הוועד לענייני פליטים

הוועד לפליטי מלחמה (באנגלית: War Refugee Board,‏ WRB) הוקם בשנת 1944 בפקודתו של נשיא ארצות הברית רוזוולט, על מנת לסייע בפעולות ההצלה של כל אותם אנשים שנפלו קרבן לרדיפות הנאצים ועוזריהם, בעיקרם ליהודים. מטרתו של הוועד הייתה להציע אפשרויות הקלה וסיוע תוך מינימום הפרעה למאמץ המלחמתי של ארצות הברית. אמצעי ההרתעה העיקרי שעמד לרשותם אל מול המשטרים הרודנים באירופה, ובראשם המשטר הנאצי, היה איום על העמדה לדין על פשעי מלחמה אפשריים בארצם. אמצעי זה לא היה אפקטיבי כמו שחשבו ולכן מצאו דרכים אחרות לסייע לקרבנות ובעיקר ליהודים: על ידי מימון מחתרות ההתנגדות, שליחת חבילות מזון, הנפקת ויזות ועוד. פעילותו של הוועד במדינות אירופה, בין אם הייתה גלויה או באופן סמוי, סייעה בהצלת עשרות אלפי יהודים.

הוועד מילא חלק חשוב בתפקידה של ארצות הברית בשואה.

ב-26 בינואר 1944 העביר הנשיא רוזוולט את הפקודה הנשיאותית (אנ') מס' 9417, על פיה הוחלט להקים את הוועד לפליטי מלחמה (War Refugee Board). בפקודה זו הנחה רוזוולט לנקוט את כל האמצעים העומדים לרשות ארצות הברית כדי להציל את קרבנות הדיכוי שסכנת מוות קרובה נשקפת להם ולהציע לקרבנות אלה את כל הסעד והסיוע האפשריים והעולים בקנה אחד עם המלחמה. יהיה זה מתפקידם של משרדי החוץ, האוצר והמלחמה, כל אחד בתחומו, להוציא לפועל את תוכניותיו של הוועד. מתפקידם של ראשי כל הסוכנויות והמשרדים לספק או להשיג עבור הוועד את המידע, האספקה, כלי השיט וכל אמצעי סיוע מוגדר אחר שיידרשו לו בעת ביצוע הוראה זו. יחד עם זאת הוועד רשאי לקבל עזרה מכל אדם פרטי או גוף שיכול לסייע במאמצי ההצלה. לפקודה זו היה תוקף של חוק.^[1] משרד האוצר סיפק לוועד את מקום מושבו וכן את רוב אנשי הסגל שישבו בו. הנרי מורגנטאו, שר האוצר, המשיך להיות בקשר רציף עם המועצה לאורך כל תקופת פעילותה. תפקיד הקישור בין מזכירות המלחמה לוועד הוטלה על סגן המזכיר, ג'ון ג' מקלוי. מקלוי חשב שהצבא לא אמור לקחת חלק בפעילויות הצלה. ההצלה תבוא כשבעלות הברית ינצחו במלחמה. מסיבה זו תרומתה של מזכירות המלחמה לעבודת הוועד הייתה זעומה מאוד. הייצוג מטעם משרד החוץ הוטל על ג'ורג' וורן מהוועדה המייעצת לנשיא לענייני פליטים מדיניים.^[2] משרדי הוועד היו בוושינגטון, אך שם ישב תמיד רק צוות מצומצם, שמספרו לעולם לא עלה על 30 אנשי צוות מקצועיים ובתוכם אף מומחים לענייני פליטים.

ב 16 חודשי פעילותו של הוועד לפליטי מלחמה השתמש ב-547,000 דולר מכספי הממשלה, מתוך סכום של 1,150,000 דולר שהוקצו עבורו מקרן החירום של הנשיא. הכסף הוצא בעיקר על ענייני אדמיניסטרציה של הוועד כמו תשלומי משכורות.

בנוסף, הנשיא הקצה סכום של 1,068,750 דולר במיוחד עבור קנייתן ומשלוחן של חבילות מזון עבור אסירים במחנות הריכוז. סכום זה בא מן ההקצבה הכללית למטרות סעד מעבר לים שעמד על סכום של 85 מיליון דולר. במרבית הכסף השתמשו הצלב האדום הבינ"ל והצלב האדום האמריקני למפעלים שברובם לא היו קשורים לפליטים היהודים. כך נוצר מצב שעיקר הנטל הכספי נפל על הארגונים היהודיים הפרטיים שגם כך היו חלשים יחסית.

