הילולת רבי שמעון בר יוחאי

הילולת רבי שמעון בר יוחאי נערכת מדי שנה בל"ג בעומר בציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי על הר מירון. באירוע שמחה ועלייה לקבר מסורתי רב-משתתפים המכונה 'הילולה' (או 'זיארה') משתתפים מאות אלפי אנשים. שיאו בהדלקת מדורה מסורתית בליל ל"ג בעומר על גג הקבר, ולאחריו מתחילים במקום ריקודים המוניים. האירוע נערך מאות שנים ומיוחס לאר"י ותלמידיו, ושורשיו קדומים אף יותר.

אירוע שנתי זה הוא האירוע ההמוני השנתי הגדול בישראל, וגופי שלטון שונים (כדוגמת משרד הדתות ומשטרת ישראל) נערכים לקראתו תוך השקעת כספים, כוח אדם לשמירת הסדר באירוע והבטחת דרכי התנועה למקום. לצורך הגעת המבקרים למקום, נעשה שימוש בלמעלה מ־1,000 אוטובוסים מרחבי המדינה, והופכים אותו לאירוע התחבורה הציבורית השנתי הגדול ביותר בישראל.

מקור שם ההילולא הוא מהאדרא זוטא, מאמר שעוסק ביום פטירתו של רשב"י, ואחד ממשפטיו האחרונים הוא: "שמעו קלא: עולו ואתו, ואתכנשו להילולא דרבי שמעון".^[1]

מקורו של ל"ג בעומר, כמו גם הקשר למירון, לרשב"י וטעמם של מנהגי ההילולה לוטים בערפל, ואינם ידועים בוודאות. על בסיס מספר מקורות היסטוריים עלו השערות שונות בקשר אליהם:

• התפתחות של מנהג ארץ-ישראלי קדום לעלייה לקברי צדיקים בהר מירון (קדמה לה העלייה לרגל לקברי הלל ושמאי הסמוכים, שהפכה מאוחר יותר לעלייה לקבר הרשב"י).
• השפעה של מסורות קבליות שהביאו עמם עולי ספרד שהגיעו לצפת, בהם גם חשיבותה של דמות הרשב"י, שהשתלבו במנהגים המקומיים הקשורים במירון.
• השפעה אפשרית של מנהגי הילולה לקבר שמואל הנביא הסמוך לירושלים (כדוגמת הדלקת אש ותספורת ילדים) שהופסקה באותה התקופה.
• השפעה אפשרית ממיתוס קודם: צום יהושע לזכר יום פטירתו של יהושע בן נון.

על פי ההשערה, המנהג של עלייה לקבר הרשב"י התפתח בהדרגה מתוך מנהגי עלייה לקברים אחרים סמוכים. עדויות לעלייה לקברי צדיקים במירון קיימות מסוף המאה ה-11.^[2] החל מהמאות ה-12 וה-13 הדיווחים, חלקם בידי יהודים וחלקם בידי ערבים, ממוקדים ומוסרים אודות עלייה לקברי הלל ושמאי, וכן מתארים נס הופעת מים מתוך סלע.^[3]

מצד אחד מערה של שמאי ותלמידיו ומצד אחד של הלל ותלמידיו, ובאמצע המערה אבן שוקעת. אבן גדולה וחלולה כמו כוס, ונכנס בבית־קיבולה כארבעים סאה ויותר וכשבאים שם בני אדם הגונים יראו האבן מלאה מים יפים וירחצו ידיהם ויתפללו ויבקשו מה שירצו. ואין האבן חלולה מתחת כי אין באים המים מן הקרקע אלא נעשה כן אם אדם הגון הוא, ואדם שאינו הגון לא יראה המים. ואם ישאבו מן האבן אלף כדי מים לא תהיה חסרה אלא מלאה.

— מסעות בנימין, בנימין מטודלה, מתוך מקומות קדושים ומקומות היסטוריים בארץ-ישראל, מיכאל איש-שלום, עמ' צב

עד המאה ה-13, אין בעדויות אלו ציון זמן. אולם, החל מהמאה ה-13 נמסר על השתטחויות על קברי צדיקים בעונת האביב, בעיקר בפסח שני,^[4] (החל 4 ימים קודם לל"ג בעומר), ואף לראשונה על עלייה לקברי הלל ושמאי במועד זה.^[3] מנהגי ההשתטחויות, שכללו השלכת חפצים ובגדים יקרים לאש, עוררו התנגדות בחוגים רבניים רבים, בשל עבירה על האיסור "בל תשחית" ובשל חשש לעבודת אלילים ולפולחן מתים.^[4] בטקסים אלו השתתפו גם ערבים.^[2] בתיאור המסע "תוצאות ארץ ישראל", שנכתב בין השנים 1270–1291, מספר עולה הרגל כי במקום קבורותיהם של הלל ושמאי ותלמידיהם, "מתקבצים כל ישראל והישמעאלים בפסח שני, וישראל מתפללים שם ואומרים שם מזמורים, וכשהם רואים יוצאים מים מתוך המערה כולם שמחים, כי הוא סימן שתתברך השנה".^[5]

במאה ה-14 מספר מושל צפת, אלעת'מני, כי "ביום מסוים של השנה, היינו באמצע חודש אייר היהוד, נאספים בה (במירון) יהודים רבים".^[6] במאה ה-14 יש עדויות על עלייה לרגל למירון של יהודים שהגיעו מעבר לים.^[7] תיעוד על עלייה לרגל בפסח שני לקברי הלל ושמאי ממשיך גם במאה ה־15.

