הילה טוני נבוק

הילה טוני נבוק

לידה	1974 (בת 50 בערך) תל אביב-יפו, ישראל
מקום לימודים	בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים
תחום יצירה	פיסול
פרסים והוקרה	פרס ביאטריס קולינר לאמן צעיר מטעם מוזיאון ישראל, פרס שרת התרבות, פרס רפפורט לאמן צעיר מטעם מוזיאון תל אביב
hillatoonynavok.com

הילה (טוני) נבוק (נולדה ב-1974) היא פסלת ורשמת ישראלית ומרצה לאמנות.

נבוק נולדה בתל אביב. את דרכה האמנותית החלה בלימודי עיצוב גרפי במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך, ויצו חיפה. נבוק, בוגרת התוכנית ללימודי ההמשך של בצלאל (2009), נמנתה עם עורכי מגזין האמנות "פיקניק" בין השנים 2007–2011 ובמסגרת זו אצרה במשותף את הביאנלה השנייה לאמנות בהרצליה (2009). בשנת 2018 ראה אור ספר המשותף לה ולבן זוגה, הסופר יונתן רז פורטוגלי – "אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס בזה את צריכה להתמקד" (הוצאת "לוקוס"), המורכב מפרגמנטים ספרותיים של רז פורטוגלי וצילומים של נבוק, שהקשר ביניהם הוא בעיקר אסוציאטיבי, הומוריסטי ומלא בתובנות חזותיות ומילוליות שאספו השניים משוטטויות שערכו בנפרד.^[1] השניים מתגוררים בתל אביב עם בנם. נבוק מלמדת פיסול ורישום בבית הספר לאמנות בצלאל.

נבוק עושה שימוש בחפצים תעשייתיים, סביבות ציבוריות או חללים ביתיים, ומחלצת מתוכם קומפוזיציות. נבוק עובדת עם תוצרים תעשייתיים כחומר גלם.^[2] היא מיוצגת בישראל על ידי גלריה נגא, ובגרמניה על ידי גלריה "KM" ברלין (2017). היא הציגה תערוכות יחיד במוזיאונים וגלריות רבות בישראל ומחוצה לה, ובהם מוזיאון תל אביב, מוזיאון הרצליה, המרכז לאמנות עכשווית, מוזיאון חיפה ועוד. בין הפרסים בהם זכתה: פרס גבעון מטעם מוזיאון תל אביב (2011), פרס ביאטריס קולינר לאמן צעיר מטעם מוזיאון ישראל (2018), פרס שרת התרבות (2020) ופרס רפפורט לאמן צעיר מטעם מוזיאון תל אביב (2020).

נבוק נוהגת לעשות שימוש במוצרי צריכה ביתיים ומשרדיים.^[1] בתערוכתה "פריזבי" (2006), הציגה נבוק אובייקטים, עבודות וידאו וציורים, השואבים את מקורות השראתם מהסביבה הקרובה. כדורים, רשתות, מחקים, סלילי קופה רושמת, ניירהגלם הם חומרי שלה.

"פנורמה", תערוכת יחיד של נבוק, שהוצגה בשנת 2010 במוזיאון חיפה, היא עבודת אינסטליישן העשויה קונסטרוקציית קירות גבס, גרם מדרגות מעץ, זכוכית ולוחות פרספקס, מנעולי אופניים, גדרות וציורים.^[3]

גם בתערוכה "מקורות" (2013) נכללו עבודות פיסוליות לצד רישומים. השימוש של נבוק ב"רדי מייד", מוצרי צריכה יומיומיים כמו מוצרי ניקוי, מברשות, מרכך כביסה, צינורות השקיה, חוזר גם כאן. רישומיה ופסליה נעים בין המופשט והקונקרטי. בעבודתה, "אופק", שהוצגה בתערוכה, השתמשה נבוק בספוגים לניקוי כלים, מברשות, כדורי צמר גפן ומרכך כביסה צבעוני.

בשנת 2015, הציגה נבוק את עבודתה "שעות עגולות" במרכז לאמנות עכשווית, תל אביב. בתערוכה היא יצרה כוריאוגרפיה של סביבה פיסולית, תנועה מכנית המזיזה את פסליה. המיצב מורכב משלושה מזבחות: אדום, שחור וכחול. בכל אחד מהמזבחות מופיע כיסא משרדי, מעליו מרחף כיסא נוסף, שבו משענות הידיים מתפקדות ככנפיים. בנוסף ישנם אלמנטים המצויים בחללים ציבוריים כמו: מאפרה, כוסות פלסטיק ומכונה לניגוב ידיים.

נבוק בעיקר כפסלת וכציירת, אך החלה את דרכה בעולם הצילום והפרפורמנס. היא פרסמה את יצירת הווידאו שלה בשם "עם הרוח, עם המים" (2015). בעבודה המוצגת בשני פריימים, נראית נבוק לבושה באדום, משלשלת בכבדות יריעת פלסטיק צהובה מבעד לחלון גבוה בבניין רב קומות באשדוד.