בשבועיים הראשונים להקמת הוועד, הופרעה עבודתו בשל עיכוב בבחירת ראש הוועד. רוזוולט הציע למנות אישיות לאומית בולטת שתוכל לייצג את הוועד מול כל הגורמים השונים הנוגעים לעבודתו, ולכן הוחלט לחלק את סמכויות הניהול בין שני אנשים- האחד, ג'ון פהלה, שנבחר על ידי הנרי מורגנטאו, הוא יהיה זה שינהל את פעולות ההצלה המעשיות. השני, אישיות ציבורית במעמד של מנהל כללי שתהיה אחראית על ניהול קשרי הוועד מול פקידי ממשל בכירים, הקונגרס והציבור. מסיבה זו ביקש רוזוולט שתהיה זו דמות ייצוגית בולטת, על מנת שהקשר מול בכירי הממשל יעשה בין שווים במעמדם שלא יוכלו לטעון לעמדת עליונות פוליטית. מורגנטאו הציע את ונדל וילקי שהיה אישיות ידועה ובכירה בארצות הברית ומחוצה לה וכבר ידוע, לפי התבטאויותיו בפומבי, כי דאגתו בעניין הפליטים היהודים היא רבה.^[3] למרות העיכוב בפרסום ההודעה בדבר הקמת הוועד לפליטי מלחמה, הידיעה התקבלה כהפתעה גדולה וזכה לתגובה ציבורית אוהדת. 850,000 מכתבי תמיכה התקבלו בבית הלבן מאזרחים פרטיים וארגונים ארציים כאחד. הארגונים היהודים פרסמו הצהרות תמיכה ושבח ברחבי העיתונות ואף הציעו את עזרתם. ואכן הוועד לפליטי מלחמה נעזר רבות בגופי ההצלה היהודים. מלבד בתחום הפיננסי, ביקש מארגוני ההצלה היהודים להעביר אליו את תוכניות ההצלה שבנו עד כה, על מנת שזה יוכל לאחדן לכלל תוכנית אחת רחבת היקף. עיקר עבודתו התמקד בפינוי יהודים בני עמים אחרים שחייהם בסכנה בתחומי מדינות הציר,איתור מקומות להעברת המפונים אליהם, שימוש באמצעים פסיכולוגיים (בעיקר באיומים על פשעי מלחמה) כדי למנוע גירושים ומעשי זוועה ומשלוח אספקה חיונית למחנות הריכוז. ארצות המפלט אליהם כיוונו היו טורקיה, ספרד, דרום איטליה (שהייתה תחת כיבוש בעלות הברית), שוודיה ושווייץ. הוועד לפליטי המלחמה היה משוכנע כי האזהרות מפני ענישה על פשעי מלחמה יהוו הרתעה מסוימת עבור הגרורות של מדינות הציר, במיוחד כי היה ברור כבר באותה התקופה כי פניה של גרמניה מועדות לתבוסה.^[4]

רומניה- הוועד לפליטי מלחמה סייע בהעברת 48000 איש אל מחוץ לרומניה. רובם הגיעו לארץ ישראל.

טורקיה- הוועד ראה במדינה זו מדינת מפתח שדרכה יכלו לעבור יהודים מאירופה הכבושה למקום מבטחים. מאמצים דיפלומטיים רבים רוכזו שם באמצעות נציג הוועד, איירה הירשמן. מטרתו הראשונה של הירשמן הייתה לפתוח נתיב מילוט מבולגריה, אל טורקיה ומשם לישראל. הבריטים הסכימו לאפשר לכל היהודים שהגיעו לטורקיה להמשיך בדרכם לא"י. לאחר מכן שכנע הירשמן את ממשלת טורקיה לאפשר מעבר של 200 יהודים מבולגריה בדרך לישראל, כל 10 ימים. בחודש הראשון עברו 131 יהודים, אך המספר הלך והצטמצם. עד סוף קיץ 1944 הצליחה המועצה לפנות דרך בולגריה רק 450 יהודים. מסוף מרץ ועד אוגוסט הגיעו לטורקיה דרך הים כ-2700 פליטים יהודיים, כאשר רובם ככולם חסרי אשרות. הירשמן אמנם פעל רבות בטורקיה אך מאמציו נראו במדינות אחרות כמו בולגריה, שבמידת מה בגלל פעילותו הדיפלומטית באוגוסט 1944 הסכימה לבטל את חוקיה האנטישמיים ולהשיב ליהודים את רכושם ונתנה להם את האפשרות להתחיל בשיקום חייהם. מפעלו העיקרי והמוכר ביותר היה במגעים לשחרור יהודי רומניה. כ-7000 יהודים יצאו מארצות הבלקן והגיעו לארץ ישראל דרך טורקיה בחסות הוועד לפליטי המלחמה.^[5]

שוודיה- נציג הוועד, אייבר אולסן, יחד עם ג'ונסון רתמו את הממשלה השוודית לסייע במאמצי החילוץ וההקלה על הפליטים. לקראת סוף המלחמה תמכו השניים במגעים שבעקבותיהם הובאו לשוודיה באפריל 1945 שתי קבוצות של אסירי מחנות ריכוז. הקבוצה הראשונה מנתה 425 יהודים שגורשו מדנמרק והקבוצה השנייה מנתה 7,000 נשים, כמחציתן יהודיות, ממחנה ראוונסבריק.

