי איש העסקים והמוציא לאור מסן פרנסיסקו, סמואל בראנן. הציטוט המפורסם ביותר הנוגע לבהלה לזהב יצא מפיו של בראנן: הוא ארגן במהירות חנות למכירת אביזרים לחיפושי זהב, ויצא אל הרחוב כשהוא צועק: "זהב! זהב! זהב מנהר האמריקן!".

בזמן זה קליפורניה הייתה חלק ממקסיקו, אך זו כבר ויתרה על שליטתה באזור לטובת ארצות הברית כתוצאה ממלחמת ארצות הברית–מקסיקו.

ב-19 באוגוסט 1848, הניו יורק הראלד היה העיתון הגדול הראשון בחוף המזרחי שדיווח על גילוי הזהב. ב-5 בדצמבר 1848, נשיא ארצות הברית ג'יימס פולק אישר את גילוי הזהב בנאום לקונגרס. עד מהרה החלו גלי מהגרים מרחבי העולם, שמאוחר יותר נקראו "הפורטי ניינרס", לשטוף את האזור בקליפורניה שכונה מאז "ארץ הזהב של קליפורניה" או "אמא עורק", על שם עורקי הזהב שיש באזור. כפי שחשש סאטר, הבהלה לזהב הכתה בו: פועליו עזבו אותו לטובת חיפושי הזהב, ופולשים השתלטו על אדמותיו וגנבו את יבוליו ובקרו.

לפני שהבהלה לזהב החלה, סן פרנסיסקו הייתה יישוב קטן. כאשר תושביה שמעו על הגילוי, היא הפכה בתחילה לעיר רפאים כאשר כל תושביה עזבו את ספינותיהם ואת עסקיהם והצטרפו לחיפושים, אך לאחר זמן קצר התהפכה המגמה והיא חוותה התפתחות מהירה כאשר סוחרים ומתיישבים חדשים הגיעו. אוכלוסיית סן פרנסיסקו תפחה מסביבות 1,000 ב-1848 ל-25,000 תושבי קבע בשנת 1850. מחפשי זהב גרו באוהלים, בקתות עץ ותאי סיפון שהוסרו מספינות שננטשו. בכל מקום בו התגלה זהב, מאות כורים התאגדו כדי להקים במקום מחנה ולקבוע את תביעותיהם על השטח. המחנות נשאו שמות כמו "קשוח", "מוכן" ו"עיר תלייה", ובדרך כלל לכל אחד מהם היה מסבאה ובית הימורים.

לא היו דרכים קלות להגיע אל מה שכונה לימים "הבהלה לזהב העולמית הראשונה". הפורטי ניינרס ניצבו בפני קשיים, ורבים מהם מתו בדרך. אלו שהגיעו דרך הים, שכונו "ארגונאוטים", על שם הארגונאוטים מהמיתולוגיה היוונית, היו צריכים לבחור בין מספר דרכים להגעה דרך הים. הפלגה מהחוף המזרחי שהקיפה את אמריקה הדרומית וחזרה צפונה לסן פרנסיסקו ארכה חמישה עד שמונה חודשים, ואורך המסע היה 33,000 ק"מ. אלטרנטיבה מהירה יותר הייתה שיט אל הצד המזרחי של מצר פנמה, מסע של שבוע לרוחב היבשה על גבי ספינות קאנו ופרדות עד לחוף המערבי של פנמה, ואז שיט אל סן פרנסיסקו. הייתה אפשרות גם להגיע בספינה אל החוף המזרחי של מקסיקו ומשם להגיע במסע יבשתי ישירות אל קליפורניה או אל החוף המערבי של מקסיקו ומשם בספינה אל סן פרנסיסקו. רבים מהמהגרים בחרו בדרך היבשה, בה נאלצו לצלוח את ארצות הברית לרוחבה, בעיקר לאורך נתיב קליפורניה. לכל אחת מהדרכים היו סכנות משלה, החל מטביעת הספינות, ועד מחלות כמו טיפואיד וכולרה.

כדי לספק את צורכי המגיעים, הגיעו ספינות נושאות טובין מכל רחבי העולם. רבי החובלים של הספינות גילו כי מלחיהם העדיפו לערוק מן הספינות ולהצטרף אל מחפשי הזהב, ורציפי הנמל של סן פרנסיסקו התמלאו ביער של תרנים, כאשר מאות ספינות ננטשו שם. יזמים מהעיר הפכו את הספינות הנטושות למחסנים, חנויות, מסבאות, מלונות ובאחד המקרים אפילו לכלא. רבות מספינות אלו עברו תהליך של גריטה ושימשו למילוי קרקע כדי לספק את צורכי הבנייה של העיר המתפשטת במהירות.

