קו זיגפריד

	יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

קו זיגפריד (בגרמנית: Siegfried-Linie וגם Westwall) הוא שמם של שני קווי ביצורים שנבנו על ידי גרמניה לאורך גבולה עם צרפת. הראשון נבנה בין 1916 ל-1917 בימי מלחמת העולם הראשונה כחלק מקו הינדנבורג. השני והמוכר יותר נבנה בשנות ה-30 של המאה העשרים, ממול לקו מאז'ינו הצרפתי. הקו שנבנה בשנות ה-30 נקרא על ידי הגרמנים "החומה המערבית".

קו זיגפריד היה מערכת הגנתית שהשתרעה לאורך יותר מ-630 ק"מ, וכללה יותר מ-18,000 בונקרים ומכשולים נגד טנקים, הקו השתרע מהעיר קלפה בגבול הולנד, לאורך גבולה המערבי של גרמניה עד העיר וייל אם ריין שעל הריין בגבול עם שווייץ. אדולף היטלר הורה לתכנן את הקו החל משנת 1936, הבניה החלה ב-1938 והסתיימה ב-1940. הקו נבנה בשל סיבות תעמולתיות ופחות בשל צורך אסטרטגי.

הבנייה החלה לאחר שהנאצים הפרו את הסכם ורסאי והסכם לוקרנו.

בימינו לא ניתן לדעת מהו מקור השם הגרמני "החומה המערבית", הסבירות היא ששם זה נהיה פופולרי בסוף 1938. בתחילה השימוש של התעמולה הנאצית במונח היה מועט, אולם השם נתפרסם ב-20 במאי 1939 כשהיטלר שלח את "פקודת היום לחיילים ולעובדים בחומה המערבית". השם הרשמי לקו, עד אז, תלוי בשם של אחת מהתוכניות שנוהלו באותה תקופה ומתוארות בחלק הבא של הערך. השם "תוכנית לימס" לדוגמה היה שם כיסוי שנבחר על מנת לגרום לאנשים לחשוב על המחקר הארכאולוגי שהסתיים באותה תקופה באזור הגבול העתיק (ובו מצודות רבות) שהפריד בין השבטים הגרמנים והאימפריה הרומית, ונקרא לימס.

הבנייה של הקו התחלקה למספר תוכניות:

• תוכנית משמר הגבול (תוכנית החלוץ), לעמדות הקדמיות ביותר. (1938)
• תוכנית לימס (1938)
• תוכנית אאכן-זאר (1939)
• מעוז גלדרן (Geldern-Stellung) בין בריגן וקלפה (1939–1940)
• האזור המערבי להגנה אווירית (1938)

בתחילת כל אחת מתוכניות הבנייה (המתוארות לעיל), תוכננו אבות טיפוס של הביצורים השונים: פילבוקסים, בונקרים ומכשולים נגד טנקים אשר לאחר מכן נבנו בתקן אחיד. התקן נועד לשם חיסכון בחומרי בנייה ועובדים שהיו במחסור.

במשך רובה של התוכנית הוקמו בסמוך לגבול גרמניה בונקרים קטנים ובהם עד 3 פתחי ירי מלפנים. הקירות היו בעובי של 50 ס"מ בלבד ולא סיפקו הגנה נגד נשק כימי. לחיילים בבונקרים לא היו מיטות והם נאלצו לישון על ערסלים. בעמדות חשופות נוספו לבונקרים עמדות תצפית משוריינות על הגג. כל העמדות הללו נחשבו מיושנות כבר כאשר נבנו וסיפקו לכל היותר הגנה מרסיסי פגזים ורימונים. התוכנית בוצעה על ידי משמר הגבול (Grenzwacht - גרנצוואכט), כח צבאי קטן שהחל בפעילות מיד לאחר חימושה מחדש של גרמניה.

תוכנית ליים החלה לאחר שהיטלר הורה לחזק את הביצורים בגבולה המערבי של גרמניה. הבונקרים שנבנו בשלב זה (1938) היו חזקים יותר מהבונקרים בתוכנית הקודמת. לשם בניית כל אחד מ-3,471 בונקרי "טיפוס 10" שבתוכנית, היה צורך בעבודה של כ-20 שנות אדם ובשימוש ב-287 ממ"ק של בטון, כמות המספיקה לבניית שכונת מגורים קטנה.