בסוף המאה ה-13 ישנו דיווח יחיד על חגיגה של יומיים בקברי הצדיקים במירון בפסח שני, ומוזכרים קברי הרשב"י ובנו ולא הלל ושמאי. נס המים לא מוזכר, אך מוזכר מעיין.^[3] עם זאת, זהו דיווח חריג ויוצא דופן בהשוואה לדיווחים האחרים מאותה תקופה.

עדות מהימנה לעלייה לקבר הרשב"י יש רק מהמאה ה-15,^[4] לפיה בתקופה זו היו עולים למירון לא ביום קבוע, בל"ג בעומר, אלא בשלוש רגלים:^[8]

מטיברייא רחוק כמו י"ב מילין יש מקום נקרא מירוני, יש מערה אחת נקברו בה עשרה זקנים חשובים ובכללם שמאי והלל. מעט רחוק משם יש מערה אחרת, נקברו בה ר' שמעון בר יוחאי ובנו, ובתוך המקום יש בית הכנסת מר' שמעון בר יוחאי, ואין שם מים חיים כלל, עד שלא יוכלו לדור שם בני אדם מהעדר המים, אך יבואו העברים שלש רגלים לראות קבורות הצדיקים החשובים הנזכרים, ובייחוד קבורת ר' שמעון בר יוחאי, ויתחננו עם תפלות סליחות ותחנונים לאל יתברך שיתן להם מים שיוכלו לעמוד שם ימים אחדים, ומיד יבוא מטר, והישמעאלים ימלאו הבורות שלהם וכיליהם מים, אז יתנו ליהודים לאכול ולשתות כל מעדני מלך.

— הנוסע מקנדיה, ה'רל"ג (1473)^[9][10]

עם זאת, באותה תקופה עדיין מתוארת עלייה למירון לצורך הורדת גשמים בעת בצורת בקברי הלל ושמאי. למעשה, עד שלהי המאה ה-15, מרבית הדיווחים קבעו כי העלייה היא לקברי הלל ושמאי, והזכירו את קברי הרשב"י ובנו כבעלי חשיבות משנית, ולא כיעד עצמאי לעלייה, וכן אין תיעוד על עלייה דווקא בל"ג בעומר.

החל משלהי המאה ה־15 נעלמת בהדרגה ההתייחסות לקברי הלל ושמאי. על פי ההשערה, המעבר מקברי הלל ושמאי לקבר הרשב"י נעוץ במסורת ספר הזהר (המיוחס לרשב"י), שהובאה על ידי יהודי ספרד שעלו לארץ ישראל בתקופה זו והתיישבו בצפת הסמוכה. יש המסבירים את המעבר בהעתקת המשמעות מדגש פולחני על קדושת ההר, לדגש פולחני על קדושת הצדיק הקבור בו.^[2]

בעוד המנהגים הקודמים היו בעיקר תפילה על המים, עולי ספרד הביאו מנהגים עשירים יותר, והפכו את מירון למקום התעלות רוחנית. שלושת סוגי הביקורים במירון היו: ביקור לשם תפילה בעתות משבר, ותפילה להורדת גשם בסוכות, ביקורי מקובלים וחבורותיהם לצורכי התייחדות ועיון בזהר בשלוש הרגלים (כתחליף לעלייה לירושלים), בהשראת האר"י, וקביעות של לימוד תורה וקבלה לצורך תפילה ותיקון על הגלות. אירועי התייחדות במירון בהקשר קבלי המשיכו, בתאריכים שונים, גם במאות הבאות.^[11] המשמעות הרוחנית של העלייה למירון הייתה חלק בלתי נפרד מהתפיסה החדשה, הקבלית, של חיבור לנפש הצדיק המת ולאלוהות, באמצעות מקום קבורתו, לצורך התעלות. קבר הרשב"י היה היעד המרכזי, אך נוספה אליו גם ההשתטחות על קברי הלל, שמאי ורבי יוחנן הסנדלר הסמוכים.^[2] בדורות האחרונים נשכח המנהג לעלות למירון למטרות עיון והשגה,^[11] ונתייחד הביקור בעיקר לצורך תפילה, שמחה והתעלות רוחנית.