בתוך כמה שנים נוצר נחשול ניכר, אך עם זאת קטן יותר, של מחפשים בצפון קליפורניה, במיוחד במחוזות סיסקיו, שסטה וטריניטי. מציאת גושי זהב בוואיריקה ב-1851 הביאה אלפי מחפשים לשביל סיסקיו ולמחוזות הצפוניים של קליפורניה. יישובים של תקופת הבהלה לזהב, כמו המחנה הפורטוגזי בנהר הסקרמנטו, קמו ונעלמו תוך זמן קצר. בעיירה ויברוויל על נהר הטריניטי נמצא המקדש הטאואיסטי הקדום ביותר שנמצא בשימוש תמידי מאז ועד היום, שריד לכורים הסיניים שהגיעו למקום והקימו אותו. בעוד שלא קיימות כיום ערי רפאים רבות מתקופת הבהלה לזהב, שרידי העיירה שסטה נשמרו בפארק ההיסטורי של מדינת קליפורניה אשר בצפון המדינה.

זהב נמצא גם בדרום קליפורניה, אך בכמויות קטנות בהרבה. הגילוי הראשון של זהב, צפונית ללוס אנג'לס של ימינו, היה בשנת 1842, שש שנים לפני הגילוי של מרשל שהצית את הבהלה לזהב, כאשר קליפורניה הייתה עדיין חלק ממקסיקו. עם זאת, גילויים ראשוניים אלו, וכן גילויים מאוחרים יותר באזור, לא עוררו עניין רב, והייתה להם השפעה כלכלית מועטת.

בשנת 1850 רוב הזהב שהיה יכול להיאסף בקלות כבר התגלה, ותשומת הלב הופנתה לפיתוח שיטות להפקת זהב ממיקומים מסובכים יותר. משום שהזהב שהיה יכול להיאסף בקלות נעשה נדיר יותר ויותר, האמריקנים החלו להצר את צעדי הזרים שהגיעו לחפש זהב. חקיקה מאותו זמן הטילה על כורים זרים מס מיוחד בסך 12 דולר לחודש (שווה ערך ל-530 דולרים בימינו), וכורים ארגנו תקיפות כנגד זרים, במיוחד ממוצא לטיני וסיני. בנוסף, המספר הגדול של כורים דחק את האינדיאנים אל מחוץ לשטחי המחיה המסורתיים שלהם. כדי להגן על בתיהם ומקור מחייתם, אינדיאנים תקפו לעיתים קרובות את הכורים, מה שהצית תקיפות נגד כנגד הכפרים האינדיאניים, ולעיתים קרובות האינדיאנים נטבחו לאחר שהיו בפיגור גדול מבחינת אמצעי הלחימה שלהם. גם אינדיאנים ששרדו את התקיפות עצמן לא יכלו לשרוד ללא גישה אל מקורות המחיה שלהם והם רעבו למוות. הסופר חואקין מילר תיאר אחת מההתקפות הללו, בספרו "החיים בקרב המודק".

האנשים הראשונים שהגיעו במהירות אל שדות הזהב, בתחילת האביב של 1848, היו תושבי קליפורניה עצמה, בעיקר אמריקנים שעסקו בחקלאות ואירופאיים שחיו בצפון קליפורניה, אבל היו גם כמה אינדיאנים וכמה תושבי קליפורניה דוברי ספרדית. אלו היו בעיקר משפחות שבהן כל בני הבית השתתפו בנטל העבודה, ונשים וילדים מכל הלאומים נראו לעיתים קרובות עוסקים בסינון זהב ליד אבות המשפחה. כמה משפחות עסקו במלונאות להמוני האנשים שהחלו להציף את האזור. במשפחות כאלו לעיתים קרובות אם המשפחה עסקה במלונאות, כשהיא מעניקה בכך למשפחה הכנסה יציבה, והאב ניסה את מזלו בשדות הזהב.