התקרה והקירות של הבונקרים היה בעובי 1.5 מטר, שהוכח כבלתי מספק כבר בעת הבנייה. בבונקרים היה חדר מרכזי שהכיל בין עשרה לשנים עשר אנשים, וכלל כניסה, חרכי ירי במעלה מדרגות שפנו אחורנית, ואזור קרבי 50 ס"מ מעל. אזור זה הכיל פתחי ירי מקדימה ולצדדים עבור מקלעים, וכניסה נוספת. פתחי ירי נוספים נועדו עבור רובים רגילים והמבנה כולו מוגן נגד גז רעיל כלקח ממלחמת העולם הראשונה.

הבונקר חומם על ידי תנור, והארובה שהובילה החוצה כוסתה בסבכה עבה לשם הסוואה. לכל חייל ניתן מקום לישון בו ושרפרף, המפקד זכה במותרות של כיסא. המקום היה מצומצם והצפיפות רבה. לכל חייל היה בערך מטר מרובע אחד.

בתוך הבונקרים מסוג זה שעדין קיימים כיום שרדו שלטים שנועדו להכין את החיילים למשימתם: "לקירות יש אוזניים" או "כבו את האורות כשחרכי הירי פתוחים".

באוקטובר 1938 לאחר סיפוח חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה לגרמניה הנאצית, היטלר הכריז על תוכנית אאכן-זאר. הבניה התחילה מייד לאחר ההכרזה אולם רק בפברואר 1939 התקדמה בקצב גבוה. הביצורים בקו אאכן-זאר היו דומים לאלו שבתוכנית ליים רק נבנו מערבה לה בין הערים אאכן וזארבריקן. קירות הבונקרים בקו הזה היו בעובי של עד 3.5 מטר וההבדל בינם לבין תוכנית ליים התבטא בעיקר בחוסר של חרכי ירי בחזית הבונקר אלא רק בצדדיו. רק במקרים מיוחדים נבנו חרכי ירי בחזית והם היו מוגנים באמצעות דלתות מתכת כבדות.

האזור המערבי נגד מטוסים (Luftverteidigungszone West), נמשך במקביל לשני קווי ההגנה האחרים, והורכב בעיקר ממגדלי נ"מ מבטון שתוכננו על מנת לאלץ את מטוסי האויב לטוס גבוה יותר ובכך לבזבז דלק רב ולהקטין את טווחם. הבונקרים של תוכנית לימס ותוכנית אאכן-זאר נועדו להגן על מגדלי נ"מ אלו.

בתוכנית זאת, שלאחר פתיחת מלחמת העולם השנייה, הוארך קו זיגפריד צפונה מהעיירה בריגן עד לעיר קלפה שעל הריין. מרבית הבנייה הייתה של מקלטים (dugout) לא חמושים אך בנויים בצורה חזקה מאוד מבטון. לשם הסוואה מוקמו המקלטים בסמוך לחוות.

מלכודות טנקים נבנו לאורך קו זיגפריד ונודעו בשם "שיני דרקון" ו"פצעונים" בשל צורתם. המלכודות היו מורכבות משורות של עמודים קטנים מבטון מזוין ומטרתן הייתה לעכב את תנועתם של טנקים ולתעל אותם לעבר שטחי השמדה שם ייתקלו בנשק נגד טנקים בכמות גדולה. שיני הדרקון נפרשו בשתי צורות טיפוסיות, בתקן 1938 עם ארבע שיניים הנעשות גבוהות יותר, ובתקן 1939 עם חמש שיניים במבנה זהה. עם זאת שורות "שיניים" רבות נבנו ללא צורה מסוימת. אם תוואי השטח אפשר זאת, תעלות מלאות מים נחפרו ושימשו במקום "שיני הדרקון". דוגמה לסוג כזה של הגנה ניתן לראות בצפון אכן בסמוך לגיילנקירכן.