תיעוד נוסף מתקופה זו הוא למשמרות תפילה על קבר רשב"י בראש חודש.^[11][2] במאה ה-16 נבנה מבנה על קבר רשב"י.^[12]

מקור משנת 1765 מספר כי "הדליקה ביום פטירתו בל"ג בעומר, הנקרא הילולא דר"ש".^[13] אולם מקור משנת 1769 מספר כי למירון היו באים בראש חודש סיוון (מ"ה בעומר): "כל א"י ממש באה למירון ועושים שם עד אסרו חג של שבועות ולומדים שם את כל הזהר הקדוש עד גמירא ומשתעשעים שם מאד, והקערות על שלושת המגדלים דולקות בימים ההם יומם ולילה. וגם בחדר דולקות באותו הזמן מנורות ובקערות על המגדלים נמצאים עד שלשים וארבעים וחמישים פתילים ומדליקים אותם בבת אחת. הימים ההם נקראים הילולא דר' שמעון בר יוחאי. ובכיפה על הרצפה פרושים שטיחי משי לישב עליהם, כי המנהג שם לישב על הארץ. מלבד זה מבקרים שם אנשי צפת בכל ערב ראש חודש ומתפללים ולומדים שם כל היום ובערב הם חוזרים לביתם".^[14]

המקור הראשון לעלייה לקבר הרשב"י כיעד עיקרי ביום ל"ג בעומר, הוא מהמאה ה-16. בספרו של רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י, ניתן דיווח על ישיבה של שלושה ימים של האר"י ואנשי ביתו בל"ג בעומר, וכן על גילוח שערות בנו, כמנהג שכבר היה נהוג עוד קודם לכן על ידי רבים^[10]:

ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ורבי אליעזר בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למורי ז"ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא וזה היה פעם האחת שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך. והרב רבי יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה האחת קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.

— חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי הפסח, דרוש י"ב, מתוך שמונה שערים בעריכת שמואל ויטאל

עלייה זו נחשבת על ידי רבים למקורה של הילולת בר יוחאי.^[11]

מנהגי ההילולה השונים, לרבות מועדה, נהגו בעיקר על ידי המוסתערבים, ועד המאה ה-17 עוד היו המקובלים מקיימים את פולחן הרשב"י במועדים אחרים. על פי יערי, עולי ספרד אימצו מנהג מקומי שנוי במחלוקת, ובמאבק התחרותי שהתפתח ידם הייתה על העליונה.^[7]

אצל תלמידי האר"י מופיעה לראשונה מסורת המציינת את ל"ג בעומר כיום פטירתו של רשב"י. לפי החיד"א, מסורת זו מקורה בשיבוש בכתבי תלמידו של האר"י, רבי חיים ויטאל: המילה יום "שמחת" רשב"י, הוחלפה בטעות ליום "שמת".^[15][16]

המסורת קבעה, כאמור, את יום ההילולה כיום פטירתו של הרשב"י, שבו, לפי ספר הזוהר, גילה לתלמידיו את סודות ה"קבלה" טרם הסתלקותו. לשמחת ההילולה הצטרפה הדלקת המדורה כזכר לאש שאפפה, על פי המסורת, את ביתו של רשב"י ביום פטירתו. במאה ה-16 ידוע גם על ייחוס ל"ג בעומר לתאריך הסמכתו של הרשב"י על ידי רבי עקיבא.^[17]

מסורת אחרת מייחסת את ל"ג בעומר לתאריך חתונתו של הרשב"י (למעשה, מקור המילה "הילולה" הוא במילה הארמית ל"כלולות"). בתחילת המאה ה-19, יוחסה לתאריך זה גם הולדתו של הרשב"י.^[17]

בתקופה זו עבר תאריך העלייה לרגל למירון מפסח שני (י"ד באייר) לל"ג בעומר (י"ח אייר), החל כעבור 4 ימים. ל"ג בעומר נקשר עוד בתקופה מוקדמת יותר עם הפסקת מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר. חלק מההשערות לגבי מקורו של מועד זה שימשו להצעת קשרים נוספים בינו ובין הילולת רשב"י. אחת מהן גורסת שדמותו של הרשב"י היוותה תחליף מיתי לדמותו של יהושע בן נון, שהר מירון יוחס גם לו, ותאריך פטירתו מיוחס לל"ג בעומר (תאריך צום יהושע שנהג בארץ ישראל לזכר מותו). בנוסף לזהות התאריך, קיימת עדות מהמאה ה-14 המזהה את קברו של יהושע בהר מירון - לימים מוקד העלייה לרגל בל"ג בעומר. הר מירון זוהה באותה תקופה כמי מרום, אתר הלחימה של יהושע במלכי צפון ארץ כנען. בנוסף, ייתכן שחצור, אותה החריב יהושע, זוהתה עם מירון והייתה בעלת משמעות סמלית רבה. לשילוב בין השניים ניתן להוסיף את מותו של יהושע, המוזכר בהקשרים של רעידת אדמה, בדומה לתכונת הרעדת האדמה של הרשב"י.^[18] השערה אחרת גורסת שההילולות שהחלו בפסח שני נמשכו שלושה ימים, עד ערב ל"ג בעומר, שבהמשך האירוע המרכזי עבר אליו.^[11][2] השערה זו מתבססת גם על מנהג תוניסיה בה נהוג גם בעידן המודרני לערוך סעודה לרבי מאיר בעל הנס או לרשב"י בפסח שני, דבר העשוי להעיד על התאריך המקורי של הילולת הרשב"י.^[3]