שווייץ- בשל קרבתה לארצות כבושות רבות, הייתה שווייץ למרכז הראשי של הוועד באירופה. היא אפשרה את הדרך הטובה ביותר להעברת כספים לאירופה. שימשה נקודת ממסר חיונית לתקשורת אל אירופה הכבושה וממנה לבין ממשלת שווייץ, שקיימה קשרים עם מדינות הציר, הייתה למתווכת הדיפלומטית עם גרמניה וגרורותיה. נציג הוועד בשווייץ היה רוסוול מקלילאנד, שהיה מנהל תוכנית הסעד לפליטים של 'וועדת השירות של אגודת הידידים' האמריקנית בשווייץ. היה לו ידע רב בנוגע לפליטים וניסיון במגעים דיפלומטיים מול פקידי ממשלה רמי דרג. בנוסף, הוא היה בקשרים טובים עם כמה ארגוני הצלה וסעד שחלקם עבדו בשיתוף פעולה עם מחתרות ורשתות תקשורת בתוך המדינות הכבושות. הועמדה לרשותו קרן על סך 250,000 דולר מארגון הג'וינט, שבעזרתם מימן תוכניות חשאיות רבות לדוגמה, מבצעי סעד בתחומי מדינות הציר, הדפסת מסמכים מזויפים, שירות בלדרים מחתרתי ומבצעי בריחה.

צרפת- הוועד לפליטי מלחמה סיפק סיוע כספי לתמיכה ב-8000 היתומים שנותרו בתחומי צרפת הכבושה והסתתרו אצל משפחות נוצריות, בבתי ספר ומנזרים. תחת חסותו של הוועד, ניתנו ל-4000 מן היתומים אשרות עלייה לארץ ישראל.^[6]

הונגריה- הוועד לפליטי מלחמה עשה מאמצים דיפלומטיים רבים להצלת יהודי הונגריה. נציג הוועד להונגריה, ראול וולנברג, הציל כ-200,000 יהודים תוך סיכון חייו.^[7]

הוועד ביקש להקים מחנות חירום לפליטים, כמו לשבויי המלחמה, ולהשיבם לארצות מולדתם לאחר המלחמה. המבצע כולו יתבצע מחוץ לתחום מערכת ההגירה וכך לא יהיה צורך לשנות מכסות או הליכי מתן ויזות. במרץ 1944, לאחר שהנשיא פרסם את ההצהרה נגד פשעי המלחמה שביצעו הנאצים ביהודים, זיהה הוועד כי זו שעת הכושר לפעול בנושא והציע לנשיא לפרסם הצהרה שבה יאמר כי בעקבות הבטחתה של ארצות הברית למצוא מקומות מקלט לפליטים, היא תהיה מוכנה לקלוט באופן זמני את כל הניצולים מידיו היטלר. הם יהיו כפופים להגבלות שהוטלו על שבויי מלחמה, אך יזכו ליחס הומניטרי ולאחר המלחמה ישובו לארצות מולדתם. לפני שהוועד העביר את הצעתו לנשיא, היא הועברה לאישור משרדי המלחמה, החוץ והאוצר. לאחר חששות רבים מדחיית ההצעה בקונגרס והתנגדות להגדלת מכסות ההגירה, הסכימו מורגנטאו, האל וסטימסון על גרסה מרוככת של ההצעה. ההצעה המקורית אפשרה מקלט זמני בארצות הברית לכל בני העמים המדוכאים הנמלטים מידי היטלר. ואילו בגרסה החדשה הושמטה המילה "כל". ההצעה הועברה לבית הלבן ב-8 במאי^[8] באוגוסט 1944 הגיעו לפורט אונטריו שבארצות הברית 982 פליטים, רובם מיוגוסלביה, אוסטריה, פולין גרמניה וצ'כיה. חלקם ניצולי המחנות דכאו ובוכנוולד. 89 אחוז מהקבוצה היו יהודים.^[9]

• מרדכי פרידמן, התגובה הפוליטית ציבורית של יהדות אמריקה לשואה בשנים 1939-1945, תל אביב, 1984.
• Richard Breitman & Alan Kraut, American Refugee Policy and European Jewry, 1933-1945, Bloomington: Indiana University Press, 1987 .
• Henry Feingold, The Politics of Rescue, New York: Holocaust Library, 1970.
• Ira Hirschmann, Life Line to a Promised Land, New York: Vanguard Press, 1946.
• Monty Noam Penkower, The Jews were Expendable: Free World Diplomacy and the Holocaust ,Urbana: University of Illinois, 1983.
• William Rubinstein ,The Myth of Rescue: Why the Democracies could not have Saved More Jews from the Nazis ,London: Routledge, 1997.
• David Wyman,The Abandonment of the Jews: America and the Holocaust, 1941-1945, New York: New Press, 1998.

מדיה וקבצים בנושא הוועד לענייני פליטים בוויקישיתוף

• הפקודה הנשיאותית בדבר הקמת הוועד לפליטי מלחמה, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
• War Refugee Board: Background and Establishment, באנציקלופדיה של השואה, מוזיאון השואה האמריקני (באנגלית)
• ועד לענייני פליטים באתר יד ושם
• הוועד לענייני פליטים, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
• הוועד לענייני פליטים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)