הביצורים המוקדמים נבנו על ידי חברות פרטיות, אולם אלו לא יכלו לספק את כוח האדם הנדרש להשלמת הקו. על מנת להתגבר על קושי זה עד 500,000 עובדי כפיה שסיפק ארגון טודט עבדו להקמת הביצורים. שינוע של החומרים הדרושים לבניית הביצורים כמו גם עובדי הכפיה לקו הביצורים נעשה על ידי רכבת הרייך הגרמני. חברת הרכבת עשתה שימוש בקווים שהיו קיימים באזור עוד מזמן מלחמת העולם הראשונה. תנאי העבודה היו קשים ומסוכנים, לדוגמה העברה של לוחות מיגון ששקלו עד 60 טון נעשתה בצורה ידנית.

למרות הכרזת המלחמה של צרפת על גרמניה בספטמבר 1939 ופתיחת מלחמת העולם השנייה, לא התרחשו קרבות רציניים בקו זיגפריד. במה שזכה לכינוי "המלחמה המדומה", שני הצדדים נשארו תקועים בעמדותיהם, קו מז'ינו מהצד הצרפתי וקו זיגפריד בצד הגרמני, ומיאנו לתקוף עד מאי 1940, עת פתחו הגרמנים במתקפה על צרפת וארצות השפלה. עם כיבוש צרפת וסיום הקמפיין הגרמני במערב אירופה, הוצאו מקו זיגפריד כל כלי הנשק הניתנים לשינוע, ושימשו במקומות חליפיים. העמדות בקו זיגפריד ננטשו והפכו במהרה ללא מתאימות להגנה והבונקרים החלו לשמש כמחסנים בעיקר לצורכי חקלאות.

לאחר פלישת בעלות הברית לנורמנדי שבצרפת ב-6 ביוני 1944, נוצר איום חדש על גרמניה מכיוון מערב. ב-24 באוגוסט 1944 נתן היטלר הוראה לחדש את עבודות הבנייה של הקו. 20,000 עובדי כפייה כמו גם חברי שירות העבודה הלאומי של גרמניה ניסו לצייד את הקו מחדש. מקומיים גויסו גם הם לעבודות שונות, לרוב בניית תעלות נגד טנקים. העבודות נתקלו בקשיים רבים וניתן לומר שאף נכשלו, זאת בשל העליונות האווירית של בעלות הברית.

במהלך הבנייה הסתבר כי הבונקרים לא יוכלו לעמוד מול כלי הנשק חודרי השריון שפותחו במהלך המלחמה. בזמן שקו זיגפריד הופעל מחדש נבנו בונקרי בטון קטנים שזכו לכינוי בונקרי טוברוק (על שם עיר הנמל במזרח לוב). בונקרים אלו שנבנו לאורך הגבול של השטח הכבוש היו בעיקרם מקלטים לאדם יחיד.

באוגוסט 1944 אירעו ההתנגשויות הראשונות בין הכוחות על קו זיגפריד. הקטע של הקו שהיה מעורב בלחימה בשלב זה היה יער הירטגן שבסמוך לאייפל, 20 ק"מ מדרום לאכן. הקרב בשטח המיוער גבה את חייהם של יותר מ-10,000 אמריקאים וכ-12,000 גרמנים.

אחרי "הקרב על יער הירטגן" החל הקרב על הבליטה, דרומית ליער הירטגן בין מנושאו והעיר הלוקסמבורגית של אכטרנאך. מתקפה זאת הייתה ניסיונם האחרון של הגרמנים להפוך את תוצאת המלחמה. הניסיון נכשל וגבה את חייהם של רבים.

היו התנגשויות קשות גם בחלקים אחרים של קו זיגפריד. חיילים גרמניים בבונקרים רבים סירבו להיכנע בין השאר בשל החשש ממשפטים צבאיים. רבים מהם קיפחו את חייהם בשל החלטה זאת מכיוון שהמקלטים הקבוצתיים לא הגנו עליהם ולו מההתקפה הקלה ביותר.

באביב 1945 נפל אחרון הבונקרים של קו זיגפריד באזור הסאר והנסרווק.

• We're Going to Hang out the Washing on the Siegfried Line

מדיה וקבצים בנושא קו זיגפריד בוויקישיתוף

• קו זיגפריד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מה ב"קו זיגפריד", אמר, 17 ביולי 1939