מנהגי ההילולה הידועים היום התפתחו במאה ה-16. ייתכן כי מנהגים אלו הובאו מירושלים, שם הייתה נהוגה הילולת שמואל הנביא שבקבר שמואל הנביא. אין עדויות מימי הביניים על עלייה לקבר שמואל הנביא, אך ידוע כי קדושת ההר שליד ירושלים ("רמה", "מצפה" או "נבי סמויל") כמקום קבורת שמואל הנביא החלה בתקופה הצלבנים. יש עדות מהמאה ה-12 לשבועה נהוגה בלשון "באדוננו שמואל הנביא".^[7] הדיווח המוקדם ביותר על עלייה לקבר שמואל הנביא הוא מהמאה ה-15. העלייה הייתה בכ"ח באייר, יום פטירתו של שמואל, ועד חג השבועות.^[7] בדיווחים מתוארות הגעה מרחבי המזרח התיכון להשתחוות על הקבר, הדלקת מדורות, נרות והבערת שמן, תפילה, בכי, לימוד מספר שמואל ומהזהר, סעודה, שתייה ושירה, גילוח ראשי ילדים, הבאת ספר תורה מירושלים, גיוס תרומות^{[דרוש מקור]}, והילולה שנמשכת מספר ימים.^[3][7] רעיון ההדלקה לציון פטירתו של צדיק, וכן של שריפת שמן וחפצי ערך^{[דרוש מקור]}, מקורה ככל הנראה במנהג קדום של שריפת גופות מלכים וחפציהם שהיה נהוג עוד בתקופת התלמוד.^[19]

במאה ה-16 נאסר על היהודים לקיים את הילולת שמואל הנביא. ככל הנראה, הועברה ההילולה למירון בי"ח באייר, שהיה יום בעל משמעות, כאמור. משם מנהגי ההילולה, וכן הייחוס של פטירת הקדוש ליום.^[7] החל מהמאה ה-16 כבר לא קיימות עדויות על מנהגי מים.^[11]

חיזוק לכך ניתן למצוא בשיבושים שונים לאורך הדורות, שהפכו את אחד הדיווחים על ההילולה בירושלים לדיווח על הילולת הרשב"י בל"ג בעומר.^[3] מדובר במקור שנוטים לראות בו באופן שגוי כמקור קדום יותר לקיומה של הילולה בקבר רשב"י, והוא מכתב מהמאה ה-15 ששלח רבי עובדיה מברטנורה. במכתב הוא מספר לכאורה על ההילולה, אך למעשה מדובר בשיבוש שהוכנס במכתב מסוף המאה ה-19. במכתב כלל לא הוזכר התאריך ל"ג בעומר וקברו של רשב"י, אלא קברו של שמואל הנביא.^[20] הציטוט המשובש הוא^[21]:

בי"ח באייר יום מיתתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, לבד מה שמדליקים עליה נר תמיד

אך הנוסח המקורי הוא^[22]:

קברו של אדוננו שמואל הרמתי הוא עוד היום ביד היהודים, ובאים להשתטח שם בכל שנה ושנה בכ"ח (לפי גרסה אחרת: "בכ"א") באייר, ביום מיתתו, מכל הסביבות, ומדליקים עליו אביקות גדולות

המונח "הילולא דרבי שמעון" הוזכר לראשונה במאה ה-17, אז גם תועדה הזיארה ההמונית לראשונה בהקשר זה. במאה ה-18 כבר יש עדות לחיבור בין מנהגי האבלות לזכר תלמידי רבי עקיבא וסיומם בל"ג בעומר, לבין רשב"י.^[3] ההילולה היוותה השראה לקיום מנהגים שונים בל"ג בעומר, הקשורים באש, בקריאה בזהר, בדמותו של הרשב"י ובעלייה לקברי צדיקים אחרים.^[12]

עם השיפור באמצעי התחבורה, הלך וגדל מספר המשתתפים בהילולה השנתית, כאשר העיר חיפה שימשה לרבים תחנת מעבר בדרך למירון, דרך שנמשכה מעל יום. ההילולה התקיימה מדי שנה, למעט במלחמת העצמאות בשנת 1948, אז נשלט הכפר הערבי ששכן במירון בידי צבא ההצלה של קאוקג'י. על פי מקורות אחדים, חדרה לכפר בליל ל"ג בעומר כיתת חבלה מצפת, שפוצצה בית מרכזי בכפר כתחליף להילולה, אך לסיפור זה אין ראיות מהמקורות ההיסטוריים.^[23]

החל מ־1949 מתקיימת ברציפות ההילולה השנתית של ל"ג בעומר במירון, למעט בשנת 1967 שבו קוים האירוע באופן מצומצם ביותר, בעקבות ההאפלה ששררה בארץ בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים,^[24] ובשנת 2024 בשל מלחמת חרבות ברזל.^[25][26] בשנים הראשונות נעשה ויסות במספר העולים בשל המצב הרעוע של המבנים במירון, אך כעבור מספר שנים הוסרה ההגבלה. עם זאת, מספר העולים הרב לא התאים לתנאים במקום, ובאי ההילולה סבלו מבעיות סניטציה ניכרות. לצד ההילולה התקיימו במקום תופעות שונות כדוגמת דוכני מסחר, שחיטה בלתי מפוקחת של בעלי חיים, ובמידה מצומצמת גם פשע, כייסות והימורים.^[27][28] מספר ימים קודם להילולה הוקמו בסמוך למתחם אוהלים, שנועדו למגורי חלק מעולי ההילולה. במשך השנים הושקעו במתחם כספים רבים של מדינת ישראל לצורך הסדרת המתחם, הדרכים המובילות אליו וההילולה, עם השנים נעלמו כמעט לגמרי נוהגי השחיטה השחורה, וההימורים. לצד מירון נסללו חניוני ענק, המיועדים לשימוש אך ורק בהילולה, לצד חניונים מיוחדים נוספים באזורים רחוקים יותר.