השמועות על הזהב נפוצו בתחילה באיטיות. האנשים הראשונים שהגיעו לחפש זהב היו אנשים שגרו בסביבות קליפורניה, או אנשים מעבר לים ששמעו על החדשות מספינות שעגנו בנמלי קליפורניה. הקבוצה הגדולה הראשונה שהגיעה לחפש זהב הייתה כמה אלפים מתושבי אורגון הסמוכה שהגיעו לקליפורניה בנתיב סיסקיו. הבאים בתור היו אנשי הוואי (אז: איי סנדוויץ'), וכן כמה אלפי אנשים מאמריקה הלטינית, בעיקר ממקסיקו השכנה, אך גם מפרו ואפילו מצ'ילה. עד סוף 1848, כ-6,000 אנשים הגיעו דרך הים לקליפורניה, ופחות מ-500 הגיעו מרחבי ארצות הברית דרך היבשה. כמה מה"פורטי אייטרס", כפי שכונו לעיתים (על שם שנת 1848), אספו בכל יום זהב בשווה ערך לאלפי דולרים כיום, ואפילו אנשים ללא ידע בחיפוש זהב יכלו להרוויח ביום שווה ערך לעשר עד חמש עשרה משכורות בחוף המזרחי. אדם יכול היה לעבוד שישה חודשים בשדות הזהב ולשוב אל ביתו עם משכורת של שש שנים. חלק מהבאים הגיעו על מנת להרוויח סכום גדול באופן חד פעמי, אך היו שהגיעו לקליפורניה על מנת להשתקע בה.

בתחילת 1849 השמועה על מציאת זהב נפוצה בעולם, ומספר עצום של מחפשי זהב וסוחרים הגיעו לקליפורניה מכל רחבי העולם. הקבוצה הגדולה ביותר שהגיעה באותה שנה הייתה עשרות אלפי אמריקנים שהגיעו לקליפורניה בדרכים שונות: רבים מהחוף המזרחי חצו את הרי האפלצ'ים, עברו לספינות נהר בפנסילבניה, לסירות משא בנהר המיזורי, ומשם בכרכרות לכל אורך נתיב קליפורניה. רבים שטו אל פנמה, חצו את מצר היבשה שלה, ומהחוף המערבי שטו בספינות של חברת ספינות הקיטור הפסיפית של הדואר אל סן פרנסיסקו. לאוסטרליה וניו זילנד הגיעה השמועה דרך ספינות שהגיעו אליהן מהוואי, וגם משם הגיעו אלפים לחפש זהב. ממקסיקו השכנה המשיכו לזרום מחפשי זהב, וגם מסין ומיפן החלו להגיע אנשים, אם כי עדיין במספרים צנועים. אירופאיים ששמעו על הזהב, בעיקר מצרפת וכן מגרמניה, איטליה ובריטניה, הגיעו רק בסוף השנה עקב אורכו הרב של המסע שהיה עליהם לעבור.

מעריכים ש-90,000 איש הגיעו לקליפורניה בשנת 1849, כמחציתם דרך הים. מתוכם הרוב (בין 50,000 ל-60,000) היו אזרחי ארצות הברית. עד 1855 הגיעו מכל העולם לקליפורניה כשלוש מאות אלף איש, רובם אמריקנים, אך גם קבוצות גדולות ממקסיקו, סין, בריטניה, אוסטרליה, צרפת ואמריקה הלטינית, וכן קבוצות קטנות של לאומים שונים כגון פיליפינים, בסקים או טורקים. איטלקים שהגיעו לקליפורניה החלו לפתח את תעשיית היין בקליפורניה, כשהם מביאים איתם שיטות לגידול גפנים שישרדו בחורפים הקרים.

קבוצה ניכרת בגודלה היו הסינים. עד 1850 הם הגיעו במספרים צנועים של כמה מאות, אך בשנת 1852 היו בקליפורניה כבר עשרים אלף מהגרים מסין. לבושם והופעתם היו בולטים למראה, והדבר גרם לעיתים לעוינות כלפיהם.

נשים רבות הגיעו לקליפורניה, מסיבות שונות: רובן היו נשים שלא רצו להיפרד מבעליהן ועשו יחד איתם את הדרך הקשה לשדות הזהב. כמה מהן היו נשים שהגיעו לבדן, חלקן חיפשו אפשרויות כלכליות, חלקן חיפשו הרפתקאות, והיו אף שהגיעו לשמש כזונות. נשים רבות יצאו לקליפורניה עם בעליהן, אך התאלמנו בדרך או תוך כדי עבודת הכרייה, ופעמים רבות נוצרה עבורן ההזדמנות לשבור את התפקיד המסורתי שנועד עבור נשים בתקופה זו.