בתערוכה "הרחבות" (2018), אשר הוצגה ב"אטליה שמי", בקיבוץ כברי, יצרה נובוק פרשנות מרחבית חדשה לפסליו של הפסל יחיאל שמי. היא השתמשה בחומר תעשייתי זול: שימשונית, בצבעיה המקוריים: אדום, ירוק, טורקיז, כחול., אותו מתחה על קונסטרוקציה מאלומיניום בצורה המאזכרת סגירת חורף או סגירת מרפסת. היא שילבה תוך המרחבים שיצרה כיסאות כתר פלסטיק בצבעים שונים.^[4]

תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב אותה אצרה ענת דנון סיון. התערוכה כוללת עבודות וידאו ופיסול העוסקות בקו הגבול בין חוץ לפנים, ובין הפרטי לציבורי. העבודה מייצגת מבט ביקורתי על עיצוב המרחב העירוני בישראל, כפי שבא לידי ביטוי במרכזים מסחריים, בנייני מגורים ושכונות "בנה ביתך".^[5]

• 2009 – מלגת הצטיינות, תערוכת גמר, בצלאל תוכנית לימודי ההמשך באמנות
• 2011 – פרס גבעון, ע"ש שמואל גבעון, מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות.
• 2012 – מלגת אמן מורה, משרד התרבות והספורט.
• 2012 – פרס עידוד היצירה, משרד התרבות והספור
• 2016 - שנת שהות בתוכנית שהות אמן בארטפורט.^[6]
• 2018 - פרס ביאטריס קולינר לאמן צעיר מטעם מוזיאון ישראל.
• 2020 - פרס שרת התרבות.
• 2020 - פרס רפפורט לאמן צעיר מטעם מוזיאון תל אביב

• 2006 – "פריזבי", פרויקט "סף" לאמנים צעירים, בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב. אוצרת: אורלי הופמן.
• 2009 – "טוקסידו", כחלק מתערוכת בוגרים "חרושת" תואר שני בצלאל. אוצרת: שרית שפירא.
• 2010 – "סצנת נוף", יריד ארט קולון, גרמניה, במסגרת תערוכות יחיד לאמנים נבחרים ביחיד, New Positions.
• 2010 – "פנורמה" מוזיאון חיפה לאמנות, סדרת תערוכות "אנדרנלין" אוצרת: רותם רוף.
• 2010 – "תשתיות חדשות", גלריה לוקאל - 30, ורשה, פולין.
• 2013 – "מקורות", גלריה נגא, תל אביב.
• 2015 – "Sur-Round-Things", גלריה סירקל - 1, ברלין.
• 2015 – "לשחרר את הפרפר", תערוכה זוגית עם איתן בן משה, גלריה אלון שגב, תל אביב.
• 2015 – "שעות עגולות", המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב. אוצרת: חן תמיר.
• 2016 – "A sign of things to come", גלריה היט, ברטיסלבה, סלובקיה. אוצר: יארו ורגו.
• 2016 – "ידי זהב" – תערוכה זוגית עם דוד עדיקא, ארטפורט, תל אביב. אוצרת: ורדית גרוס.
• 2017 – "WallMarks", גלריה קלובובנה, ברנו, צ'כיה.
• 2017 – "אאוטלט, Outlet", גלריה KM, ברלין.
• 2018 – "הרחבות", אטליה שמי, קיבוץ כברי. אוצרת: סמדר שינדלר.
• 2022 - "דרך החלון", מוזיאון תל אביב. אוצרת: ענת דנון סיון

• 2017 – "בזמן שדיברתי בטלפון", מאמר חזותי באתר של KADDIST. אוצר: גוזף דל פסקו
• 2017 – "קיר בעיר", עבודת קיר בחזית דרומית של מעבר הולכי רגל, בניין העירייה, תל אביב. אוצרת: עדנה מושנזון
• 2018 – "אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס בזה את צריכה להתמקד", ספר אמן עם יוני רז פורטוגלי, הוצאת לוקוס
• 2020 – "כניסה, יציאה" תבליטי קיר, עבודת קבע מוזמנת בתחנת הרכבת נבון ירושלים^[7]

• 2009 – אוצרת שותפה, "הרצליה 2009", הביאנלה השנייה לאמנות, הרצליה.
• 2011 – אוצרת שותפה, אירועי BYOB, גלריה יפו 23 בצלאל, ירושלים, במסגרת אירועי "מתחת להר".
• 2007-2011 – מגזין פיקניק לאמנות, עורכת שותפה עם עדי אנגלמן ומאיר קורדבני.

• מדיה וקבצים בנושא הילה טוני נבוק בוויקישיתוף
• אתר האינטרנט הרשמי של הילה טוני נבוק

• הילה טוני נבוק, ברשת החברתית אינסטגרם