בראשית המאה ה־21 הוכשרו מתחמי הדלקה וריקודים נוספים בסמוך למתחם הקבר, ונוספו הדלקות נוספות הנעשות על ידי רבנים ואדמו"רים שונים במהלך ליל ויום ל"ג בעומר, שחלקם באים יחד עם קבוצת חסידים גדולה.^[29]

מירון שוכנת באזור הררי ומובילים אליה כבישים צרים יחסית, המתקשים לשאת את כמות המבקרים הגדולה. בשל עומסי תנועה ניכרים שאירעו באחת השנים, הוחלט כי הגישה להילולה תהיה באמצעות תחבורה ציבורית בלבד, בעוד כלי רכב פרטיים יחנו בחניונים קרובים מהם יופעלו הסעות. מ־2014 הוחלט להרחיק עוד את הרכבים הפרטיים ואת האוטובוסים של המסיעים הפרטיים לחניונים מרוחקים, בשל עומסי תנועה ניכרים שנגרמו שנה קודם לכן באזור.^[30] להילולה מופעלים קווי תחבורה ציבורית מיוחדים, שמוצאם (נכון ל־2016) הוא בריכוזי אוכלוסייה חרדים. במשך ההילולה מופעלות אלפי נסיעות על ידי יותר מ־1,500 אוטובוסים המגויסים למבצע מכל רחבי הארץ ומחברות תחבורה ציבורית ומסיעים פרטיים שונים, והופכות אותו לאירוע התחבורה הציבורית השנתי הגדול בישראל.^[31] כמות זו מחייבת התארגנות מיוחדת של מפעילי תחבורה ציבורית, שכוללת אף דילול של נסיעות רגילות ברחבי הארץ.^[32] בשעות השיא של האירוע נחסמים כל הכבישים מסביב, למעט לתושבי האזור, ולאח"מים ובעלי תפקיד מיוחדים בעלי אישור.^[33] על מנת להפריד בין תנועת הולכי הרגל לתנועת האוטובוסים נחפרה בשנת 2009 מנהרה מיוחדת להולכי רגל מתחת לכביש 866, המקשרת בין הכניסה למירון ובין חניון האוטובוסים ותחנות ההעלאה.^[34] מנהרה זו נמצאת בשימוש בלעדי בל"ג בעומר (ובאירועים מצומצמים וקצרים במהלך השנה), בעוד במשך השנה כמעט ואין נעשה בה שימוש בשל כמות הולכי רגל זעומה במקום. להסדרת כל האירועים הוקמה עמותת אור הרשב"י.

נכון ל־2016 נעשה שימוש בחניונים בכרמיאל, חצור הגלילית, צפת, צבעון (לכלי רכב פרטיים), ספסופה, עין זיתים, פרוד ועין הוזים (לאוטובוסים), כאשר חלק מהחניונים מיוחדים לאירועי ל"ג בעומר, ולא נעשה בהם שימוש במשך השנה.

במשך השנים גבר חלקו של הציבור החרדי בקרב העולים להילולה (ביחוד הציבור החרדי-חסידי), ונכון ל־2016 הוא מהווה חלק דומיננטי מציבור העולים להילולה.

בשנת 2020 - ה'תש"פ, בשל מגפת הקורונה, הגבילה המשטרה את מספר המשתתפים בהילולת רבי שמעון בר יוחאי ל־150 אנשים בלבד, והתקיימו שלוש הדלקות בלבד.^[35]

בהילולא בל"ג בעומר ה'תשפ"א - 2021, התרחש אסון הר מירון וההילולא הופסקה בידי המשטרה.

בהילולא בל"ג בעומר ה'תשפ"ב - 2022, בעקבות האסון ניהל את הילולא "פרויקטור מירון" צבי טסלר לממונה מירון על ידי השר לשירותי דת מתן כהנא. כהנא החליט לבטל כליל את כל ההדלקות הנוספות מלבד ההדלקה המרכזית של חסידות בויאן; כניסה לאירוע הותנתה ברכישת כרטיס נסיעה שהיווה כרטיס שהייה בהר; השהות בהר הוגבלה ל-4 שעות מהזמן המשוער להגעת האוטובוס למירון; איסור על חלוקת המזון בהר; איסור הצבת דוכנים ובניית מאהלים סביב הקבר.