כאשר החלה הבהלה לזהב, קליפורניה הייתה למעשה מקום ללא חוק. כאשר התגלה הזהב בסאטרס מיל, קליפורניה הייתה משפטית חלק ממקסיקו ולמעשה תחת משטר צבאי של צבא ארצות הברית כתוצאה ממלחמת ארצות הברית–מקסיקו. כאשר נחתם החוזה שסיים את המלחמה, ב-2 בפברואר 1848, קליפורניה נעשתה רכוש של ארצות הברית, אך עדיין לא נחשבה כטריטוריה שלה, והיא קיבלה מעמד של מדינה רק בשנת 1850. בזמן השלטון הצבאי לא הייתה חקיקה אזרחית במקום, ולא היו שם רשות מבצעת או רשות מחוקקת. תושבי המקום צייתו לתערובת של חוקים מקסיקנים, עקרונות אמריקנים ומנהגים אישיים.

חוזה סיום המלחמה חייב את ארצות הברית לכבד את הבעלויות על הקרקעות בשטחים שהועברו ממקסיקו, אך שדות הזהב לא שכנו באזורים אלו, אלא באזורים שהוגדרו "קרקע ציבורית" והיו שייכים לממשלת ארצות הברית. עם זאת, לא היו חוקים הנוגעים לשטחים אלו, ולא היה מנגנון אכיפה ישים.

מחפשי הזהב נהנו מהערפול ששרר בנוגע לחוקי הקרקע, והזהב היה למעשה חופשי לכל המוצא. שדות הזהב בתחילה לא היו רכוש פרטי, ולכריית הזהב לא נלוו עמלות רישוי או מיסים. הכורים אימצו לעצמם את חוקי הכרייה המקסיקנים: למשל, החוק ניסה לאזן בין זכויות הכורה שהגיע לקרקע ראשון ובין הכורים שהגיעו אחריו. הכורה הראשון היה קובע תביעה על הקרקע, תביעה שהייתה תקפה רק כל עוד הכורה עבד בפועל בקרקע הנתבעת. העיקרון גרם לכך שכורים שמרו על תביעת הקרקע שלהם רק לפרק הזמן שארך להם כדי לקבוע האם הכרייה במקום כדאית, משום שהם לא היו יכולים לתבוע קרקע נוספת כל עוד הם עבדו על הקרקע הנוכחית. הדבר איפשר לכורים שהגיעו מאוחר יותר לקפוץ על הקרקע הננטשת ולנסות בה את מזלם. הדבר גרם לעיתים קרובות למחלוקות בדבר השאלה האם הקרקע אכן ננטשה על ידי הכורה הראשון, מחלוקות שהגיעו לפעמים לכדי אלימות, ולעיתים כורים שימשו כבוררים בסכסוכים אלו. היו מקומות שבהם ריבוי המחפשים גרם להקטנת גודל הקרקע שהייתה יכולה להיות נתבעת.

מצע החצץ של קליפורניה היה עשיר בזהב, ולכן מחפשי הזהב הראשונים לא היו צריכים לפתח אמצעים מיוחדים להפקת הזהב, אלא פשוט סיננו את הזהב מן העפר על ידי כלים פשוטים דמויי מחבת במי הנהרות והמעיינות של קליפורניה. עם זאת, הפקת הזהב בשיטה זו לא יכולה הייתה לשמש להפקת כמויות זהב גדולות, וכורים מקצועיים החלו להשתמש בכלים גדולים יותר ומתוחכמים יותר להפקת זהב. במקרים מסוימים היו מסיטים את זרימת הנהר לתעלה צדדית וחופרים בחיפוש אחר זהב בקרקעית הנהר היבשה. מעריכים כי 370 טון זהב נכרו בחמש השנים הראשונות של הבהלה לזהב, שווה ערך כיום לכ-16 מיליארד דולר.

בערך בשנת 1853 עברו הכורים לשלב הבא בהתפתחות הטכנולוגית: כרייה הידראולית. בשיטה זו מזרימים סילון מים בעוצמה רבה אל עבר המדרונות והצוקים שתוחמים את מי הנהרות, המים סוחפים איתם את העפר המתפורר אל עבר תעלות שנחפרו, שם שוקע הזהב בקרקעית התעלה ונאסף אחר כך ביד. מעריכים כי בשיטה זו נאספו 340 טון זהב, בשווי של כ-15 מיליארד דולר כיום. שיטת כרייה זו פותחה אז לראשונה, והיא התפשטה משם למכרות נוספים ברחבי העולם.

שיטה אחרת כונתה "קויוטינג", על שם הקויוט. הכורה היה חופר בור בגדת הנהר בעומק של כעשרה מטרים, ובמקרה שהיה מוצא שם מעט זהב היה ממשיך לחפור תעלות לכל הכיוונים בתקווה למצוא עורק זהב.

תוצר לוואי של שיטות כרייה חדשות אלו היה שכמויות גדולות של חצץ, טין, מתכות כבדות וחומרים מזהמים אחרים נכנסו אל מי הנהרות והמעיינות. באזורים רבים עדיין ניתן לראות את תוצאות הכרייה ההידראולית, והחומרים שחדרו אל האדמה לא מאפשרים לצמחים לשוב ולצמוח באזורים שנחשפו כתוצאה מהכרייה.

גם לאחר שהסתיימה הבהלה לזהב המשיכו העבודות למציאת הזהב. השלב האחרון במציאת זהב חשוף שאינו דורש כרייה היה חיפוש במורד הנהרות אחר זהב שנסחף בזמן הבהלה לזהב. בשנות התשעים המאוחרות של המאה ה-19 השימוש באוניות מחפר נעשה כדאי כלכלית, ומעריכים שכ-620 טון זהב הועלה מקרקעיות הנהרות בשיטה זו, בשווה ערך כיום לכ-28 מיליארד דולר.

גם בימי הבהלה לזהב וגם בזמנים שאחריה, היו כורים שחיפשו זהב על ידי כרייה אל תוך הסלע, בדרך כלל קוורץ, שמכיל את הזהב. הדבר נעשה באמצעות חפירה או פיצוץ של הסלע וחיפוש אחר זהב שנמצא בתוכו, על ידי ריסוק השברים וסינונם מהזהב על ידי שימוש במים זורמים או על ידי שימוש בתגובות הכימיות שהזהב יוצר עם חומרים כמו ארסן או כספית (מה שהוסיף לנזק הסביבתי). בסופו של דבר שיטה זו הייתה השיטה הנפוצה ביותר להפקת זהב.

מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מראים כי סוחרים הרוויחו בתקופת הבהלה לזהב הרבה יותר ממה שהרוויחו מחפשי הזהב עצמם. האדם העשיר ביותר בקליפורניה בשנים הראשונות לבהלה לזהב היה איש העסקים והמוציא לאור סמואל בראנן. בראנן היה הראשון שפתח חנויות כלבו בסקרמנטו ובאזורי כריית הזהב. מיד כשהחלה הבהלה לזהב הוא קנה את כל ציוד חיפוש הזהב שהיה בסביבות סן פרנסיסקו ומכר אותו למחפשים ברווח נאה. עם זאת, כמה מחפשי זהב גם כן הצליחו לצאת עם שלל נאה. למשל, קבוצה אחת של כורים הרוויחה בשנת 1848 סכום שווה ערך כיום לשלושה מיליון דולרים.

כמחצית מהכורים הצליחו לעשות רווח צנוע, גם אחרי שלוקחים בחשבון את ההוצאות. שאר הכורים, בעיקר אלו שהגיעו מאוחר יותר, הרוויחו מעט מאוד או אף הפסידו כסף. גם מבין הסוחרים היו מפסידים גדולים, כאלו שהשקיעו בהקמת עסקים במקומות שנעזבו זמן קצר אחר כך, או שעסקיהם עלו באש באחת מהשרפות הרבות שהשתוללו בעיירות. איש עסקים שהצליח לעשות חיל היה לוי שטראוס, שהחל למכור בסן פרנסיסקו בשנת 1853 בגדי עבודה מדנים וייסד את מותג הג'ינס שלו. אנשי עסקים אחרים ראו הצלחה בעסקי הקמעונאות, הספנות, הבידור, הלינה והתחבורה. אכסניות, מסעדות, מתפרות ומכבסות היו בתי עסק מבוקשים מאוד שנוהלו לעיתים קרובות על ידי נשים שהבינו שגברים מוכנים לשלם היטב על עבודות שלא יכלו לבצע כיאות בעצמם. גם בתי בושת הצליחו למדי, בייחוד כאשר היו משולבים עם מסבאה ובית הימורים.