בהילולא בל"ג בעומר תשפ"ד - 2024 בעקבות המצב הביטחוני בצפון (מלחמת חרבות ברזל), הוחלט על סגירת כל אזור הר מירון והפיכתו לשטח צבאי סגור, בהר התקיימו שלושה הדלקות מצומצמות בהשתתפות שלושים איש בלבד בכל הדלקה.^[36] אף על פי שהאזור הוכרז כשטח צבאי, מאות חרדים הגיעו ביום ל"ג בעומר באוטובוסים על מנת לנסות לעלות ולהתפלל בהר. מהמקום הורחקו יותר מאלף בני אדם שלא הורשו להיכנס אליו, ואלפים נוספים נחסמו בכבישים המובילים לאתר. בתיעודים שהופצו משם וחוללו סערה נראו כמה מקרים של אלימות משטרתית, באחד מהם נראה שוטר מג"ב דוחף קשיש חרדי שמוטח על הקרקע בעוצמה. בתיעודים נוספים נראית שוטרת דוחפת אישה ובועטת בה, שוטר מג"ב שיורה באוויר וכן נראים צוותים רפואיים מטפלים באדם מחוסר הכרה שרוע על הקרקע, לאחר שהוכה בידי שוטרים. במשטרה גינו כבר את התנהלות השוטרים, והודיעו על הרחקתם מפעילות מבצעית עד מיצוי הבירור בעניינם. אך הבהירו כי גם השוטרים ספגו אלימות במהומות, ומסרו כי 19 שוטרים נפצעו ופונו לטיפול רפואי לאחר שהושלכו לעברם חפצים שונים. שני שוטרי נחקרו במח"ש באזהרה, והם שוחררו בתנאים מגבילים^[37][38]

מנהגי ההילולה בימינו כוללים, מלבד ההדלקה: הדלקת נרות, השלכת נרות^{[דרוש מקור]}, שמן וחפצים יקרים לאש^{[דרוש מקור]}, הדלקת אבוקות, תפילות אישיות, בקשות מהצדיק (כאשר בקשות עבור הכלל נאמרות לפני הבקשות עבור הפרט), קריאות בקול, חלוקת חי רוטל, אמירת תהילים במירון, מתנות לצדיק, התבודדות, אכילה ושתייה^{[דרוש מקור]}, מתן צדקה לכבוד הצדיק, קבלת ברכה אישית או משפחתית, חלאקה, משיחת שמן על הגוף^{[דרוש מקור]}, צפייה באש,^[39] הבאת ספר תורה מצפת לחלקת הקבר^[40] וספר תורה נוסף, על ידי יהודים ספרדים, מפקיעין^[41] סדר ההילולה הוא מעמד ההדלקה על גג הקבר בליל ההדלקה; ההילולה בחצר רחבת הקבר באותו הערב; ההילולה בחצר למחרת ערב ההדלקה; טקס החלאקה.^[42]

בשנים קדמוניות ההדלקה במירון הייתה שייכת להקדש הספרדי במירון והספרדים היו מדליקים את ה"הדלקה" הגדולה על גג ציון הקבר בל"ג בעומר, לפני כמאתיים שנה, לאחר שהציבור הספרדי נזקק לכסף על מנת לשפץ את בית הכנסת, נאלצו הגבאים למכור לרבי ישראל פרידמן, האדמו"ר מרוז'ין, את הזכות להדליק את ה"הדלקה" הגדולה על גג ציון קברו של רשב"י בל"ג בעומר. הוא עצמו לא זכה להגיע ארצה, אך צאצאיו, אדמו"רי בויאן (או באיאן, בכתיבה מסורתית) שירשו ממנו את זכות ההדלקה, הגיעו מדי פעם למירון וזכו לקיים את שירשו מאבותיהם.^[43]

עם זאת, במשך רוב השנים הייתה ההדלקה מתקיימת על ידי רבני העיר צפת בתורת "שליח" של האדמו"ר מבויאן, החל מרבי שמואל הלר ואחריו צאצאיו הרבנים לבית זילברמן. בדור האחרון היה מדליק הרב שמחה קפלן רבה של צפת, ואף כשהחל האדמו"ר הנוכחי מבויאן להדליק, היה עושה זאת יחד עם הרב קפלן כשהם מחזיקים את הלפיד יחדיו. מאז פטירת הרב קפלן, מדי שנה בשנה, מדליק את ה"הדלקה" האדמו"ר מבויאן, רבי נחום דב ברייאר,^[44] נין-נכדו של האדמו"ר מרוז'ין.

במקביל להדלקה המרכזית על גג הציון, החלו בשנים האחרונות רבנים ואדמורי"ם נוספים לערוך הדלקות, וזאת בשטחים שהוכשרו סביב לציון הרשב"י, במעלה ההר. הוותיקים שבהם הם הדלקת הציבור הספרדי על ידי הראשון לציון והאדמורי"ם מקרלין וזוויהל. מאמצע העשור הראשון של המאה ה-21 גם חסידות תולדות אהרן החלה לערוך אירוע גדול במירון, במוצאי ל"ג בעומר. הדלקה זו למעשה מסכמת את סדרת אירועי החג ונועלת באופן סופי את הילולת הרשב"י.

ערך מורחב – חלאקה

בבוקר שלאחר ה"הדלקה" בחצר שליד מקום ציון קברו של רשב"י, נוהגים לערוך את טקס החלאקה, בו נוהגים לספר לראשונה, בטקס חגיגי, את שערות ראשם של הילדים שהגיעו לגיל שלוש, את הטקס מלווה בדרך כלל נגינה של כליזמרים.