בשנת 1855 השתנה האקלים הכלכלי באופן דרמטי. הזהב נעשה נדיר יותר וניתן להפקה רק באמצעות קבוצות גדולות למדי של פועלים, ובעלי חברות הכרייה הם אלו שעשו את הרווחים העיקריים. בנוסף, אוכלוסיית קליפורניה הייתה כבר גדולה ומגוונת מספיק, והיה ניתן בקלות להפיק רווח מעסקים קונבנציונליים.

הזהב שהופק עבר דרכים שונות. הרבה מן הזהב שימש את הכורים לקניית מזון, אספקה ולינה, וכן לצורכי בידור כמו הצגות תיאטרון, משקאות חריפים, הימורים וזנות, והעסקאות נעשו כאשר הזהב נשקל בקפידה לצורך הערכת ערכו. הסוחרים והספקים שקיבלו את הזהב הזה השתמשו בו בתורם לקניית האספקה מספינות שהגיעו לקליפורניה או משיירות אספקה שהגיעו לקליפורניה בדרך היבשה. חלק מן הזהב יצא מקליפורניה על ידי מחפשי הזהב עצמם שחזרו למקומות מגוריהם לאחר התקופה שהקציבו לעצמם לחיפושים, או ששלחו אותם למשפחותיהם תוך שהם ממשיכים לחפש זהב. למשל, מעריכים כי זהב בשווי 80 מיליון דולרים עשה את דרכו לצרפת לאחר שהופק על ידי כורים צרפתיים שהגיעו לקליפורניה. בנקים בקליפורניה החלו להוציא שטרות בנקאיים אותם נתנו לכורים בתמורה לזהב, שטרות שכובדו באזור כאילו היה שטרות כסף רגילים, ומטבעות מקומיות יצרו מטבעות זהב משלהן. כאשר נבנתה המטבעה של סן פרנסיסקו בשנת 1854, ייצרו בה מטבעות רשמיים של ארצות הברית מזהב שהיה שמור עד אז כמטילים. חלק מהזהב נשלח אל הבנק הלאומי של ארצות הברית בתמורה לשטרות כסף, לשימוש בכלכלה הקליפורנית המשגשגת.

להגעתם של מאות אלפי תושבים חדשים בתוך כמה שנים, בהשוואה לכ-15,000 שהיו בקליפורניה עד לאותה עת, היו השפעות דרמטיות.

הבהלה לזהב העירה את כלכלתה המנומנמת והנחשלת של קליפורניה, והיא נהפכה למרכז של הגירה עולמית וליעדם של מאות אלפי אנשים. המהגרים הראו לעיתים קרובות כושר המצאה יוצא דופן ומחויבות חברתית. למשל, בעיצומה של הבהלה לזהב, הוקמו ערים ועיירות רבות, התאספה ועידת חוקה שניסחה את חוקת קליפורניה, נערכו בחירות, ונציגים נשלחו לוושינגטון כדי לדון באפשרות לצרף את קליפורניה כמדינה לארצות הברית.

באותו זמן החלה החקלאות בקליפורניה לצבור תאוצה, במה שמכונה "הבהלה לזהב השנייה של קליפורניה". כבישים נסללו, בתי ספר וכנסיות נבנו וארגונים נוסדו. רוב המהגרים לקליפורניה היו אמריקנים, ודעת הקהל לחצה לטובת קשר אמיץ יותר עם ארצות הברית. ואכן, קליפורניה הצטרפה כמדינה ה-31 של ארצות הברית ב-9 בספטמבר 1850 במסגרת פשרת 1850.

בין השנים 1847 ו-1870 אוכלוסיית סן פרנסיסקו גדלה מכ-500 לכ-150,000. הרווחה שהביאה הבהלה לזהב הביאה לשיפור התחבורה בין קליפורניה לבין החוף המזרחי. מסילת הרכבת של פנמה, החוצה את מצר היבשה של פנמה במקום בו נמתחת כיום תעלת פנמה, הושלמה בשנת 1855, וכעת היה קל יותר לעשות את הדרך הימית בין החוף המזרחי לקליפורניה, ונוסד קו ימי קבוע שהעביר נוסעים, סחורות ודואר בדרך המהירה שנוצרה. אחת הספינות שעשתה את הדרך מפנמה לחוף המזרחי, הסנטרל אמריקה, טבעה מול חופי הקרוליינות ואיתה 400 מנוסעיה וכעשרה טון זהב. גם בתוך קליפורניה התפתחה הספנות, וקו ספינות עשה את מאתיים הקילומטרים מהחוף אל סקרמנטו במעלה נהר הסקרמנטו.

ערך מורחב – רצח העם בקליפורניה

המחיר האנושי והסביבתי ששולם כתוצאה מהבהלה לזהב היה גדול. אינדיאנים שהיו תלויים בשיטות הציד והאיסוף המסורתיות שלהם גוועו ברעב לאחר שרעלים הרסו את שטחי המחיה של הדגים בנהרות. העלייה הגדולה באוכלוסייה גרמה להברחת בעלי החיים שהיו נוהגים להתאסף במקומות בהם היו כעת יישובים ומכרות. עם הגידול באוכלוסייה הוקמו חוות חקלאיות שצמצמו עוד יותר את שטחי המחיה של האינדיאנים. המצב גרם לכך שאינדיאנים רבים נאלצו לגנוב או לשדוד אמצעי מחיה מהכורים, ולכן להגברת לעוינות כלפיהם.

אינדיאנים רבים חלו במחלות שהביאו איתם המתיישבים, כמו אבעבועות שחורות, שפעת וחצבת. מעריכים כי 80 עד 90 אחוזים של האינדיאנים שנדבקו באבעבועות שחורות מתו כתוצאה מהמחלה.

החוק בנוגע לממשל ולהגנה על האינדיאנים, שעבר בבית המחוקקים של קליפורניה ב-1850, התיר למתיישבים להמשיך את המסורת המקסיקנית של שביית אינדיאנים וכפייתם לעבוד במקום. חוק זה ביסס את השעבוד והסחר בבני אדם כנגד האינדיאנים, במיוחד הנשים והילדים. פשיטות על כפרים אינדיאנים לצורך הספקת עובדים היו עניין שבשגרה, ונשים וילדים נלקחו בכוח לצורך מכירתם כעבדים, והגברים לעיתים קרובות נרצחו בדם קר, במה שהיה למעשה ג'נוסייד. לפי נתוני הממשל של קליפורניה, כ-4,500 אינדיאנים נרצחו בין השנים 1849 ו-1870.

השליטה באינדיאנים שחיו בקרבת המכרים הוצאה לפועל על ידי משטר טרור. אף על פי שהאינדיאנים ניסו להתנגד למתרחש, האוכלוסייה האינדיאנית בקליפורניה ירדה בחדות מכ-150,000 בשנת 1845 לפחות מ-30,000 בשנת 1870. עוד קודם לבהלה לזהב, האוכלוסייה האינדיאנית, שלפני בוא האירופאיים עמדה על 310,000 איש, צנחה במספרה בעיקר כתוצאה מהמחלות שהביאו איתם האירופאים.

לאחר שהסתיימה הבהלה לזהב, החלו פעולות להצרת צעדי הזרים, בעיקר סינים ומהגרים מאמריקה הלטינית, הן פעולות רשמיות כגון העברת חוקים להגבלת הזרים והטלת מיסים מיוחדים עליהם, והן התקפות גזעניות על ידי אנשים פרטיים.

גם המהגרים מחלקיה האחרים של ארצות הברית סבלו ממחיר אנושי: אחד מכל שנים עשר פורטי-ניינרס מת, כתוצאה משיעורי הפשיעה הגוברים והמנהג המקומי של לקיחת החוק לידיים.

הבהלה לזהב עוררה גם כלכלות מסביב לעולם. לחוואים בצ'ילה, אוסטרליה והוואי נוסף שוק חשוב לשיווק תוצרי המזון שלהם, לטובין ממפעלים בבריטניה היה ביקוש רב, וביגוד ואף בתים טרומיים הגיעו מסין. הזהב שהגיע בתמורה לסחורות אלו גרם לעליית מחיריהן והמריץ השקעות ויצירת מקומות עבודה ברחבי העולם.

השפעה עקיפה יותר על כלכלתה של אוסטרליה נגרמה כאשר מחפש זהב אוסטרלי, אדוארד הרגריבס, שב מקליפורניה, וכאשר הבחין כי יש דמיון בין המאפיינים הגאוגרפיים של קליפורניה לאלו של אזור מגוריו, העלה את הסברה כי ייתכן וזהב יימצא גם באוסטרליה. ואכן, הרגריבס חיפש ומצא זהב, והצית את הבהלות לזהב של אוסטרליה.