מלבד ל"ג בעומר נוהגים לעשות חלאקה במירון במשך כל השנה כולה.

הרב שמואל עבו, אבי משפחת עבו, רכש בכסף מלא את חלקת הקבר של הרשב"י במירון במחצית הראשונה של המאה ה-19, שנים ספורות לאחר עלייתו. הוא גידר את חלקת הקבר והקים שם את מבנה בית הכנסת ההיסטורי הקיים עד עצם היום הזה.

בערב ל"ג בעומר 1833 הובל ספר תורה על שמו בחגיגיות מביתם של משפחת עבו בצפת אל קבר הרשב"י במירון, ומאז נהוגה תהלוכה זו.

ההילולה מאופיינת בנגינה ובריקודים רבים. במאה ה-19 היו הריקודים מזרחיים, ומילותיהם בעיקר בערבית. בתקופה זו נכנסו לראשונה ריקודי חרבות, שהועתקו ככל הנראה ממנהגי הערבים. כמו כן הריקודים תוארו כמעורבים^{[דרושה הבהרה]}. ההילולה נחגגה אז בעיקר על ידי ספרדים. עם הזמן, גם החסידים (האשכנזים) אימצו את הריקודים המזרחיים, אך עם פזמוני בר יוחאי עבריים. הריקודים בוצעו במעגל, ובמרכזו רקד "המנצח על המחולות", שתפקידו להוביל את הריקוד ולהלהיב את הרוקדים.^[45]

על פי דיווח מסוף המאה ה-20, במעמד ההדלקה, הריקודים החסידיים נעשים סביב עמוד ההדלקה, וקיים בהם תפקיד "המנצח על המחולות והזמרה". תפקיד זה עשוי להתחלף באופן ספונטני. הריקודים הם תוך אקסטאזה גדולה. בליל ההדלקה, לאחר מכן, הריקודים הם ריקודי מעגל המוניים בחבורות חסידיות. בהמשך, נוספים ניגוני כליזמרים, ותוך כדי מתבצעים "ריקודי הופעה" ספונטניים של רקדנים מצטיינים. ריקודי מעגל נוספים, קטנים יותר, מתבצעים בבוקר שלמחרת ליל ההדלקה. בהמשך היום סובבים מעגלי הריקוד סביב אבות ובנים המשתתפים בחלאקה.^[42]

במהלך המאה ה-20 נוסדו ניגונים מסוימים שהובאו מהתפוצות השונות, שיוחדו למירון, באופן עממי.^[46] ריקודי החסידים פרחו, והפכו לדומיננטיים.^[42]

גם ביום שלמחרת ההדלקה, בו נעשתה החלאקה, התקיימו ריקודים נוספים עם אבוקות, והליכה לקבר ר' יוחנן הסנדלר. באותה התקופה, זו הייתה הדלקה משנית אותה ביצעו האשכנזים.^[45]

הריקודים והשמחה הותירו רושם רב על המבקרים במקום, כדוגמת תיאורו של ש"י עגנון על ההילולה:

מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון לא ראה שמחה מימיו, שישראל עולים לשם המוניות של חגיגה בשירים ובכל כלי שיר ובאים מכל המקומות מערי אלוקינו ומארצות אדום וישמעאל ועומדים שם לילה ויום ולומדים... ומתפללים ואומרים מזמורים.

— ש"י עגנון

לאחר ההדלקה על גג ציון קברו של רשב"י, נהוג לקיים הדלקה שנייה, בשעה 2 בלילה, סמוך לקברו של רבי יוחנן הסנדלר. לאחריה, הכליזמרים מנגנים עד תפילת הנץ החמה. מנהג ההדלקה קדום, והוא חודש על ידי יצחק צבי (הערשל) הרץ שקיימו החל משנת תרמ"ה. לאחר פטירתו בשנת תשכ"ג מילא את מקומו חתנו אברהם (אברום) שפר עד תשע"ג^[47] (כמה ימים לפני ל"ג בעומר תשע"ד הוא נפטר^[47]). חגיגה זו שקטה באופיה, אין רוקדים בה, אלא יושבים ומאזינים לנגני הכליזמר המנגנים את ניגוני מירון המסורתיים.^[48]

ערכים מורחבים – אסון הר מירון (1911), אסון הר מירון (2021)

בשנת 1911, התמוטט מעקה מרפסת, תוך כדי ההילולה ושבעה אנשים נהרגו. בשנת 2021, אירע, תוך כדי ההילולה, אירוע רב נפגעים כתוצאה מעומס החוגגים והדוחק במקום. 45 אנשים נהרגו, ו-103 נפצעו.^[49]

בהילולה של שנת ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021, התרחש אסון במקום בו נהרגו 45 אנשים עקב תדחוקת קהל, ונפצעו למעלה ממאה וחמישים איש. היה זה אירוע רב-נפגעים האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. בעקבות האסון, הקימה ממשלת ישראל ועדת חקירה ממלכתית. בראש הוועדה עמדה, עד לפטירתה, נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור, ומראשית פברואר 2022 עמדה בראשה השופטת בדימוס דבורה ברלינר. לחברי הוועדה מונו ראש עיריית בני ברק לשעבר, הרב מרדכי קרליץ, ואלוף במילואים שלמה ינאי. ממסקנות הוועדה: מקור האסון בניהול לקוי של האתר עצמו ושל האירוע, כאשר לחצים פוליטיים השפיעו לרעה על הליך קבלת ההחלטות ומנעו ניסיונות לשפר את מצבו. כמו כן הגישה הוועדה מסקנות אישיות לגבי שורת נושאי תפקידים: הטילה אחריות אישית על בנימין נתניהו, שכיהן כראש הממשלה בעת האסון, על השר לביטחון הפנים בזמן האסון, אמיר אוחנה, על השר לשירותי דת בעת האסון, הרב יעקב אביטן, ועל שורת קציני משטרה בכירים, ובראשם המפקח הכללי של משטרת ישראל בעת האסון, רב ניצב יעקב שבתאי.

מנהגי שמחה בל"ג בעומר שכללו השחתת רכוש בהשלכתו לאש, למול מנהגי האבלות הקשורים בספירת העומר (במהלכו חל האירוע), עוררו ביקורת מאז תחילתה ועד ימינו.^[7] בין השאר מיוחסת התנגדות להילולה לרב יוסף קארו, התנגדות שנבלמה על ידי האר"י. לאחר שהחל היום להתפשט בעם, התנגדו רבים מחכמי ישראל להפיכת ל"ג בעומר ליום טוב, והחת"ם סופר^[50] כותב: ”אין לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ובפוסקים בשום מקום... לעשותו יום שמחה והדלקה... לא ידעתי אם רשאים לעשות כן.” לדעת החת"ם סופר אין לעלות כלל למירון בל"ג בעומר, משום שלא ייתכן עוד מקום שיעשו אליו עלייה לרגל חוץ מירושלים. גם המנהג לשרוף בגדים היה שנוי במחלוקת, משום איסור "בל תשחית".^[51]

ביקורת על האירוע ומנהגיו הובעה גם על ידי תיירים שהגיעו מחוץ לארץ,^[52] על ידי יחיאל מיכל פינס,,^[53] על ידי צבי שרפשטיין שביקר במקום בשנת 1926 ובמכתב לאשתו, כתב דברי ביקורת על מה שבעיניו היו אמונות תפלות ותפילות והשתטחויות נלהבות עד כדי אקסטזה של נשים וגברים.^[54] וכן בתקופה המודרנית על ידי תושבי מירון ועיתונאים לנוכח נזקים שנגרמו למקום בהילולה, ומאפיינים בעייתיים שונים כדוגמת שחיטה ללא פיקוח, שתיית אלכוהול רבה, שמצאו מקומם בשולי ההילולה.

מדיה וקבצים בנושא הילולת רבי שמעון בר יוחאי בוויקישיתוף

• מידע על הילולת רבי שמעון בר יוחאי בקטלוג הספרייה הלאומית
• חיפוש הילולת רבי שמעון בר יוחאי בעיתונות יהודית היסטורית

• תיעוד אירועי ל"ג בעומר במירון ביומני כרמל:

  שנת תרצ"ה (1935)

  שנת ת"ש (1940) (התחלה 2:55)

  שנת תש"ט (1949)

  גרסה עם הפסקול המקורי של היומן מ־1949, דף ה־Facebook של ארכיון המדינה

  שנת תשי"א (1951) (התחלה 4:32)

  שנת תשי"ח (1958), סרטי גבע, ארכיון שפילברג (התחלה 4:06)

  שנת תשל"ו (1976), כתבה במבט לחדשות, כאן ארכיון

• תיעוד אירועי ל"ג בעומר במירון:
  • מירון בל"ג בעומר במהלך המאה ה-20, באתר הארכיון הציוני המרכזי
  • יהושע שוקה גלוטמן, ההילולה בתמונות של 40 שנה, באתר הארץ, 27 באפריל 2021

• אברהם ישראל רוזניס, ביקור בצפת ובהילולה במירון סביב 1867, חלק א', המגיד, 25 בדצמבר 1867, חלק ב', המגיד, 15 בינואר 1868, חלק ג', המגיד, 22 בינואר 1868, חלק ד', המגיד, 29 בינואר 1868, חלק ה', המגיד, 12 בפברואר 1868, חלק ו', המגיד, 4 במרץ 1868
• אלעזר בן אהרן, ל"ג־בעמר בארץ ישראל, המצפה, 15 במאי 1914
• יקי אדמקר‏, נסים, קמעות ומשקה קדוש: סוד הקסם של ההילולה במירון, באתר וואלה, 7 במאי 2015
• עופר מתן, מדורת השבט, באתר "ידיעות אחרונות", 3 במאי 2018
• קרין ספינגולד, ‏כיצד הפכה הילולת ל"ג בעומר במירון לאירוע כל־ישראלי המושך אליו המונים, באתר מעריב אונליין, 22 במאי 2019
• התלמידה חוה זלצר מתארת את חגיגות מירון בשנת 1920, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 10.05.2017