כמה שנים אחרי הבהלה לזהב, בשנת 1863, נערך בסקרמנטו טקס הנחת אבן הפינה למסילת הברזל הטרנס-יבשתית הראשונה. השלמת הקו, לאחר שש שנים, מומנה בחלקה על ידי זהב שנמצא בקליפורניה, והיא איחדה בין קליפורניה ובין שאר חלקי ארצות הברית. מעתה, נסיעה שארכה שבועות ואפילו חודשים, הושלמה בתוך כמה ימים.

שמה של קליפורניה עדיין נקשר לבהלה לזהב, והחלום על הצלחה מהירה בעולם החדש נודע בשם "החלום הקליפורני". קליפורניה נתפסה בעיני האנשים כמקום של התחלות חדשות, בו ניתן להגיע לעושר על ידי עבודה קשה ומזל טוב. ההיסטוריון ה"ו ברנדס מעיר כי בשנים שאחרי הבהלה לזהב החלום הקליפורני נעשה נחלתה של האומה כולה:

החלום האמריקני הישן... היה החלום הפוריטני, של "ריצ'רד העני" של בנג'מין פרנקלין.^[1].. של גברים ונשים המסופקים ברכוש אותו צברו אט אט, שנה אחר שנה אחר שנה. החלום החדש היה חלום של עושר מהיר שנוצר כהרף עין על ידי עוז רוח ומזל טוב. החלום המוזהב הזה... נעשה חלק עיקרי מהנפש האמריקנית רק אחרי סאטרס מיל.

בין לילה קיבלה קליפורניה מוניטין עולמי של "מדינת הזהב". דורות של מהגרים נמשכו אל החלום הקליפורני. לבעלי מקצועות רבים בקליפורניה היו עשורים של צמיחה פתאומית, כזו שהתאימה לחלום הקליפורני. חוואים, קודחי בארות נפט, יוצרי סרטים, בוני מטוסים ויזמי היי-טק - כולם חוו זמנים של שגשוג מהיר.

הבהלה לזהב מוצאת את ביטויה במוטו של המדינה, "אאורקה" (ביוונית: "מצאתי"), במראות הבהלה לזהב שהונצחו בסמל המדינה, בכינוייה של המדינה, "המדינה המוזהבת" ("The Golden State"), וכן בשמות של מקומות רבים ברחבי המדינה, כמו זה של מחוז פלייסר.^[2] קבוצת הפוטבול של סן פרנסיסקו, סן פרנסיסקו 49', קיבלה את כינוייה מהשנה שבה החלו להגיע לקליפורניה מחפשי זהב מכל העולם, וקבוצות ספורט מקומיות שונות קיבלו את שמן ממחפשי זהב מפורסמים.

כיום, הכביש הנושא את המספר ההולם 49 נמתח למרגלות הסיירה נבדה, ומחבר את העיירות השונות שנוסדו בתקופת הבהלה לזהב.

כוחות שפעלו במשך מיליוני שנים גרמו ליצירת ריכוז של זהב בקליפורניה. ריכוז הזהב הוא זה שהפך את הפקת הזהב לכדאית כלכלית.

לפני 400 מיליון שנים קליפורניה הייתה קרקעית של ים קדום. הרי געש תת-ימיים פלטו לבה ומינרלים, כולל זהב, אל קרקעית הים. לפני כמאתיים מיליון שנים החל לחץ טקטוני שהופעל מהלוח הצפון-אמריקאי ללחוץ כלפי מטה את קרקעית הים. הקרקעית שהותכה ונהפכה למאגמה, עשתה את דרכה מעלה לעבר מה שהיום קליפורניה, התמצקה וכך נוצרו עורקים של קוורץ שבתוכם זהב. עם הזמן עלו המינרלים והסלעים אל פני הקרקע ונסחפו על ידי מי הנהרות אל מצע החצץ שבגדות הנהרות.

• הבהלה לזהב (אוסטרליה)

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הבהלה לזהב

• לואיס דוידסון, היהודי הנודד במערב הפרוע - על מעורבותם של יהודים בתנועת הבהלה לזהב, מגזין להיסטוריה סגולה
• הבהלה לזהב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קליפורניה, גילוי זהב, דף שער בספרייה הלאומית